זה פשוט בלתי אפשרי!

פעימות הלב של דראקו נהיו מחרישות אוזניים, ועל שפתיו הופיע חיוך קל. 'הוא זוכר את הנשיקה...' נותר רק לקוות, שהוא זוכר גם את השאר!

"מה?!" צווח וויזלי, "נישקת את הנמייה?!"

"לא! זאת אומרת, כן! אני... לא יודע..."

"במקום לרצוח אותו, אתה..? איכס! זה לא נתפס על הדעת! זה פשוט בלתי אפשרי!"

"תירגע, רון!" ניחמה אותו הרמיוני. לחייה היו אדומות. "זה, בסך הכל, מאלפוי! תגיד תודה, שהוא לא נישק את סנייפ!"

"התחרפנת לגמרי?!" פוטר לא התאפק, "קודם דמבלדור, עכשיו סנייפ! אפילו לחשוב על זה גורם לי בחילה!"

"ולנשק באמת את הנמייה, זה לא מגעיל?!" מחה וויזלי.

פוטר התעלם מהשאלה והעביר יד בשערותיו.

"נו, נגיד, אז נישקת את מאלפוי... ומה אחר כך?" המשיכה הרמיוני.

"לא יודע... אחר כך התעוררתי בחדר הנחיצות ערום לגמרי על מיטה מבולגנת! אין לי מושג עם מי הייתי, מה עשיתי ו..."

"אה, לדעתי, זה דווקא די ברור, מה עשית שם," תיקן וויזלי. "זה לא היה עם מאלפוי, נכון?!"

"זהו, נמאס לי מזה! אני הולך להתחבא איפשהו, כדי לא לשמוע יותר את השאלות המטומטמות שלכם!" פוטר הניף את הגלימה שלו והלך משם, לא לפני שנעץ ברון מבט כעוס.

"הארי, חכה! אתה צריך לאכול!.." הרמיוני רצה בעקבותיו.

"אני לא אלך לארוחת הצהריים, שלא תעזי להציע את זה!!! וגם לא לארוחת הערב!"

וויזלי היכה במרפקו על הקיר ובחוסר רצון הלך לעבר חבריו.

בשנייה שהגריפינדורים יצאו מטווח ראייה, דראקו הבין, שבמשך כל הזמן הזה הוא בקושי נשם, ושראותיו כואבות מרוב מחסור בחמצן. הוא לגמרי לא שם לב, שעדיין המשיך לחייך בחום, אצבעותיו מונחות על שפתיו, שעדיין זוכרות את הנשיקות המתוקות. לאחר שנשם כמה נשימות עמוקות, הוא הסתובב אל בלייז, אשר סקר אותו בהתעניינות רבה.

"אני רוצה לוודא משהו..."

דראקו נסוג והסיט את מבטו.

"זה נראה, כאילו מישהו, סוף-סוף, הפסיק לחיות בהכחשה?" שאל בלייז, "או שאני טועה?"

ומה להגיד לו? את האמת? ומה היא, האמת הזאת? שהוא מאוהב בהארי? גם אם זה נכון, הוא עדיין לא היה מסוגל להודות בכך, אף לא בפני עצמו... כעת, הוא פשוט הרגיש משהו... משהו חם ובוער, אשר מילא אותו מבפנים, מונע מהחיוך שעל פניו להתפוגג, כאשר הוא נזכר באצבעות המלטפות, בשפתיים הרכות, בחום הגוף הזר...

כשראה את חוסר הנוחות שלו, בלייז טפח על כתפו. "בסדר, אתה תענה, מתישהו, כשתהייה מוכן... למרות שהגיע הזמן שתחליט, אתה סתם גורם לעצמך לסבל."

'לך קל לדבר...'

"פוטר לא יגיע לארוחה," המשיך חברו. "מה שאומר שאנחנו יכולים ללכת ולאכול בשקט." מחייך בעידוד, זאביני הסב מבט הצידה, מסמן לו ללכת בעקבותיו, והמשיך ללכת לאורך המסדרון.

הוא כלל לא הופתע, כאשר שמע מאחוריו את הלחישה החרישית, "תודה".

כאשר הם נכנסו אל האולם הגדול, בלייז מיד משך את דראקו אל החבורה הגדולה שהתקבצה על יד השולחן הגריפינדורי. אחרי שנדחפו בין המון התלמידים, דראקו הבחין בקולין קריווי, שישב בין ערימות של תיקיות וניירות.הוא שרבט משהו על גיליון נייר, כשמבט רציני על פניו וסידר מולו כמה ערימות של תמונות, אשר עליהן נגלה בבירור הארי פוטר. התמונות מארוחת הערב של אתמול. ביניהן, הייתה גם התמונה שקישטה את דף השער של הנביא היומי.

"הנה מישהו שבאמת מסתכן לחטוף מכות מפוטר!" גיחך בלייז, מעביר מבט על ערימת המטבעות, שהועברה אל כיס גלימתו של הצלם הצעיר. "ניצול מסחרי של סבל של מישהו אחר... הבחור הזה נבחר לבית הלא-נכון! זה מעשה כל-כך סלית'ריני. יש לו מזל, שהשולחן של המורים ריק עכשיו. ומעניין, איפה הוא הספיק להכין את התמונות האלה?

