בתו של וולדמורט

אז נכון לעכשיו לפאנפיק יש 98 רשומים. 98. פאק, איך הגעתי למספר כזה? זה מטורף. אני באמת לא יכולה להודות לכם מספיק. ככל הנראה בפרק הבא כבר יהיו 100, אז אני אעשה את כל התודות במרוכז שם. אבל כן... אני חסרת מילים. אתם באמת מדהימים, כל אחד ואחד מכם.

בנוסף, הפאנפיק עליו דיברתי בפרק הקודם - מאחורי בתו של וולדמורט - התפרסם. הפרק הראשון שלו עוסק בפגישה הראשונה בין רוז למודי. אתם מוזמנים ללכת לקרוא אותו, להגיב את מה שאתם חושבים, וגם להציע רעיונות לקטעים עתידיים. כל קטע מתקבל, באמת, גם אם הוא מדבר על להפוך את כל הקאסט לחדי קרן. הקישור לפאנפיק: http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=6534&showchap=1

וכמו תמיד, תודה רבה לכל מי שהגיב לפרק!! אני חושבת שבפרק הקודם היה שיא ההגבות, אתם מדהימים!! -  MOCKINGJAY, katherine221, Noa.g, ליליפוטר, Its me, diamond, naama5000, ליאלוש, חסוייים, קפטן סוואן, פרינסס פוטר, ozr, lilipoter531, הראל HD, ג'יני וזלי, בלטריקס101, tamar lily potter, נימפלורה לסטריינג' .

הפרק הזה קצר מהפרקים הרגילים, אבל הוא חשוב מאוד, והפרק הבא סוף-סוף יענה על כמה שאלות שנשאלו עוד מהפרק הראשון ;)

*

חורים בקבר שלך

Both your face and your heart do not suit me
Holes in your coffin, fool.
And the girl that you had, she won't save you
And the face that you have will enslave you
Holes in coffin prove

אחרי עשרה חודשים הלורד האפל הבין כי החיפושים אחר קטרינה וורגובה לא היו כה קלים. או לפחות כך ארצ'יבלד נטה להאמין, שכן כעת הוא הפסיק להאשים אדם ספציפי בכך שהיא עוד לא נמצאה, ופשוט החל להאשים את כולם.

"שחררתי אתכם מאזקבן," הוא דיבר טון רגוע, אך הזעם שנבע מעיניו יכל לשרוף את כל הנוכחים. "סלחתי לכם על כך שלא עשיתם דבר בכדי להשיבי, נתתי לכם הזדמנות נוספת לרצות אותי... ואתם כשלתם."

השקט באולם הכנסים של אחוזת מאלפוי היה מוחלט, מלבד קולות הזדחלות הנחשה בין הכיסאות המרובים שהוצבו מסביב לשולחן. הלורד, כמובן, ישב בראשו, מימינו לוציוס מאלפוי ומשמאלו בלטריקס לסטריינג', שנראתה כאילו הוציאו את ליבה מגופה.

"בעודי עובד בכל יכולתי על השגת הנבואה ממחלקת המסתורין, נדמה כי רבים מכם אינם מקדישים את כל כולם למשימה הקדושה שלנו." הלורד המשיך.

זה לא היה נכון. מי שהיה ממעמד גבוה בחברה הקסומה ניסה כמה שיותר לעלות במדרגות הסוציאליות ולהזדחל למשרות במשרד הקסמים ובמקומות אחרים אשר יעניקו מעמד אסטרתגי במהלך המלחמה הקרבה. הייתה גם את החוליה של לוציוס מאלפוי, אשר בנוסף לכך התארגנה לפלישה למחלקת המסתורין. עוד היו את אלה שניסו לגייס עוד כוחות למלחמה – כמו הסוהרסנים והענקים. וכמובן הייתה את החוליה שארצ'יבלד היה בה, שניסתה לאתר אוכלי מוות שנעלמו. הם היו אלה שאיתרו וחיסלו את איגור קרקרוף, וגילו על כך שמולסיבר נהרג על-ידי עין הזעם מודי, אך את המטרה העיקרית של הלורד – וורגובה – הם היו עוד רחוקים מלמצוא.

