לב החשכה

פרק 19

האיש וצילו

ההתנסות השנייה של בן בלבישת גלימת קוסמים לא הייתה נעימה יותר מהראשונה. למעשה, הוא ראה אותה כגרועה בהרבה, כי הסתבר שלו שגלימות נשף בכלל לא נועדו לסייע ללובש אותן לנוע בקלילות ובטבעיות – למעשה, הוא חשד שהמעצבים השקיעו מאמצים רבים כדי למנוע את ההנאות הקטנות האלה מלובשי הגלימות.

כמה ימים לפני הנשף במשרד הקסמים ליליאנה לקחה אותו לסמטת דיאגון לקנות בגד שיהלום את האירוע, והוא הזדעזע לגלות שהאופנה בעולם הקוסמים מסובכת ומגוונת בהרבה מאופנת המוגלגים. המחשבה על לבישת הגלימות והמעילים המפוארים והמסובכים שהוצגו לראווה בחנויות הבגדים בסמטת דיאגון כמעט גרמה לו להתגעגע לחליפה האיומה שהיה מוכרח ללבוש לנשף סיום הלימודים שלו בתיכון. לכן הוא עמד בצייתנות בעוד בעלת חנות הגלימות לוקחת את המידות שלו, ואפשר לליליאנה לעשות את כל הבחירות הדרושות בנוגע ללבוש שלו. הוא העדיף שהיא תעשה את ההחלטות והם יסיימו עם זה כמה שיותר מהר.

בערב הנשף הוא עטה בחוסר ביטחון את הלבוש שהוכן עבורו והלך לחדר של ליליאנה כדי לשמוע ממנה שהוא לא נראה כמו פינגווין שנפל למיכל צבע. הוא הזדעזע לגלות שאחותו לא לבד; ויקי טרחה על שיערה מול שולחן האיפור שלה וטד, שבדרך פלא כל שהיא מעולם לא היה רחוק כשויקי הייתה בסביבה, ישב על המיטה והסתכל בהן.

הוא היה הראשון להבחין בבן. למרות חששותיו הראשוניות, הוא לא לעג לו; הוא בחן אותו מכף רגל ועד ראש והנהן בהערכה.

"עכשיו אתה נראה כמו קוסם אמיתי," הוא אמר בשמץ גאווה. ויקי וליליאנה הסתובבו להסתכל עליו, ובן הרגיש שהוא מסמיק.

ליליאנה בחרה לו גלימה בצבעים אפור כהה וירוק שהבליטו את עניו. הגזרה המחויטת והנוקשה הותאמה בשלמות למבנה כתפיו וחזהו, והשרוולים היו רחבים למדי וארוכים, בגזרה שכיסתה חלק מגב ידו ובכל זאת אפשרה לידיו חופש תנועה. החלק התחתון של הגלימה הזכיר יותר מעיל, וכלל גם זוג מכנסיים, להקלתו הרבה. הגלימה נסגרה על חזהו מספר אבזמי כסף שעוצבו בידי אמן בצורת עלים קטנים.

"אם לא הייתי יודעת שאתה הבן של ג'יימס, הייתי עשויה להתפתות להזמין אותך למשקה," אמרה ויקי בקריצה, גורמת לבן להסמיק עוד יותר.

"אתה לא הולך?" הוא שאל את טד, מנסה לשנות את הנושא.

"לא בדיוק הוזמנתי. חוץ מזה שאני לא טיפוס של נשפים," הוא הוסיף כשבן פתח את פיו לומר שהוא בן משפחה לכל דבר. היה משהו בדבריו – בן לא הצליח לדמיין אותו בשום אופן בבגד מהודר.

"סיימנו!" הכריזה ויקי, מתרחקת משולחן האיפור.

ליליאנה קמה ובחנה את עצמה מכל הכיוונים. התנועה הייתה כמו רפרוף של לשון להבה. היא לבשה שמלה בגוון וורדרד- כתום בהיר, הצבע החם והייחודי של פלדה בוערת. הבד הרך היה אוורירי וקליל, ובו בזמן תאם את גזרתה בשלמות, כאילו היא נולדה לתוך קפלי הבד. שיערה הזהוב נאסף בתספורת מפותלת ואלגנטית על אחורי ראשה, שאפשרה למפל שופע בגוון של אור שמש לגלוש במורד גבה. ויקי קישטה את התספורת בפרחי קיץ בצבע וורוד עמוק, ולאות שרביטה הם נפתחו ברעננות ופיזרו את ריחם המשכר.

ליליאנה הייתה בין הנשים היחידות שבן הכיר בחייו שהיו באמת ובתמים יפיפיות. היא לא הייתה זקוקה לבגדים חושפניים או לאיפור כדי לבלוט בקהל, רק לחיוכה הכנה ולאור שבעיניה. אבל היופי שלה לא היה יופי שמטריף גברים על דעתם ומבעיר קנאה בליבן של נשים אחרות – זה היה יופי פשוט וחסר פשרות. היא הייתה יפה כפי שהלבנה הייתה יפה; יופי חסר מאמץ שתמיד נמצא שם, לא משנה שלא כולם תמיד מרימים את הראש ומבחינים בו.

היא חייכה לעצמה במראה והסמיקה קצת כשהבחינה שכל הנוכחים מתפעלים מהופעתה. לא היה לה צורך לבקש מחמאות.     

שעת היציאה הגיעה אבל אבא שלהם עדיין היה בחדר שלו. בן הקיש על הדלת.

"עוד רגע!" אביו קרא מבפנים. נשמע קול חיכוך של בד בבד וחבטה רכה. לאחר רגע אביו פתח את הדלת, ובן כמעט נבהל לנוכח הבלגן ששרר בחדר מאחוריו.

"טוב שאף פעם לא אמרת לי לסדר את החדר שלי," הוא מלמל בתדהמה לנוכח חוסר הסדר. פיסות קלף היו מפוזרות על הרצפה וגיליונות היו פרושים על שולחן העבודה, בין תריסר ספרים מאובקים, ומעל כל אלה הייתה פרושה מגילה מתפוררת –

אביו סגר את הדלת אחריו, חוסם את המחזה. "עבודת מסדר," הוא פלט את התירוץ המוכר. בן לא חקר, יודע שבין כה וכה כנראה לא יבין במה מדובר.

אביו של בן לבש גלימת טקס בצבעים של שחור ואפור- כחלחל, עמוסה דוגמאות חינניות צפופות שנגלו רק כשהאור נפל עליהן בזוויות מסוימת מאד. היא הייתה ארוכה ומסורתית הרבה יותר מהגלימה של בן, עם עיטורים מוזרים בקצוות שהראו גוונים ייחודיים של ארגמן וסגול כשנע. איך שהוא הוא הצליח ללבוש אותה בחינניות ובטבעיות, כאילו לא הייתה משהו מיוחד יותר מבגדי המוגלגים שלבש ביום- יום.

הוא סירק את שערו המלא לאחור בצורה שהבליטה את חוטי הכסף בשיערו אבל גרמה להם להיראות כמו תוספת מכובדת מאד. עם זאת, השינויים שחלו בו לאחרונה לא הטיבו עם כולו באותו הערב. במבט קרוב, ניתן היה להבחין שהגלימה נחה רפויה על גופו במקומות מסוימים, כאילו גופו הצטמק בתוכה.

"מוכנים לצאת?" הוא שאל, מתנהג כאילו ההופעה המהודרת שלו היא לא משהו יוצא דופן. זה היה כאילו עטה על דמותו הבדחנית וטובת המזג תחפושת של מישהו מחוכם ורציני.

בן הנהן והם ירדו ביחד במדרגות. ואז הגיעה השאלה ממנה ירא, "הזמנת את מורגנה?"

בן לא הזמין את מורגנה. לאביו ולכל אחד אחר ששאל הוא אמר שמורגנה עסוקה מאד במבחני סוף הסמסטר שלה. זה לא היה שקר, אבל זו לא הייתה הסיבה שבן לא סיפר לה על הנשף. בווינטרהול, הרחק באיסלנד, מורגנה הייתה בטוחה מפני לואיס והמעסיקה שלו. בן לא היה מוכן לקרב אותה בשום אופן לאפשרות להיות בסכנה מפניהם. בפעם הקודמת היה להם מזל, אבל הסיכוי שהמזל הזה יחזור על עצמו היה קלוש; לכן הוא העדיף להסתיר ממנה את הנשף ולדעת שהיא מוגנת.

כדי לפצות אותה על כך שהסתיר ממנה את האמת (למרות שהיא לא ידעה זאת), הוא כתב לה והזמין אותה לבקר אותו בחופשת הקיץ שלה. ליליאנה הייתה מאד נלהבת להכיר אותה, וגם טד חשב שזה רעיון מעולה. אבא שלו הסכים לכך והשתדל להיראות תומך, למרות שלא הצליח להסתיר לחלוטין את חוסר הנוחות שלו מהסידור.

למשמע הידיעה שמורגנה לא תגיע לנשף אביו של בן הנהן, שמץ הקלה חולף על פניו. בן ידע שמקומה של מורגנה כחברתו לא בדיוק נוחה לו, אבל הוא השתדל לקבל זאת עבור בן, ועל כן ההערכה שלו כלפיו התגברה באופן משמעותי.

הביקור השני של בן במשרד הקסמים היה נעים הרבה יותר מהראשון. אולם הכניסה הרגיש מפואר ומרשים יותר כשהאנשים שהתהלכו בו היו שלווים ומטופחים, משוחחים ביניהם שיחות חולין מנומסות, מאשר כשהיה מלא בעשרות עובדים רצוצים וחסרי נחת. כעת היה לבן פנאי להבחין שבמרכז המזרקה העצומה שקישטה את האולם לא היו רק קוסם ומכשפה, אלא גם גמדון בית, יצור שבן זיהה כגובלין, ויצור נוסף שהיה מחציתו סוס מחציתו אדם. שלושתם הביטו מעלה אל הקוסם והמכשפה בהערצה מצועצעת.

אביו של בן הקפיץ למזרקה מטבע זהב, זה צלל במים הצלולים ותפס את מקומו על מרבד נוצץ של מטבעות שנחו בתחתית. ליליאנה, שאחזה בזרועו והתעסקה בענק הפנינים שלה ביד השנייה, הסתכלה סביבה במתיחות. אנשים שחלפו על פניהם בדרכם לאולם הנשף נתנו בה מבטים של הערכה והתפעלות, אבל לא נראה שהיא מבחינה בהם בכלל.

"מצפה למישהו?" בן שאל אותה.

ליליאנה הסמיקה כאילו נתפסה על חם. אבא שלהם הסתכל בה בציפייה.

"ובכן... יש איזה בחור..."

"בחור?" אבא שלהם לא נראה מרוצה.

עיניה של ליליאנה רשפו, אבל הרושם עומעם על ידי הסומק שעל לחייה. "הוא למד איתי בבובאטון, פאפא. הוא מאד נחמד..."

"אנחנו עוד נראה בקשר לזה."

הם התחילו לנוע לכיוון המעליות. בן לא הצליח להחניק גיחוך, וליליאנה הסתובבה אליו וחרצה לו לשון בצורה שלא הולמת גברת.

הם חיכו למעלית ריקה ואז נכנסו יחד עם עוד משפחה של ארבעה. ההורים בירכו את אבא של בן בעוד סורגי הזהב נסגרים.

בניגוד לביקורו הקודם של בן במשרד, הפעם המעלית ירדה למטה. אחרי קומה אחת הם יצאו שוב, אל אולם קבלה עגול מרוצף מהרצפה עד התקרה בשיש בצבע שנהב. במרכז עמד עץ בעל קליפה כסופה במרכז בריכה בצבע ספיר, עליו הכסופים- ירקרקים עמוסים פירות מסקרנים שפלטו זוהר צהבהב קסום. שני ילדים קטנים אספו כמה פירות שנפלו למים והכניסו אותם לפיהם, מנפחים את לחייהם שזהרו כמו מנורות וצחקו.

בן עקב אחרי אביו ואחותו במסדרון רחב עמוס דיוקנאות, יחד עם עוד תריסר קוסמים ומכשפות שבירכו אלה את אלה ופטפטו, כאילו כולם מכירים אחד את השני מילדות. רבים בהו בבן בסקרנות כשאביו הציג אותו בפניהם.  

מעבר לקשת אבן מעוצבת בצורת לשונות להבה, עם דמותו של עוף חול מרשים בראשה, היה אולם גדול וחגיגי, מרוצף אותו שיש בצבע שנהב. כדורים גדולים של אור ריחפו תחת התקרה הגבוהה, מאירים את החלל באור בהיר.

בן שמח לגלות שהנשף היה בעצם מסיבה רגילה, למרות שאנשים התלבשו מאד בהידור לכבודה. בפתח לא עמד כרוז שהכריז על הנכנסים, כמו שהראו הסרטים התקופתיים שאימו של בן אהבה לראות, ולא היו קידות או ריקודים רשמיים; להקה ססגונית ניגנה מוזיקה קלה ועל רחבת הריקודים רקדו זוגות בסגנון חופשי למדי.

ברגע שנכנסו, ליליאנה הבחינה במישהו במרכז החדר ומיהרה לכיוונו. אביה הסתכל אחריה בחשדנות, אבל דעתו הוסחה אחרי רגע על ידי הוגו, שניגש אליהם כשהוא נושא במיומנות בין אצבעותיו ארבע גביעים שקופים מלאים משקאות צבעוניים. הוא לבש גלימה אפורה עם עיטורי ארד, דומה מאד לגלימת הנוכלים שלבש בזמן העבודה, רק נקייה וחגיגית יותר.

"הגיע הזמן שתגיעו. כולם התחילו לשתות בלעדיכם." הוא הגיש לבן ולאביו שניים מהגביעים והשיק אליהם את שני הגביעים שנשארו לו. "לחיי משקאות על חשבון הבית!"

בן צחק ושתה. המשקה היה דומה לשמפניה, רק מתוק יותר, כמו דבש. אביו רוקן את הכוס שלו בלגימה והוגו חיסל את שני הגביעים בשתי לגימות ארוכות. לאחר מכן הקיש בהם בצלצול צלול וחייך בשביעות רצון.

"כמעט שכחתי," הוא אמר לבן בחיוך מבושם. "ההורים שלי רוצים לראות אותך. הם שם, ליד הדיוקן של דמבלדור."

בן הודה להוגו ועשה את דרכו דרך ההמון לכיוון אליו החווה. אנשים נתנו בו מבטים כשחלף על פניהם, והוא ניסה לחייך בנימוס, למרות שהרגיש מאד שלא בנוח. חבורה של נערות שהתגודדה בעליזות הסתכלו בו בעניין גלוי. בן חשב על מורגנה, ופתאום הרגיש בודד מאד.

אדון וגברת וויזלי עמדו בשולי האולם, משוחחים עם דיוקן של איש זקן שהיה תלוי על הקיר. כשבן התקרב האיש שבדיוקן הבחין בו, ועניו הבהירות נצצו מאחורי משקפיו. הוא חייך אליו בידענות מסתורית, מעביר את ידו המקומטת בזקנו הצחור הארוך במיוחד.

"חיפשתם אותי?" בן שאל.

"בן." גברת וויזלי לבשה שמלה ארוכת שרוולים בצבע ירוק עמוק ושיערה נאסף בתספורת עטורת פנינים. היא הניחה יד עדינה ומבוגרת על כתפו של בן, מקרבת אותו לכיוון הדיוקן. "תכיר את פרופסור דמבלדור. הוא היה המנהל כשלמדנו עם סבא שלך בבית הספר. פרופסור, זה בנג'מין, הנכד של הארי."

הפרופסור הזקן חייך אל בן בשפתיו המקומטות, רוכן קדימה בעניין על מנת לבחון אותו טוב יותר. "לא זכיתי לראות אותך בהוגוורטס," הוא אמר בקול סדוק מזקנה אך יציב.

"לא למדתי שם," השיב בן, ומצא את עצמו חושף בפני דמבלדור את עיקר סיפורו. "אימא שלי גידלה אותי כמוגל."

להפתעתו של בן, דמבלדור הנהן בהערכה. "יש בכך סגולות רבות," הוא אמר לו בחוכמה, ולנוכח חוסר ההבנה של בן, הסביר את עצמו, "כשסבך התייתם מהוריו, לא הייתה משפחה בעולם הקוסמים שלא השתוקקה לאמץ אותו. אבל לצערי הרב, הייתי מוכרח לשלוח אותו לחיות אצל דודתו המוגלגית. זו הייתה תקופה אפלה עבור הקוסמים באנגליה, קצת כמו היום, ולמרבה הפלא, ההחלטה הוכיחה את עצמה במובן שלא צפינו. כנער שהיו בו משני העולמות, הארי ראה את המציאות בצורה שונה מאד מרוב הקוסמים. זו הייתה אחת מסגולותיו הגדולות ביותר. אני חש שאתה דומה לו מאד במובן הזה, בנג'מין."

בן חש תערובת של מבוכה וגאווה. הוא אומנם לא הכיר את סבו, אבל עם הזמן למד שלמרות הפשעים שיוחסו לו בסוף חיו, אנשים העריכו אותו מאד – אפילו העריצו אותו. זו הייתה מחמאה גדולה עבורו לשמוע שהוא דומה לאיש שמעולם לא זכה להכיר.

"אני מצטער להפריע," אמר קול מוכר מאחורי בן והוא הצטמרר. הוא ידע שיפגוש אותו פה, אבל זה לא אמר שהוא הרגיש רגוע לקראת הפגישה.

לואיס לבש גלימה נאה אך צנועה למדי בצבע כחול עמוק, עם צווארון נוקשה וגבוה שנסגר בסיכת כסף מרשימה. אדון וגברת וויזלי משכו אותו מייד ללחיצות ידיים ונשיקות, מאפשרים לבן עוד כמה רגעים הרחק ממבטן של העניים האפורות המסוכנות של איש הצללים.

"מה מטריד אותך?" אמר לו דמבלדור ברכות, ללא ספק מבחין בעצבנות שהשתלטה על בן.

"אני חושב..." הוא פתח בקול שקט כדי שלואיס לא ישמע, מחפש דרך קצרה לתאר את מצבו. "שהסתבכתי עם מישהו מסוכן. אבל אני לא יכול לספר על זה לאף אחד."

דמבלדור נתן בו מבט חמור. "צעד בזהירות," הוא אמר לו. "תיידע את הקרובים אליך במתרחש. לא, אל תיתן לאהבה שלך אליהם לעצור אותך," הוא קבע ברצינות כשבן פתח את פיו לומר שהוא לא רוצה לערב את הסובבים אותו. "זכור, ההבדל היחיד בין אמת לשקר הוא המקום שיש לכל אחד מהם בליבו של אדם שמספר אותם."

בן התכוון לבקש מהמנהל הזקן להבהיר את דבריו, אבל לואיס הניח על כתפו את ידו החיננית בתקפות מנומסת. המגע היה כמו נחש המתפתל סביב טרפו בעדינות, רגע לפני שהוא מהדק את אחיזתו ומועך אותו ללא רחמים. בן קפא.

"קיבלת הזמנה לתא הכבוד," לואיס אמר לו בטון טבעי לחלוטין, כמעט עליז. "בוא, אני אלווה אותך."

אדון וגברת וויזלי הספיקו לשקוע באיזה וויכוח על האופן בו אדון וויזלי מכפתר את גלימתו. בן נתן בהם מבט בעודו צועד אחרי לואיס בחוסר אונים, אבל הם לא הבחינו בו. דמבלדור תפס את מבטו והנהן אליו, כאילו הוא מבטיח לו שהוא משגיח עליו. המחשבה הייתה מרגיעה, למרות שהיה רק דיוקן.

הם חצו את האולם ההומה בזריזות. לואיס נע כמו עלה ברוח בין האנשים, שקט, ואיש לא הבחין בו. המצב עורר בבן תחושה מטרידה, כאילו הוא היחיד שמסוגל לראות את לואיס... ואולי זה לא היה רחוק מהאמת. הוא היה בטוח שיש הסבר מסוים מאד מאחורי הכינוי 'איש צללים'.

הוא הסתכל סביבו, בחיפוש אחר מישהו שהוא מכיר, אבל הוא לא ראה אף אחד. הוא הבחין בליליאנה משוחחת עם בחור גבוה ונבוך בין האנשים, אבל היא לא הבחינה בו כלל וכלל. לא הייתה לו ברירה אלא לטפס בגרם מדרגות עקלקל בעקבות לואיס אל היציעים המפוארים שנתלו מעל האולם.

הקומה השנייה הייתה אפלה מאד ביחס לאולם. ברור שלא נעשה בה שימוש רשמי הערב. בן הרגיש שידיו מזיעות בעודו אוחז בשרביטו בחוזקה בכיס גלימתו, מוכן לגרוע ביותר.

לואיס הוביל אותו אל טרקלין אפל שצפה אל האולם דרך מרפסת עם מעקה ארד מסוגנן. הוא הבזיק לכיוונו חיוך של שיניים לבנות באפלה והותיר אותו לבדו.

בן הסתכל סביבו בחוסר נחת. הוא היה משוכנע למדי שהוא לבד, ושאף מתנקש לא יתנפל עליו פתאום מבין הצללים. הוא הסתכל בציורים שעל הקירות בעצבנות ועניו טיפסו אל פרסקו צבעוני שנראה בין הצללים שעל התקרה הגבוהה.

הוא בחן אותו זמן קצר לפני שעשה צעד לאחור כדי להטיב לראות. כשעשה זאת הוא נתקל בדבר מה מוצק ונבהל, סב בשרביט שלוף. אבל לא היה שם דבר...

בעצם, כן היה שם משהו. תוך מצמוץ עמד שם אדם עטוי גלימה ארוכה, אפורה- כסופה, מנוקדת צללים של עיטורים שכאילו נעו בתוך הבד, כמו אלמוגים תחת מים צלולים, בגוונים של סגול, אדום, כחול וירוק. ברדס רחב כיסה את פניו של האיש, חושף רק את החלק התחתון של פניו הגבריות. הוא הצמיד אצבע לשפתיו, מסמן לבן לשמור על השקט.

"אבא?" הוא פלט בקול שקט, נדהם.

אבא שלו חזר על התנועה ונסוג לאחור לתוך הצללים, מתעטף היטב בגלימה המסתורית, ולנגד עניו של בן פשוט נעלם.

לאחר פחות משניה נשמע צעד מחוץ לחדר והדלת נפתחה. בן הפנה לאביו את גבו במהירות. הדלת נסגרה אחרי אישה מבוגרת, קטנה למדי ביחס לבן. היא עטתה צעיף גדול בצבע ארגמן חגיגי על כתפיה, שהודק אל מותניה בעזרת חגורה. שיערה החום- אפור נאסף על עורפה בפקעת פשוטה. אלה היו כל הפרטים שהספיק לקלוט לגביה לפני שכל תשומת ליבו התנקזה אל מקום אחד; צלקת כוויה מכוערת במיוחד שהשחיטה את הצד השמאלי של פניה.

"בנג'מין פוטר," הוא אמרה לו בקול סמכותי, ללא גינונים. "אתה יודע מי אני?"

"את יושבת ראש הקסמהדרין?" הוא הניח במתח. היא הנהנה אליו ברשמיות נוקשה, מאמתת את כל חששותיו. לא היה בה שמץ של חום – היא הייתה כמו פיסה של קרח יבש, מפזרת ערפילים קרים סביבה.

היא התקרבה אל המרפסת, שם היה יותר אור. היא לא התיישבה ולא הציעה לבן לשבת. גם הוא נע לכיוון החלון, אבל לא התקרב אליה.

"אני מניחה ששוחחת עם העוזר שלי," היא אמרה. "ושהוא העביר אליך את ההצעה שלי."

"כן," השיב בן, מנסה שלא לחשוב על כך שאביו מאזין לשיחה.

"ובכן," היא המשיכה. "הגעת להחלטה?"

"לא," הוא הודה באומץ.

"מה ההתלבטות?" היא ביקשה לדעת, בטון כמעט מעליב. "יהיה לך את כל הזמן שתרצה להחליט לאיזה תחום תרצה לפנות. כדי לקבל את עזרתי, אתה רק צריך לומר 'כן'."

"אני לא בטוח שאני מעוניין בעזרתך. גברתי," הוא הוסיף כדי לרכך את האמירה.

יושבת הראש הפנתה אליו מבט כמעט לועג, כמו זה שאדם ייתן בגור כלבים חסר רסן. בזווית הזו הצלקת המחרידה שלה נבלעה בצללים, והוא שמח לפחות על כך.

"אילו סיפורים כבר הספקת לשמוע עלי, בשהותך הקצרה בעולם הקוסמים?" היא אמרה לו. "שאני ניזונה מכוח כפי שעכביש ניזון מזבובים? שבילדותי שד גנב את ליבי והותיר במקומו אבן שחורה? שאני מסוגלת לגנוב מחשבות מתוך ראשיהם של אנשים מבלי שירגישו?..."

פתאום בן נהיה מודע לתחושה מוזרה בראשו, כאילו אצבעות רפאים כמעט חסרות תחושה מלטפות את קליפת המוח שלו... הוא ניער את ראשו, מנסה לנער את התחושה, אבל נכשל.

"אה, מדובר בסבך, כמובן," אמרה יושבת הראש בהבנה, פונה להסתכל באנשים שבאולם.

בן הבין, באימה אדירה, שהאישה מסוגלת לקרוא את מחשבותיו. היא ללא ספק מבארת הכרה – הוא קרא על יכולת ביאור ההכרה כשחי אצל אלבוס.

הוא אמר לעצמו שאסור לו לחשוב על כך שאביו נמצא בחדר, ותוך כדי כך גרם לעצמו לחשוב על אביו. הוא דחק את המחשבה בכל כוחו, בחוסר אונים נואש, כמו אדם המנסה לסתום חורים בסירה שוקעת.

"לא אכחיש שבחיו, שררה ביני ובין סבך איבה. אבל אני יכולה להבטיח לך שהאיבה הזו לא תקפה כלפי אף אחד אחר מבני משפחתך. להפך – אני סבורה שמשפחת פוטר זכתה בכבוד שלה בחסד, ואני חושבת שזה יהיה בזבוז שיורש המשפחה יבלה את חיו כמכונאי רכב מוגלגי."

בן לא ביקש לדעת איך היא יודעת את זה עליו.

"ברור לעין שאני לא היחידה שמבחינה בפוטנציאל שלך כנכדו של הארי פוטר," המשיכה יושבת הראש. "הרי אתה לא חי בעולם הקוסמים שנה, וכבר אתה מטרה להתנקשות. אני לא חושבת שאתה מבין כמה משקל יש לשם פוטר..."

"חשבתי שאת עושה את זה מתוך רגשות אשם," הוא מצא את עצמו אומר, חש מרירות.

"אשם על ששמתי קץ לאגדה שהייתה סבך?" היא החזירה לו בהכשה, פתאומית וארסית כשל נחש.

בן מצא את עצמו מרים גבה. "רגשות אשם על מה שעשית לי ולמורגנה ליבריס לפני שישה חודשים."

לרגע קצר יושבת הראש נראתה זועמת מאד, אבל היא מיהרה להשיב לעצמה את קור רוחה. בן חשב שזה קצת משונה שהמילה 'אשמה' מעלה אצלה בראש ובראשונה את המחשבה על סבו.

"אני לא מרגישה אשמה," היא הבטיחה לו. "עשיתי את מה שהיה עלי לעשות. אבל האירוע הביא אותי להבחין בך, כך שלפחות יצא ממנו משהו טוב."

"למה היית צריכה לעשות את זה? מה יש לך נגד מורגנה?" הוא שאל את השאלה שהציקה לו חודשים.

"העלמה ליבריס?" יושבת הראש נשמעה מופתעת באמת ובתמים. "אין לי שום דבר נגדה, כמובן. מלבד העובדה שהיא חיטטה בענייני האישיים." היא נראתה מהורהרת לרגע, שוכחת מקיומו של בן. "היא מסוכנת. היא אולי לא יודעת את זה, אבל היא מסוכנת מאד. אם הייתי אתה, הייתי מתרחקת ממנה."

בן התעלם מגל של כעס שהתעורר בו. האישה הזו לא הכירה את מורגנה, ולא יכלה להתיימר לדעת מי ומה היא.

"אז למה לא דיווחת עליה למחלקה לאכיפת חוקי קסם?" הוא דרש לדעת. "למה יצאת אחריה לבדך?"

יושבת הראש נתנה בו מבט כאילו הוא גידל זנב. כשהיא דיברה, היא דיברה בעליונות קלילה, חסרת פשרות.

"בנג'מין פוטר היקר, אתה לא קוסם מספיק זמן כדי להבין בדיוק מי אני ועד היכן משתרעת המרות שלי. אין לי צורך לדווח לאף רשות – אני הרשות העליונה."

מחשבה בוערת נדלקה במוחו של בן – מחשבה שאמרה שהוא לא רוצה שום קשר אל האישה הזו. והיא קראה את אותה המחשבה כאילו הייתה כתובת אש, הוא חש בזאת.

"אל תעשה החלטות פזיזות," היא אמרה לו בקור רוח, כאדם שרגיל להיות לא אהוב. "אני אשאיר את ההצעה שלי פתוחה. אולי אחרי הפעם הבאה שתחמוק מתאוות הדם של האנשים שמכנים את עצמם אוכלי המוות – אם תחמוק – תבין לפתע כמה זה מועיל להיות ברשימה הטובה שלי."