"היי, קריווי!"

קולין הסתובב, מעביר מבט על בלייז ודראקו וחיוכו מתרחב.

"כבר פחדתי שלא תבואו! חברים, אני מודה לכם כל כך! אם לא אתם - בחיים לא הייתי מתעשר כל כך! בשבילכם - הכל חינם!"

בהביטו, איך הנער עובר על התמונות, מחפש את המתאימות, דראקו החל לחוש גועל נוראי. אבל לא גועל כלפי קריווי, שבחיים לא ציפה ממנו לשפל כזה, אלא כלפיו... הרי, זה הוא - הוא הסיבה שהארי הגיע למצב כזה. 'הוא בחיים לא יסלח לי על זה...' מרגיש שנגמר לו האוויר לנשימה, מאלפוי יצא בזריזות מהחבורה הצפופה, הנדחפת לקנות את התמונות, מרגיש בגוש עולה במעלה גרונו.

"דראקו? הכל בסדר?" בלייז הופיע לצידו, אוחז בכמה תמונות. מאלפוי אפילו לא הביט בהן.

"לא, פשוט מסתובב לי הראש טיפה ויש לי חשק להקיא..."

"או, מרלין! מה, אתה בהיריון?!" קרא ידידו, מכסה את פיו בידיו.

"מטומטם!" ענה דראקו, מובך, דוחף את בלייז, אך לא מצליח שלא לחייך. "אני רעב!"

דראקו היה רעב באמת, אך כשהתיישב ומילא לעצמו צלחת מרק, הבין, שלא יצליח לבלוע אף לא כפית.

פנסי, שהצטרפה אליהם, קשקשה באוזנו של בלייז על לחשים עתיקים, מקצוע שהיא לומדת במקום תורת הצמחים. אולם, לאחר דקות אחדות, כשהסב את תשומת ליבו לשיחתם, הבין דראקו, שנושאה כבר רחוק מאוד ממקצועות בית הספר.

"...כל הבנות מתווכחות על השאלה את במי דראקו ופוטר מאוהבים!"

בשומעו את המשפט האחרון, מאלפוי לפתע גיחך בעצבנות באיזה טון גבוה, מכריח את חבריו להסתובב לכיוונו. התזכורת בנוגע להתאהבותו של פוטר גרמה לו להדק את קצה השולחן באצבעותיו.

"איזה קולות מוזרים אתה משמיע," אמרה פנסי, מכווצת את מצחה.

"החיים מוזרים, מה לעשות..." ענה דראקו במסתוריות, גורם לחבריו לחשוב, שבמהלך הנפילה אתמול, נפגע לא רק בגבו.

"לפי מה שאני יודע, אף אחד לא הצליח לראות את העיניים של הפיית'ר, כשפוטר ליטף אותו," אמר בלייז, מביט בדראקו בזווית עינו, יודע שהשאלה הזו מעסיקה אותו יותר מכל. "מעניין יהיה להשיג..."

"אין צורך," ענתה פנסי.

"זאת אומרת?" שאל דראקו. לפתע, תקפה אותו הרגשה כי אסון מתקרב. "העיניים של הפיית'ר היו תכולות," ענתה הנערה באומץ, מביטה מאחורי כתפו, מופתעת.

מסוקרן, מאלפוי עקב אחר מבטה... עדיף היה שלא היה עושה זאת.

דראקו חש, כאילו שפכו לו על הראש דלי של מי קרח, אשר במקום לנטוף ממנו, נספגת אל מעמקי גופו... 'לא, זה לא נכון... זה לא יכול להיות... זה לא אפשרי....' לא, הוא לא הסתכל על פוטר, אשר, אגב, בכלל לא היה אמור להיות כאן. מבטו התמקד בג'יני וויזלי, אשר הארי החזיק את ידה בחוזקה.

הגריפינדורית חייכה באושר, כמעט ונתלית על זרועו, והעבירה מבט מנצח לאורך האולם.

פוטר אוהב את ג'יני וויזלי?! את היצור הג'ינג'י, הקטן והמסכן הזה?! לא, זאת חייבת להיות טעות... נו, יכול להיות שהוהא פשוט בא איתה לאחרוחה, או משהו כזה, ויכול להיות שהיא שוב רודפת אחריו, כמו שהיא עשתה גם קודם?..

האולם, סוף-סוף, הבחין בזוג, והרעש היומיומי החל להיחלש. הם חיכו, עד שרוב האולם יבחין בהם, ולאחר מכן הארי החליף מבטים עם הוויזלית, הקורנת מניצחון, ובעודו מושך אותה אליו, נישק אותה על שפתיה.

דראקו חש כאילו הוכה בבטנו, הוא רצה לצעוק, שכל בית הספר ישמע, רק שקולו אבד לו אי-שם והוא חש משותק. העולם, כאילו, נמרח מסביב, קולות האנשים השתתקו, הריחות נעלמו - נותרו רק פעימות הלב השבור, אשר פעם בעוצמה, נאבק להסדיר את קצב פעימותיו, לפני שהוא יתעלף.