ארצ'יבלד ידע שהיא הייתה הסיבה למצב רוחו של אדונו היום – אייברי בדיוק חזר מדרום וויילס, שם גר המנטור שלה מימיה באגודת רוקחי השיקויים. אך גם זה היה מבוי סתום. נדמה היה כאילו אחרי שנת 1979 קטרינה וורגובה פשוט נעלמה מפני האדמה.

"מקנייר," הלורד פנה לאחד מאוכלי המוות שישבו בקצה המרוחק של השולחן. ארצ'יבלד קינא בהם. "מה מצבם של הענקים?"

"הם מתכוננים למלחמה, אדוני." ארצ'יבלד כבר ידע על-כך, והוא ידע כי הלורד ידע זאת גם כן. אם כך, מה הייתה מטרתו של האדון האפל בשאלה?

"לוציוס, איך מתקדמת החוליה שלך?" הלורד כעת פנה לראש בית מאלפוי.

"מעולה, אדוני. נהיה מוכנים לתקיפה תוך ימים ספורים בלבד."

הלורד הנהן קלות, ולאחר מכן מבטו האדום נחת על הגבר בגיל העמידה שישב כמה כסאות משמאלו לארצ'יבלד. "אייברי... כיצד מתקדם החיפוש?"

והנה הייתה התשובה לשאלתו. זה היה כה ברור כעת. וארצ'יבלד לא רצה לראות את מה שיבוא אחר-כך.

"א-אדוני..." כריסטופר אייברי כמעט ונחנק. "אמרתי לך כבר על מה-"

"חזור על-כך, אייברי."

הקול הקר והנוקשה גרם לאייברי לסתום. לקח לו כמה שניות, אך לאחר מכן הוא אמר, "נתקלנו בעוד מבוי סתום במהלך החיפוש אחר קטרינה וורגובה."

השקט שבא לאחר מכן היה מחריש אוזניים.

ארצ'יבלד ניסה לא להתכווץ כשהמחשבה על מה שהלך לקרות לאייברי בדקות הקרובות.

"עוד מבוי סתום." הלורד חזר אחר מילותיו של אוכל המוות, התיעוב ניכר בקולו כאור הלבנה בשמי הלילה. "עוד מבוי סתום..." לרגע הוא השתתק. "אך מה הן המילים האלו שיוצאות מפיך, אייברי? הלא היית היחיד במשימה לוויילס, לא כך? מדוע אתה מאשים אנשים נוספים בנוסף לעצמך?"

"א-אני... לא... א-אני..."

"מאכזב, אייברי, מאכזב. יותר מהכישלון אני מאוכזב מחוסר הנאמנות שלך לחברייך אוכלי המוות." עוד שקר, ארצ'יבלד ידע. ללורד האפל לא היה אכפת מהנאמנות של אוכלי המוות אחד לשני, רק  לעצמו. "נדמה כי טעיתי בהצהרתי הראשונה. רבים מכם אכן נאמנים למטרה הקדושה שלנו. רק מעטים כמו אייברי לא."

"א-אדוני!" אייברי התפרץ, טון קולו מראה את הזעזוע שהוא בוודאי חווה באותם הרגעים. ארצ'יבלד רצה לומר שהוא חש חמלה כלפי אוכל המוות (אותו אוכל מוות שהיה חלק מהצוות שלו, שפעמים רבות היה כמו אח גדול בשבילו), אך הוא פשוט שמח שזה לא היה הוא שהיה תחת מתקפה. הוא עדיין זכר כמה נורא זה היה. "מילורד, אני עשיתי את כל אשר ביכולתי, האמן לי! קאט בת דודה שלי! היא היחידה שנשארה לי מהצד של סבתא שלי, אני רוצה למצוא אותה יותר מכל אחד אחר בחדר."

ארצ'יבלד לא ידע אם כריסטופר אייברי באמת התכוון לכך – מצד אחד הקשר הטוב בין השניים היה ידוע לכל, אך מצד שני ארצ'יבלד ידע שכרגע אייברי יאמר כל דבר בשביל לספק את הלורד האפל. וזו הייתה הטעות המרה שלו.

וארצ'יבלד ידע כי הלורד ידע זאת גם. "אין בי ספק שאתה רוצה למצוא את בת משפתך, אייברי... אך האם אתה מוכן לעשות הכל בשביל להשיבה אלינו? אל אחיה ואחיותיה האחרים?"

