The games begin

אני מצטערת על האיחור, התקופה האחרונה הייתה די עמוסה והיא ככל הנראה תמשיך להיות כזו, כך שגם הפרקים ככל הנראה יגיעו באיחור. זה פרק עשרים כך שאני לא יכולה להגיד שהעובדה שהצלחתי להגיע לכזה מספר גבוה בהחלט משמחת אותי, ואני מקווה שאצליח למצוא זמן על מנת להגיע גם למספרים גבוהים יותר.
קריאה מהנה D:

~*~

פרק עשרים



 

היום חלף בעצלתיים, ממושך ומכאיב. דאגנו לשנות את מיקום המחנה לפחות חמש פעמים, כשבכל פעם שנשמע רחש חשוד מכיוון היער שלפנו חניתות והטינו אוזן במתח לכיוונו. השעמום היה אחד הדברים שהלחיצו אותנו יותר מכל – במשחקי הרעב דבר לא משעמם. קייט וטד אומנם שמרו ממני מרחק, אבל ידעתי שהם מרגישים כמוני. ישבנו על קוצים; הציפייה הייתה נוראה יותר משעת הסכנה עצמה.

לבסוף, בשעת אחר צהריים מאוחרת, השתיקה הופרה כשטד פנה אליי. "תוכלי לשבור כמה ענפים קצרים מהעצים שם? מתחיל להיות קר."

הבטתי בו בשקט. הרגשות התערבלו בבטני והרגשתי את הזעם ממלא אותי, אבל שמרתי על יציבות. "תיתן לי סיבה אחת לעשות משהו עבורך."

הוא לא נראה מופתע מתגובתי כשפנה אליי מערמת הקשים שעמל על סידורה, והדבר הצית שלהבת נוספת של כעס בתוכי. חיוך עקום טיפס על שפתיו. "את באמת לא חושבת שזכותה לדעת, היידי?"

"זו שאלה מכשילה," סיננתי. "אתה יודע בדיוק כמוני שלא משנה מה אענה, אני יכולה לסמוך עליך שתשתמש בה מאחורי הגב שלי."

"זה בדיוק העניין," טד שילב ידיים והביט בי במבט מאשים. "את לא סומכת עליי. אף פעם. שמת לב? כי אני בטוח שההירתעות שלך ממש לא סתמית." הוא שתק למספר רגעים, אך אז התפרץ: "למה כרתת איתי ברית, לכל הרוחות, אם את אפילו לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים?"

נשמתי נשימה עמוקה והשתמשתי בכל כוח רצוני על מנת למנוע מקולי לרעוד. "אתה... אתה פשוט רמאי. רמאי ושקרן מלוכלך. אין בך טיפת הגינות, אתה יודע? אני לא שופטת אותך, השתדלתי לא לעשות את זה לא משנה כמה רציתי כשפגשתי אותך, אבל אתה פשוט דורש את זה. אתה... קייט סמכה עליי. אני סמכתי עליה. לעולם לא הייתי פוגעת בה, ואתה יודע את זה. אבל היית כל כך בחוץ, עד שהיית חייב למצוא דרך להיכנס, נכון? לרמוס אנשים, זו הדרך שלך? אל תתפלא שאני לא מסתכלת לך בעיניים." שילבתי את ידיי בנוקשות בעוד מבטי ננעץ בחוזקה בעץ מאחוריו, חסר פשרות ונחוש. לא יכולתי לשאת את נוכחותו, אך ידעתי שללכת משמע נסיגה, ובשלב הזה כבר לא יכולתי לסגת.

הוא הביט בי בקשיחות. "חברות אמת ממש," אמר בלגלוג. "אני בטוח שדווקא את יודעת מה ההגדרה של חברות אמת, נכון, היידי קלוייט?" הופתעתי מטון דיבורו כשאמר את שמי, בזהירות – כמעט כאילו הוא מדבר על אדם מפורסם שהעריץ פעם אך הפסיק מזמן. הדפתי את הנושא במהירות כשהמשיך לדבר על מנת לשמוע את דבריו. "שקרים לא יכולים להיות חלק מהחברות הזו שאת מתארת. אתן צריכות לסמוך אחת על השנייה באופן מלא, ואת שומרת ממנה חצי מתולדות החיים שלך."

שליטתי התרופפה וידיי החלו לרעוד בניגוד לרצוני בעודי עוצמת את עיניי ופוקחת אותן כמעט מיד – מודעת לעובדה שבאמת לא סמכתי על טד. "אני בטוחה שדווקא אתה יכול ללמד אותי משהו על שקרים." לא יכולתי להישאר שם יותר. לא יכולתי לסבול את הנוכחות שלו, את הריח החזק שלו, את האופן שבו בקלות כה רבה הוא הצליח לעורר את הזעם שלי.

"את כל כך חלשה, היידי." הוא אמר בכמעט סלחנות. "את לא תשרדי פה לבד, ואת יודעת את זה בדיוק כמוני." דבר מה השתנה לרגע במבטו, וידעתי בדיוק לאיזה דבר הוא מתכוון. הקפיטול יכולים לבגוד בי בכל רגע. למעשה, הם כבר עשו את זה, אבל את התענוג הזה לא התכוונתי לתת לו. "אנחנו צוות. את צריכה ללמוד... להיות חלק. אי אפשר להיות מסורה כל כך לרגע אחד, ובשני להיעדר חצי יום ולא להסכים להסביר לאן נעלמת... את לא כנה."

נשכתי את שפתי, אך לא שמתי לב לכך עד שטעמתי את טעמו המתכתי על הדם על לשוני. "אם קייט לא הייתה פה, אתה יודע שהייתי עוזבת."

במשך מספר רגעים הוא שתק, ואז דבר מה התקשח במבטו. "את לעולם לא תעזבי אותה, מה?" הוא נעמד. "אז קדימה, מספיק עם ההצגות. את רוצה, לכי. אין לך שום מחויבות יותר. אנחנו לא צריכים אותך. תמיד אפשר להתגונן לבד. הרי בכל מקרה רק אחד שורד, נכון?" מבטו קרא עליי אתגר, ונעמדתי גם כן על מנת להביט בעיניי. "לא צריכים אותי?" שאלתי בשקט. "אתה בטוח בזה? אתה בטוח שתוכל להגן על קייט לבד?" לא יכולתי לשאת את המחשבה על לנטוש אותה, אך בו זמנית חמת הזעם על האופן בו הדבר היחיד שהחזיק אותי נפשית השתבש ונהרס פיתתה אותי להיענות להצעתו.

אך לא נותר לי זמן לחשוב. זעקה מוכרת מדיי פילחה את האוויר כמעט מיד ומבלי לחשוב שנינו החלפנו מבטים והתחלנו לרוץ לכיוונה, מתאומים לגמרי. הבעת פניו שיקפה כל כך הרבה רגשות; לרגע תהיתי אם קייט באמת חשובה לו – אבל אז כבר רצתי במהירות וחלפתי על פני עצים ואבנים, מתבססת על שמיעתי בלבד, והרגשתי שכל זה לא באמת משנה אם קייט תמות.

תמיד הייתי מהירה יותר.

מצבה של קייט לא היה קשה, אבל היא שכבה על הקרקע וייבבה, חובקת את רגלה אל חזה. היא הייתה מעוקמת בזווית לא טבעית.

שלחתי את ידי ובעודי נזכרת בתנועה מהירה שלמדתי בקורס במרד – מבלי לחשוב על התוצאות – סובבתי את רגלה לכיוון הנכון. היא פלטה אנקה מלאת כאב בעודי מאזנת אותה על כתפיי במהירות ומתחילה לסגת.

קולות נשמעו משמאלינו כשטד הגיע, ומבלי קול הוא החווה בסנטרו אל הכיוון הכללי של המחנה והחל לרוץ לכיוונם. הנהנתי לרגע קל, לא מניחה לעצמי להסס, והתחלתי לרוץ.

קייט מלמלה דבר מה אשר המילה טד נכללה בו ופקחה את עיניה בהיסוס כשלא זכתה לתשובה. כמעט מיד היא הבחינה בי ועיניה התרחבו, בעודה שואלת איפה הוא בחשש. לא יכולתי לענות לה. הריאות שלי שרפו מהמאמץ, ורגליי דאבו.

"הוא מת?" זו הייתה השאלה הראשונה המובנת שהיא הצליחה לפלוט ברור, שהגיעה עד למוחי המטושטש מהאנדרנלין ולא דרשה ממני תשובה שכללה מילים. הנדתי בראשי לאיטי.

"למה את עושה את זה... שומרת עליי?" היא לחשה.

השאלה הזו דרשה יותר מדיי מילים משיכולתי להרשות לעצמי. נשמתי מספר נשימות רדודות נוספות וייחלתי להבחין בצורת המחנה שלנו מלפניי. לא עניתי לה.

הפרק הקודם		הפרק הבא