מאלפוי רצה להסב מבט, אך לא יכול היה...

הוא בהה, בהה והמשיך לבהות בהארי, הממזמז את היצור הדוחה! מנשק מרצונו החופשי... ורק מחשבה אחת המשיכה לצלצל בראשו: 'הוא אוהב אותה... אוהב... אוהב ותמיד אהב אותה... ולא אותך, דראקו!'

זעם, קנאה ותחושת העלבה עצומה, הציפו אותן בן-רגע בעוצמה אדירה כל כך, שהכוס שאחז בידו התנפצה לרסיסים. רסיסי הזכוכית החדים ננעצו בידו, אך הוא לא חש בכאב, משום שהכאב בפנים היה חזק בהרבה...

באולם נשמעו לחישות חלושות מכיוונים שונים, אך הכי הרבה, שמעו את השולחן הגריפינדורי - הגריפינדורים ניסו כמה שיותר מהר להחביא בכיסייהם את התמונות שקנו.

מפסיק את הנשיקה, פוטר הביט לצדדים בעצבות, עוצר את מבטו על קריווי, מוציא את שרביטו ושורף את ערימת התמונות שמולו, מבלי לשים לב יותר מידי לגריפינדורי המפוחד. בעיניו של פוטר נגלתה נחישות עגומה, אך פניו לא חשפו רגשות כלל.

למה הוא לא מביט לכאן? דראקו בו-זמנית רצה גם להביט בעיניו ולראות את תגובתו, וגם פחד מכך. הוא הספיק רק לחשוב על זה, ופוטר הסתובב...

מבט אחד בעיניים הירוקות, הבוערות בזעם קר היה מספיק, כדי שכל התקוות החלושות התנפפצו לרסיסים.

הוא לא זוכר כלום.

פוטר גיחך, משום-מה, ובעוזבו את ג'יני החל להתקדם באיטיות אל עבר דראקו. הוא ניסה לקום, אך להבת הקנאה, העצבות, סערת הרגשות, הבוערת בתוכו, מסמרה אותו אל הספסל.

"אני בסך-הכל רוצה לומר שלום, מאלפוי," אמר פוטר בעליזות מלאכותית, בהתקרבו אליו.

בדיוק כמו במסדרון, גם עכשיו דראקו נרעד, בשומעו את הקול שלו. אך בניגוד להבעת פניו, הקול הזה היה מרוחק וזר. הוא מעולם לא הלה על דעתו, שהארי יכול להיות כזה... כנראה, שפוטר היה צודק - מאלפוי אכן לא ידע עליו דבר.

האולם השתתק.

בקושי רב, דראקו, בכל זאת, הצליח לעמוד, והוא עשה זאת בדיוק בזמן, כדי לחטוף אגרוף היישר באפו.

זה היה מאוד כואב... פי עשר מכל אגרוף שקיבל לפני כן ממנו...

דראקו לא השמיע צליל, אך עיניו החשיכו מיד והוא התנדנד במקומו, אוחז באפו השבור, ממנו הגיח זרם חלוש של דם. 'טוב, זה הגיע לך, מאלפוי' דראקו חש, כאילו מישהו חונק אותו, הוא לא יכול היה לשאוף, לא יכול היה לנשוף, לא יכול היה לזוז, לא יכול היה לדבר, מרגיש את אפו שורף מרוב כאב ובעיניו מופיעות דמעות בוגדניות. 'אתה בעצמך אשם בכל זה...' לא, הזעם נעלם לחלוטין - נותר רק הייאוש, המפלח אותו מבפנים, ממלא את עיניו דמעות מלוחות. אבל דראקו לא יכול היה לבכות. לא כעת, לא מול פוטר, לא מול אולם מלא באנשים!..

וכאשר הכוח להתנגד אזל לחלוטין, על שולחן האוכל טפטפה הטיפה הראשונה. אחריה טיפה שנייה. שלישית, רביעית, חמישית... אבל אלה לא היו דמעותיו של דראקו מאלפוי, אלא טיפות של גשם, זולגות אחת אחרי השנייה מהטיקרה המכושפת. וברגע הבא, חומה של גשם התמוטטה על ראשי התלמידים באולם הגדול. כלי האוכל החלו לרטוט, תלמידים צרחו, מאבדים כל עניין במתרחש בין הארי ודראקו וממהרים לצאת מהאולם המתמלא מים.

כך, מבלי לחכות לתשובה, עזב הארי בשקט את המקום, מסתובב על מקומו ופונה אל עבר היציאה. גל הרעם שחצה את התקרה מכוסת העננים הרעיד את הקירות ואת מה שביניהם, אך דראקו המשיך לעמוד במקומו, בוהה בגבו המתרחק של פוטר. על לחייו זלגו דמעות, אולם לא ניתן היה להבדיל ביניהן לבין טיפות הגשם, שכיסו את פניו. דראקו מאלפוי בכה. והוגוורטס בכתה יחד איתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא