האהבה חזקה מן המוות

פרק אחרון!!!!!!!

אני מתרגשת, באמת.

תודה על התגובות המדהימות, וסליחה שזה היה בלי פסקאות, אני פשוט לא הצלחתי להעלות את זה טוב.

הרוח נשבה במדשאות החשוכות. אם מישהו היה מסתכל מהטירה אל המדשאות, הוא לא היה רואה את ארבעת הדמויות שעמדו ליד האגם, וגם לא את הדמות שעמדה בתוך האגם, קל וחומר שלא את זנבה.

"נתחיל?" שאל סקורפיו, מתוח. הוא צד את מבטה של לילי וחייך חיוך קלוש- הוא הכין את עצמו יותר מידי לכך שהוא הולך למות.

למות, למות. סקורפיו טעם את המילה. היא הייתה בעלת טעם מבעית כזה, שאפשר לקרוא לו פחד מהבלתי נודע.

אני לא רוצה למות,חשב סקורפיו ורעד. אני רוצה להמשיך לחיות ולהתחתן. עם לילי.

הוא שוב רעד, והתקרב לאגם. דראקו עצר אותו בידו. הם הביטו זה לזה בעיניים, וחיבקו זה את זה בחזקה. דמעות עמדו בעיניהם.

"זה בסדר לפחד, סקורפיו." לחש לו דראקו באזנו. "זה לגמרי בסדר, חמוד שלי."

סקורפיו נפרד ממנו, ופנה ללחוץ את ידו של הארי  שכבר הייתה מושטת לקראתו. הוא חייך חיוך עלוב לגברת פוטר,  ואז פנה והסתכל על לילי.

"לילי." הוא לחש, וקולו משתלב ברוח הקרירה, "לילי שלי."

לילי הייתה נראית מתוחה כמעט כמוהו. עיניה נצצו לקראתו, אבל ניכר בהם המתח.

סקורפיו נשם עמוק, והתיישב על הגדה. עיניו שוטטו על קצה האגם. לילי רק הביטה בו.

הוא סתם ישב שם, ידיו על ברכיו. והסתכל בה.

עד שהוא אמר, "חיכיתי יותר מדי זמן."

היא הביטה בו, והבינה מה הולך לקרות. היא התקדמה מעט לקראתו, וזה היווה בשבילו את אות הפתיחה.

הוא ספק ניתר ספק זינק, שוכח לגמרי שהוא יכול למות מהתנועה הזאת, ניתר אל לילי והקיף אותה בזרועותיו. שפתיו פגשו בשפתיה, והיא הבינה בלי מילים את כל מה שהוא רצה להגיד לה במשך כל החודשיים האלו. שאהבתו עמוקה מני ים. עזה כמוות.

דראקו הסב את פניו מהמראה וקרס על האדמה הלחה. פחדו, שהוא עלול לאבד את בנו, גבר על כל רגשותיו. סקורפיו כבש, בלי למצמץ, כל פינה במוחו.

אך הארי וג'יני, שצפו בקמצוץ דאגה במחזה, שמו לב מיד לשינוי. פניה של לילי הוארו בלהט פתאומי. השמיים הפכו בהירים יותר. שערה של לילי התחיל להתרטב אט-אט.

ואז, נצנץ כוכב בשמים, ומטר כוכבים נשר על שניהם. כוכבים כחולים, זהובים וירוקים, ניתזו על המים ועל לילי וסקורפיו, שולחים מזרקות של אור לכול עבר. ואז, לילי וסקורפיו התרוממו, וריחפו מעל האגם. הארי שם לב בלב צונח שעדיין יש ללילי זנב.

אבל אז הגיחו מן המים פיות. פיות כחולות סבבו את לילי וסקורפיו, זימרו בקולן הדק והתקרבו ללילי.

לילי וסקורפיו התחילו לנחות, ותוך כדי הפיות משכו ומשכו את זנבה של לילי כלפי מטה. הם המשיכו למשוך, ואז- בשנייה- רגליהם של לילי וסקורפיו פגשו באדמה, והפיות נעלמו.

רגליהם של לילי וסקורפיו. גם רגליה של לילי.

הארי רכן לדראקו, וטלטל אותו. "הוא חי! סקורפיו חי! זה הצליח!"

סקורפיו ולילי נפרדו. במקום להביט זה בעיניה של זו, הם הביטו להוריהם. דראקו הסתובב אליהם, ופלט אנחת רווחה. ג'יני והארי חייכו אחד לשני. לילי זינקה מזרועותיו של סקורפיו והתלבשה בגלימה שהוכנה מבעוד מועד.

סקורפיו לא היה יכול לעשות כלום חוץ מלהסתכל עליה. היא ניגשה אליו ראשון, והוא אימץ אותה אל ליבו, לא מאמין שהיא באמת ניצלה...

אחריו היא ניגשה לאמה. היא נשקה לה על מצחה, וחיבקה אותה. כך עשה גם אביה. ואז היא פנתה לדראקו.

הוא רק הביט בה. מובן שהיא לא רוצה שהוא יחבק אותה, אז מה היא רוצה? לבסוף הוא הסתפק בללחוץ את ידה.

"אני לא מאמין שחזרת." אמר בכנות. "ואני לא מאמין שאתה חזרת." פנה לסקורפיו. סקורפיו חייך בהקלה. הוא התקרב והניח לאביו לחבקו. לאחר מכן הוא הניח את זרועו על כתפה של לילי, והביט בעיניה.

"היית כל כך אמיץ." היא לחשה לעברו. "תודה שהצלת אותי."

"זה היה מתבקש." הוא לחש לה. היא צחקה ונשקה לו, נשיקה קצרה.

"השיער שלי נשאר באותו אורך." אמרה לילי והעבירה את אצבעותיה בשערה. סקורפיו צחק צחוק פעמונים וליטף אותו.

"הוא יישאר ככה לעולמים. את לא תוכלי לגזור אותו." אמר.

דראקו התקרב להארי וג'יני.

"רק תראו אותם." מלמל. "רק תסתכלו. זוג כזה- מעולם לא ראיתי."

ג'יני צחקה, וצחוקה היה דומה יותר מתמיד לצחוקה של לילי.

"אני מניח שאתם לא מתחרטים על כך שהסכמתם להם להתחבר?"

הפעם הארי צחק יחד עם ג'יני. "ממש לא. אולי יותר נכון- לעולם לא." אמר הארי. "סקורפיו הציל את לילי. הציל אותה רק מאהבה. זה מקסים אותי, מדהים אותי, עד כמה האהבה הזו פרחה ושגשגה מתחת המסך שהם הסתירו את כל זה מפנינו. סקורפיו הוא בחור מצוין, ואני מצטער שלא הסכמתי להכיר אותו קודם. גם חבל שלא ניסינו להכיר גם אותך מקרוב."

הארי הנמיך את קולו.

"מתחת המסכה של בן סלית'רין ממוצע, גאוותן ושחצן, שמוכן לדרוך על אחרים כדי להגיע לשלמות המדומה שלו- גילינו בעל לב רגיש, מתחשב, שמסוגל לאהוב באמת ולשמור את אהבתו. אני מצטער על כל השנים ששנאתי אותך, ששנאתי את משפחתך. האם תסלח לי?"

"האם תסלח לי אתה?" שאל סקורפיו בתשובה. "על כך שהתנשאתי עליך, שפגעתי בך, שהתעללתי בך, בהאגריד וברון?" הוא פנה לג'יני. "האם תסלחי לי את, על כך שרדפתי אחרייך בשנה החמישית?"

"איך נוכל שלא לסלוח?" שאלה ג'יני. "אתה וסקורפיו הצלתם אותנו."

"רק סקורפיו הציל."

"לא, גם אתה. הצלת אותנו מהעיוורון שהיינו שרויים בו. אתה היית החלוץ שהתגברת ופנית אלינו. על זה מגיע לך תודה."

דראקו חייך במבוכה. סקורפיו ולילי התחילו ללכת לכיוון הטירה. הוא הסתכל עליהם. הארי וג'יני הסתכלו עליהם גם, בחיוך.

"האהבה חזקה מן המוות." אמר הארי בקול נמוך. "כך אמר דמבלדור. וכעת אנו נוכחים שזה היה פשוט נכון."

תגובות.

אם אין תגובות אין אחרית דבר, שמאוד כדאי לכם לקרוא אותה!

(סתם, גם אם לא תגיבו אני אעלה אותה מתישהו כי פשוט חבל לי להשאיר אותה במחשב. אבל באמת, תגיבו. אני רוצה להרגיש שמישהו קורא את הפיק הזה!)

הפרק הקודם		הפרק הבא