"כמובן, אדוני! אני אעשה הכל!"

זה היה המשפט אשר חרץ את גורלו של כריסטופר אייברי. הפעם ארצ'יבלד כן התכווץ. הוא לא רצה להיות נוכח במה שעמד לקרות.

"טוב מאוד." הלורד קם ממקומו בראש השולחן ועשה צעדים איטיים לעבר מקום ישיבתו של אייברי. האווירה באולם בו אוכלי המוות התכנסו פתאום השתנתה, כאילו שאר הנוכחים הבינו סוף-סוף מה עמד לקרות. אפילו אייברי, שרגע לפני כן ענד הבעת פנים שלווה (הרי לבסוף הלורד האפל סלח לו) החל לחוש אי-נוחות. אך הוא היה בן-אדם אחרי הכל. הוא עוד לא השלים עם מותו. "קיים לחש, הדורש אנרגיית קסם אדירה, אך הוא יעזור לנו בחיפוש. לא רציתי להשתמש בו – הוא היה מעין תוכנית ב' בשבילי... אך אם אתה כה מוכן לעזור, אייברי... אני מאושר כי אתה רוצה לתרום."

"כיצד אני יכול לעזור, אדוני?" אייברי, בטיפשותו הרבה, המשיך לשאול.

הלורד עמד בדיוק מאחורי אייברי כעת, וכולם מלבד אוכל המוות המדובר הפנו את ראשם בשביל לראות. אייברי, לעומתם, פחד מדיי. "אתה וקטרינה הינם בני משפחה, לכן יש ביניכם קשר. קשר בין הקסם שלכם... קשר בין הדם שלכם. הלחש משתמש בקשר הזה, הוא נצמד אליו, נמשך אליו... הוא ימצא את קטרינה. אך יש לו מחיר."

עם מילים אלו, הלורד שלף את השרביט שלו וכיוון אותו לעבר המפרקת של אייברי. זה נפל על השולחן בחבטה רועשת, פניו כלפי מטה. כל מה שיצא מפיו הייתה אנקה מבוהלת, לפני שהלורד פקד, "נגיני."

הנחשה הופיעה משום-מקום. ארצ'יבלד לא ידע איפה היא הייתה כל הזמן הזה, אך במהירות שלא התאימה לגופה הגדול, היא קפצה ונעצה את שיניה החדות בצווארו של אייברי.

אייברי התחיל לצרוח.

הוא צרח יותר ויותר, והנחשה נשכה אותו יותר ויותר, במקומות שונים על צווארו. שולחן העץ החל להתכסות בשלולית דם, שנשפך מפצעיו של אוכל המוות כמו מפל חייו. דקות ארוכות ומייגעות נמשכו, במהלך הצלילים היחידים שנשמעו היו השריקות של הנחשה ופרפוריו של אייברי. כאשר היה ברור כי אייברי יפסיק לחיות עוד רגע, הלורד האפל כיוון את שרביטו לעבר הדם שכעת כבר נטף מהשולחן לרצפה ולחש מילים אותן ארצ'יבלד לא שמע מעולם. החדר מיד התמלא בכובד של אנרגיית קסם רבה, ולמשך כמה שניות ארוכות לא קרה דבר... אך אז הדם של אייברי החל להתכהות, ולהאגר לספרה כהה – אנרגיית קסם אפלה, ללא ספק.

"בשביל למצוא דמו של האחד, דמו של האחר צריך להישפך..." הלורד אמר בקול יבש ועייף (וכעת ארצ'יבלד הבין כי הלחש באמת דרש אנרגיה רבה), "...מצא את קטרינה וורגובה."

הספרה האפלה צייתה לפקודה. כאילו מתעוררת לתחייה, היא החלה לרחף מעל פני השולחן, ולאחר מכן עשתה את דרכה דרך אחד החלונות בחדר אל מחוץ לאחוזת מאלפוי, לא מחכה לאיש.

"ארצ'יבלד." הלורד פנה אליו, וארצ'יבלד התעורר מהטראנס האפתי אליו הוא נכנס. "קח את הצוות שלך ומצא את קטרינה. ולוציוס, אסוף את גמדוני הבית. אנחנו נקיים סעודה חגיגית – אחותינו תחזור אלינו בקרוב."