כאילו זה היה אות, לואיס צעד מתוך הצללים. בן הזדעזע, כי כלל לא הבחין שנכנס. הוא פתח את הדלת בנימוס וסימן לבן לצאת. בן יצא בצעד מתוח, חש את עניו של לואיס בגבו.

הוא הלך הישר לשירותים, לא מדבר עם אף אחד בדרך. כשהגיע לחדר הארוך והקריר, המרוצף שיש, הבין שגבו מכוסה זיעה קרה.

לאחר כמה רגעים נשמע רשרוש בד ואביו הופיע לצידו, גלימתו המסתורית נחה על כתפיו ברפיון. הוא הסתכל בבן ברצינות כמעט מפחידה.

"כמה זמן אתה יודע שזו הייתה היא?" הוא שאל. "שהיא הייתה אחראית לחטיפה שלכם?"

"לא ידעתי עד היום. היו לי רק ניחושים," השיב בן, רוכן לשטוף את פניו. משום מה, ידיו רעדו, והוא הרגיש כאילו סיים ריצת מרתון. "היא קראה את המחשבות שלי."

"כן," אמר אביו, מתוח כמו מיתר אך מחושב מאד. "לרגע הייתי בטוח שהיא תגלה אותי... איך הצלחת להסתיר את המחשבה עלי?"

בן משך בכתפיו, בכנות לא יודע.

"קראתי קצת אצל אלבוס," הוא תירץ, למרות שלא היה בטוח כמה זה היה קשור למצב. "פשוט... אספתי כל מיני מחשבות אחרות והנחתי אותן מול המחשבה עליך... אם זה הגיוני בכלל."

"אני לא מוצלח בהלטת הכרה," אביו הודה. הוא הסתכל על בן כאילו הוא רואה אותו לראשונה. "מה שעשית היה... מרשים. אני די משוכנע שהיא לא ידעה שאני שם. אחרת היא לא הייתה מודה במה שעשתה..."

"תודה," פלט בן, נשען על השיש.

"אז לואיס עובד בשבילה," אביו תקצר בקור רוח. "והוא הציע לך עבודה בשמה..."

"כן."

"ואתה לא סיפרת לי."

בן ידע שזה יגיע. "לא ידעתי איך תגיב," הוא הודה, מסתכל במים מתנקזים בכיור. לא רציתי שתדאג שוב כמו שדאגת ביום הניצחון...

אביו הנהן בכבדות. "והיא יודעת על ניסיון ההתנקשות," הוא הוסיף.   

"אתה חושב שהיא קשורה לזה?"

"אני בספק. אבל כבר יש לה דרך לנצל את זה לטובתה. היא רוצה לקנות את הנאמנות שלך תמורת הגנה."

"אני צריך להסכים?" שאל בן, שבכנות היה אובד עצות.

"לא," אמר אביו ללא היסוס. "אנשים כמו הלנה סלין לא מחלקים טובות סתם ככה. במוקדם או במאוחר תצטרך לשלם לה מחיר, ואני לא חושב שאף אחד מאיתנו יאהב אותו." בן חשב על לואיס והצטמרר בסתר. "אבל זה יהיה מסובך. היא לא אישה שרגילה לקבל סירוב. אנחנו צריכים לעשות את זה בצורה חכמה."

מישהו פתח את דלת השירותים. תוך שבריר שנייה שרביטו של אביו של בן היה בידו והדלת נתקעה. הוא אסף את הגלימה הכסופה, שהייתה חלקלקה כמו מים, ובדרך פלא הצליח להכניס את כולה לתוך כיס גלימתו בלי שתבלוט.

הקוסם שבצד השני הצליח לפתוח את הדלת לבסוף. הוא הסתכל בבן ובאביו בחשדנות.

"הגיע הזמן שיתקנו את הדלת הזאת," אביו של בן אמר ויצא. בן ידע שהשיחה לא נגמרה, אבל החליט לדחות את ההמשך למאוחר יותר.

הוא הסתכל בעצמו במראה וניסה לסדר את הגלימה כדי שתפסיק לגרות את עורו המיוזע. איך הסכים ללבוש גלימה כזו? ואיך הצליח להכניס את עצמו לבלגן הזה?

הפרק הקודם		הפרק הבא