*

היה רק דבר טוב אחד בכך שפרד וג'ורג' וויזלי עזבו את בית-הספר.

כעת לרוז היה הרבה יותר זמן להתרכז בלימודים, ובפרט במבחני סוף השנה השישית והבגרויות. אך  זה לא אמר שהיא הייתה מרוצה מכך. להפך, כעת היא הייתה ממורמרת מהרגיל.

"גובלין מטופש..." היא מלמלה תחת אפה, ביד אחת חצי קוראסון אכול (החצי השני היה עדיין בפיה) וביד השנייה ספר לימוד של תולדות הכישוף. "זה היה ברור שמה שהוא יעשה יוביל למלחמה, אבל לא... הוא עשה את זה בכל מקרה. מפגר."

חדר המועדון של גריפינדור היה רועש – כל הבית, מהשנה הראשונה ועד לשביעית, התאסף בכדי ללמוד למבחנים שלהם, מאחר והספרייה כבר הייתה סגורה לאותו היום. לכן אף אחד לא שמע את קיטוריה של הנערה, מלבד נבחרת החלומות בכיכובם של הארי, רון, הרמיוני, נוויל, דין תואמס ושיימוס פיניגן. לא שהיה לרוז אכפת כל-כך.

"תולדות הכישוף שיגעו אותך לגמריי, אה?" רון הגיב בשעשוע, למרות שעל פניו הייתה הבעת ייאוש דומה. הארי, שיימוס ודין גיחכו.

"רון-רון, עכשיו כשהאחים הגדולים שלך נעלמו אתה מרגיש יותר בטוח בעצמך, אה?"

"אוו... אז זו הסיבה האמיתית. מישהי מתגעגעת לחבר שלה?"

רון, תוך כדי צחוק עז, חטף את ספר הלימוד של תולדות הכישוף לפנים. הגיחוכים של דין, שיימוס והארי התחזקו.

זה היה נכון אבל – רוז באמת התגעגה לפרד. היא אף-פעם לא התגעגעה לחבר שלה קודם לכן. בפעמים הקודמות בהן היא הייתה במערכת יחסים, היא אף פעם לא חשה געגועים. להפך, היא הייתה שמחה מכך שהיה לה חופש. אך עם פרד זה היה שונה... את פרד היא רצתה לראות כל רגע. את פרד היא אהבה.

זה היה אירוני – היא הבינה זאת רק לאחר שפרד לא היה לצידה יותר. מרחק באמת השפיע על אנשים כמו שאמרו.

זה לא היה כאילו פרד נטש אותה לגמריי, כמובן. הוא שלח לה מכתבים, ובשבוע של יום הולדתה הוא אפילו הפתיע אותה ביציאה להוגסמיד (רוז כמעט והחליטה לא לצאת, אך לי ג'ורדן שכנע אותה לצאת לנשום קצת אוויר צח). אבל לא לראות את פניו הנאות, לא לשמוע את צחוקו החם... לא היה כיף.

"אני חושבת שסיימתי ללמוד להיום. לילה טוב." רוז הכריזה, ולאחר שדחפה את רון – זה נפל על הרצפה, אך עדיין המשיך לצחוק – עלתה במדרגות ונכנסה לתוך חדר המעונות שלה. הוא היה ריק, השאר בטח עדיין למדו למטה.

זה היה מעולה. ככה רוז יכלה להתאמן בשקט. השקט עזר לה להתרכז טוב יותר.

הנערה הניחה את ספר תולדות הכישוף במזוודה הפתוחה שלה, שולפת במקומו את הספר 'שינוי צורה – תרגול מעשי'. רוז גילתה שמכל המקצועות שינוי צורה היה הקשה ביותר (לא שהאחרים לא היו קשים... הו לא), לכן הוא דרש זמן רב יותר לתרגול. זמן יקר שלא היה לה.

הו מרלין... איך היא הגיעה למצב הזה? מנסה להציל את עצמה מלהיכשל בלימודים. אמנם רוז הייתה מאוהבת לחלוטין בעולם הקסמים, אך חלק קטן ממנה הרגיש כאילו היא הייתה בשפל המדרגה.

החלק התיאורטי – אמנם לא מובן לחלוטין – היה משונן. תנועות השרביט היו מתורגלות. הכל היה מוכן באופן מדויק. רוז הייתה אמורה להצליח להפוך את האבן לכלב.

אך לא. האבן לא זזה ממקומה.

רוז נאנקה, מחליקה את שיערה לאחור בעצבנות. מה הייתה הבעיה פה – היא או השרביט שלה? היא עצמה שיננה הכל, התאמנה על הכל, הייתה מרוכזת... היא עשתה את כל מה שביכולתה. ולכן היה רק אחד אשם.

"למה אתה לא רוצה לעבוד?" השאלה הייתה מכוונת לפיסת העץ שבידה. כמצופה, היא לא קיבלה תשובה בחזרה.

טוב, למען האמת זה לא היה לגמריי נכון. עבודת הצוות ביניהם השתפרה, אפילו מאוד. רוז הייתה כעת פי עשר טובה יותר בלחשים ממה שהיא הייתה בתחילת השנה, וגם רמת השיקויים שלה השתפרה אפילו יותר. בנוסף, שינויי צורה קלים יותר היא כן הצליחה לבצע (אם כי במאמץ רב), אך היא לא הייתה ברמה המספקת לבגרויות. הנערה ידעה כי אם היה לה עוד זמן היא יכלה לעבור, אפילו אם בקושי, את המבחנים. אך היא הייתה זקוקה נואשות לזמן.

המציאות הצליפה בה כמי קרח.

לא היה שום סיכוי שהיא תצליח בכל המבחנים. היא הייתה חייבת להודות בכך. פשוט לא היה סיכוי. ולכן לא היה שום טעם להתרכז בכולם – הרי הקרב כבר היה אבוד מלכתחילה. למידה לאותם מבחנים הייתה בזבוז זמן. ורוז לא התכוונה לבזבז זמן.

מוציאה פיסת קלף ועיפרון מהמזוודה, רוז מיהרה לרשום את כל המקצועות של הבגרויות. הם היו יותר מדיי, פשוט יותר מדיי.

עכשיו, מה היו המקצועות עליהם מקגונגל דיברה בהכוונה המקצועית? שיקויים (מן הסתם), תורת הצמחים... שניהם היו החלק הקל ביותר. למען האמת שניהם היו המקצועות היחידים להם רוז באמת הזדקקה. אך לחשים, שינוי צורה והתגוננות מפני כוחות האופל היו חשובים גם הם (אפילו אם לא לקריירה העתידית שלה). טיפול בחיות הפלא היה נחמד, אך לא היה בו צורך של ממש. אך תולדות הכישוף, גילוי עתידות ואסטרונומיה... בזבוז זמן מוחלט.

לאחר כמה דקות חשיבה, על פיסת הקלף הופיעה הרשימה של המקצועות הרלוונטיים, מסודרים לפי רמת חשיבות הלמידה אליהם:

שיקויים
תורת הצמחים
התגוננות מפני כוחות האופל
לחשים, שינוי צורה
טיפול בחיות פלא

תולדות הכישוף, גילוי עתידות ואסטרונומיה בכלל לא נכנסו לרשימה. הסדר סיפק את רוז, ומהפקת בשמחה, היא הניחה את הקלף על השידה לידה. לאחר עוד כשעה של תרגול, היא החליטה ללכת לישון.

באותו הלילה היא חלמה על גובלין עם טלסקופ בידו פציר בה לקרוא את עתידו מכף היד שלו.

כמובן שהיא כמעט ולא זכרה חלום זה כשהיא התעוררה ביום למחרת, אך היא ידעה כי מה שחלמה עליו היה מוזר באופן מגוחך. מביטה לצדדיה היא ראתה כי ליאנה ושאונה כבר היו ערות, בעוד שקייטי וספנסר עדיין נכחו בעולם החלומות.

"בוקר טוב." ליאנה בירכה אותה בחיוך הרגיל שלה. שאונה רק נופפה ונכנסה לחדר האמבטיה.

"בוקר טוב." רוז השיבה בקול ישנוני. "איזה שיעורים יש היום?"

"שעתיים תורת הצמחים, אחרי זה לחשים ואז לנו יש התגוננות מפני כוחות האופל-"

"מושלם. שיעור חופשי." רוז מלמלה, קמה מהמיטה ומתמתחת. לאחר מכן היא שלחה את ידה לעבר המזוודה שלה, שם נח המשלוח שפרד שלח לה לפני כשבוע.

"אני חושבת שקייטי תרצה אחת גם." ליאנה הגיבה מאחורי גבה.

במקום סוכריה אחת, רוז הוציאה שתיים. "ומה איתך? את לא רוצה?"

ליאנה הנידה את ראשה לשלילה, תלתליה הבלונדיניים עוקבים אחריה בעליזות. "לא, זה בסדר."

רוז רק משכה את כתפיה, והכניסה את הסוכריות אל תוך הכיס הפנימי בגלימתה. לאחר ששאונה יצאה מהמקלחת, רוז נכנסה, וכאשר היא סיימה וחזרה אל תוך החדר הראשי, קייטי וספנסר כבר היו ערות. "קייטי, לקחתי סוכריה גם בשבילך." הנערה הודיעה.

על פניה של קייטי השתרע חיוך. ספנסר הנידה את ראשה בגועל. "אחרי שאני רואה מה אתן עושות בשביל להבריז מאמברידג', אני פשוט מאושרת שלא לקחתי התגוננות מפני כוחות האופל."

עם סוף שיעור לחשים, רוז הושיטה לקייטי את אחת הסוכריות. "אני תמיד שונאת את הדקות הראשונות..." קייטי הכריזה בייאוש, אך בכל זאת לקחה את הסוכריה המושטת.

רוז ידעה על מה חברתה מדברת. "כה, זה מרגיש כאילו שמשהו משתנה לך בתוך הגוף."

"נראה לי שזה באמת קורה, וזה מה שגורם לדימום."

"כנראה."

"היי בל, סמית'!" זה היה ג'יימי וונג, שביחד עם תלמיד רייבנקלואי אותו רוז זיהתה בתור כריס מרלו עשה את דרכו לכיתה של אמברידג' גם כן. "היום עדיין מדממים, נכון?"

"כן. יש עוד שני שיעורים עד שעוברים מדימום להקאה." קייטי הזכירה לו.

זו הייתה תוכנית דיי גאונית, רוז הייתה חייבת לציין. אפילו שאמברידג' הייתה חייבת לדעת שמשהו לא בסדר – הרי זה לא היה הגיוני שאותה חבורה של תלמידים נהיים חולים בשיעורים שלה – היא לא יכלה לעשות כלום בנידון, מאחר והם באמת היו חולים. איש לא ידע מי היה הראשון שהמציא את השיטה הזו (רוז הייתה סבורה שהיא התפתחה במקביל אצל כמה תלמידים שונים), אך לאחר שפרד וג'ורג' עזבו את הוגוורטס והחלו בעסקים, כל אחד שרצה להבריז משיעור כלשהו קנה כמה שיותר סוכריות מבית וויזלי. אותן סוכריות שהם החלו לפתח בתחילת השנה.

כולם אכלו את הצד האדום של הסוכריה כמה דקות לפני תחילת השיעור, ועד שאמברידג' הגיעה לכיתה הם כבר דיממו – חלקם מאפם, חלקם מפיהם, חלק אפילו מאוזניהם או עיניהם. החוויה לא הייתה נעימה, אך היא נמשכה רק כמה דקות והיא עזרה להם לא להיות בשיעור של הקרפדה. לכן היא הייתה שווה את זה.

וגם פעם אמברידג' הייתה ירוקה מכעס, אך בלית ברירה היא שחררה אותם מהשיעור. וברגע שהם יצאו מהכיתה, הם אכלו את הצד הכחול של הסוכריה, והם היו בריאים שוב.

"ועכשיו לתרגל לחשים..." רוז הכריזה – בעצב מסוים. וונג והתלמיד מרייבנקלו תכננו ללכת לישון... לא כולם היו זקוקים לכמות הלמידה שהיא הייתה צריכה לעבור.

"בואי, בואי..." קייטי חיבקה את כתפיה, הייאוש ניכר גם בקולה. "מעולם לא חשבתי שאני אבריז משיעור אחד בשביל להתאמן באחר. שנה שישית זה קשה."

שנה שישית בהחלט הייתה קשה. שנה שישית ובנוסף לה בגרויות? רצחני.

הלחץ באמת היה רצחני – רוז ידעה שהיא נראתה נורא (אולי היה עוד משהו טוב בכך שפרד עזב?), העייפות והלחץ ניכרים על פניה וגופה. הנערה הייתה בטוחה שהיא רזתה כמה קילוגרמים כתוצאה מפספוס ארוחות, היא נהייתה אפילו חיוורת יותר, את עיניה עיטרו שקיות כהות, ופצעון לחץ הופיע בצד השמאלי של מצחה. רוז עצמה לא יכלה לבלות זמן רב מול המראה, ולכן זה לא הפריע לה יותר מדיי, אך היו כמה אנשים חסרי טקט שהזכירו לה זאת מפעם לפעם.

"אוי לעזאזל!" רון קילל כשהוא התיישב לידה בחדר המעונות באותו הערב. הפעם הם למדו לשיקויים. "תשימי קצת איפור רוז, את מסנוורת אותי עם הלובן שלך."

רוז הרימה את עיניה הכחולות מספר השיקויים ונעצה אותם בחדות בנער האדמוני.

"ומה זה השקיות האלה?! כמה שעות את ישנה בלילה?"

"ארבע, בסופי שבוע חמש."

רון נחנק. "למה?!"

"בשביל לא להיכשל בבגרויות ובמבחנים של השנה השישית."

"אבל – אבל זה נורא! את עושה משהו בכלל חוץ מללמוד?"

"כן, כשאח שלך שולח לי מכתב אני מחזירה לו תשובה."

"וזהו?! אלוהים, רוז את כמו הרמיוני! לא, את יותר גרועה מהרמיוני!"

רוז גלגלה את עינייה, והרמיוני הרימה את ראשה מהספר שהיה מונח על ברכיה. רוז חשבה שהנערה מתכוונת לנזוף באדמוני, אך מילותיה של הרמיוני היו מכוונת אליה. "רוז... את זוכרת שבפעם הראשונה שנפגשנו אמרתי לך שאת מוכרת לי מאיפשהו?"

השאלה הטרידה את רוז קצת. היא זכרה את השאלה המוזרה של הרמיוני בפגישתן הראשונה, זכרה כיצד היא הרגישה לא בנח, מקווה שהיא לא מזכירה לה את וולדמורט. גם עכשיו, היא נדרכה, מוכנה להיאבק. "כן?"

"מצאתי מאיפה."

הרמיוני הושיטה לה את ספר שהחזיקה – אחד מספרי הרשות שסנייפ נתן להם. אף אחד לא באמת קרא אותם מלבד גריינג'ר. הספר היה פתוח באחד העמודים האחרונים, שם הופיעו מגוון תמונות קטנות של אנשים. 'דמויות חשובות בענף רקיחת השיקויים במאה העשרים' הייתה הכותרת.

הרמיוני הצביעה על תמונה כלשהי, ממוקמת בחלק השמאלי התחתון של העמוד.

גבותיה של רוז התרוממו מעצמן ופיה נשמט לרווחה. אמנם היו הבדלים ניכרים, כמו צבע השיער והעיניים, אך האישה שחייכה אליה מהדף אכן דמתה לה מאוד. צוואר הברבור, מבנה הפה והפנים, צורת הגבות...

"מי זאת?" רוז שאלה, מסתכלת בספר בכדי לראות אם השם של האישה המסתורית כתוב. כל מה שהיא מצאה היו ראשי התיבות – ק. מ. ו.

"אני לא יודעת," הרמיוני הודתה. למרות שזה היה מיותר לגמריי עיניה החומות הוארו מהאתגר העתידי. "אבל ראיתי אותה קודם איפשהו. אז אני הולכת לברר."

*

כשארצ'יבלד נכנס אל תוך אולם הכנסים של אחוזת מאלפוי הוא לא ידע בדיוק מה לומר לאדונו. הוא התקדם מעט מהר יותר משני אוכלי המוות שהיו איתו (לאור הנסיבות), ולכן הוא נעמד לבד אל מול הלורד האפל.

עברו ארבעה ימים מאז שהוא שלח אותם.

הלורד ישב כהרגלו בראש השולחן, שמסביבו נכחו רק לוציוס מאלפוי והזוג לסטריינג' – הערב לא היה שום כנס, אחרי הכל. כשהדלת הראשית נפתחה וארצ'יבלד נכנס בה, האדון הסיט את עיניו מבלטריקס והניח אותם עליו, מבטו מעביר סקרנות קרירה.

"ארצ'יבלד... חזרת כה מהר?"

"אדוני." ארצ'יבלד קד קידה עמוקה, ולאחר שהתיישר המילים פשוט החלו לזלוג מפיו. "הלחש לקח אותנו ללונדון, אדוני... ללונדון המוגלגית."

זו הייתה הפתעה עבור כל הנוכחים – עבור מאלפוי, עבור מר וגברת לסטריינג', עבור הלורד האפל. ארצ'יבלד לא רצה להיות מבשר הפתעות לאנשים כמו אימתניים, אך הוא בכל זאת המשיך.

דלתות האולם נפתחו פעם נוספת, ושני אוכלי המוות האחרים נכנסו, אוחזים בגופה המעולף של האישה. "בדירה שהיא הייתה בה לא היה שום דבר שקשור לקסם. היא... זו לא קטרינה וורגובה, אדוני." ארצ'יבלד אמר. "לא בדיוק. היא לא דומה לה בכלל."

שיערה השחור הקצר, עיניה החומות, מבנה פניה וגופה... זו אכן לא הייתה קטרינה וורגובה אותה ארצ'יבלד זכר. אך היה משהו נוסף... משהו שגרם לו לפקפק. "אך אדוני, על הזרוע שלה... האות."

הלורד התרומם ממקומו, ובצעדים כמעט נמרצים (הם לא יכלו להיות נמרצים באמת. ארצ'יבלד בחיים לא ראה את הלורד האפל נמרץ) עשה את דרכו לעבר האישה שהם הביאו. ארצ'יבלד ידע על מה אדונו הסתכל – האות האפל היה שחור וברור על גבי החלק הפנימי של זרועה הקטנה.

"זאת היא... זאת קטרינה." הלורד אמר בלחישה קרה, עיניו  האדומות בוחנות את האישה המעולפת כמו חתול שבחן את העכבר הלא מודע.

אם האישה הזו באמת הייתה קטרינה וורגובה, ארצ'יבלד חשב, אז הוא לא רצה לדעת מה לעזאזל קרה לה.

*

ארצ'יבלד חזר עם נקודת מבטו על מה שקורה בקרב אוכלי המוות, הפעם על השלבים האחרונים בחיפוש אחר קטרינה וורגובה. האם האישה שהם מצאו היא באמת היא? נראה בפרק הבא. מה שכן, נקווה שהמוות של כריסטופר אייברי לא היה לשווא (מי שקרא את 'שלנו היא היציבות' כבר מכיר אותו בתור בן דודה הרחוק של קטרינה. לשניים יש עוד קרוב משפחה משותף שמוזכר ב'שלנו היא היציבות', אז אני מייעצת לכם ללכת לקרוא את הפאנפיק לפני שהפרק הבא של 'בתו של וולדמורט יוצא' (; ).

ובינתיים רוז נקברת תחת עומס הלימודים והמבחנים. כנראה שהיה דבר טוב אחד בזה שפרד עזב (פרד תחזורררר), ורוז אפילו מבינה כמה דברים בנוגע אליו, עכשיו כשיש לה זמן לחשוב לבדה. יש לה עוד זמן עד שהיא תוכל לעשות עם זה משהו, כי בינתיים היא צריכה לרכז את כל כולה בלא להיכשל. אם רק השרביט שלה היה קצת יותר תורם... (אפילו אם יש הטוענים כי זה שהגיבורה שלנו מאשימה את השרביט בהכל לא ממש עוזר).

השיר לפרק זה הוא "Holes in Your Coffin" של Phildel. הקשר שלו לפרק יהיה ברור יותר אחרי הפרק הבא.

הפרק הבא לא יכלול את נקודת המבט של רוז בכלל, וסוף-סוף יהיו כמה תשובות לשאלות נוקבות. אחת מהן היא - למה רוז לא קיבלה את המכתב בגיל 11 ;) וזה אפילו לא החלק המרכזי בפרק. גאד, חיכיתי לו כל-כך הרבה זמן!

נ.ב: מאחורי בתו של וולדמורט - http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=6534&showchap=1

הפרק הקודם		הפרק הבא