חצי פוסידונית

פרק חגיגי לכבוד זה שהוא פרק 20!! מה זה אומר? טוב, עוד לא החלטתי לגמרי. נראה לי שאני יצפר אתכם בפרק ארוך במיוחד. ואתם אותי בתגובות. סגרנו?

יש לי רעיון:) אני יעלה מחר פרק שהוא לא ממש פרק, אני יעשה פרק שתחליטו בין שתי אופציות מה יקרה בקשר לכל הדברים שיהי. תגיבו בתשובות, ואז אני יראה מה מעדיפים ויעשה אצ זה. טוב, תחכו פשוט לפרק הבא

ובקשר לפרק הקודם- ליאו לא ראה אבל מתי שאנבת' חיבקה את קטניס היא לחשה לה לזכור לגרום לגייל לחבב את ריינה. אוקיי?

מעולה. קריאה נעימה!

**************************************************************************************************************

קליפסו:

"שלום, הסטייה," אמרה אנבת' בנימה חביבה.

הסטיה הייתה ילדה שישבה ליד האש הגדולה שבערה. באופן מוזר, האש הכניסה בי מחשבות נעימות. על משפחה מאושרת. מוזר, כי באמת המשפחה שלי לא מאושרת. לא כשאבא שלי הוא הטיטאן אטלס.

"בואו, שבו," הסטייה חייכה אלינו. התיישבנו כולנו מיד על החול.

"לכבוד מה זכינו בכבוד?" ריינה אמרה בנימה קצת מקנטרת מידי.

"באתי להציע לכם את העזרה שלי," אמרה הסטייה מייד.

"את האלה השלישית שפגשנו מאז תחילת המסע המוזר הזה," ציין פיטה.

"זה טוב או רע?" קטניס דחקה בו מרפק.

הוא משך בכתפיו.

"למה אנחנו צריכים את העזרה שלך?" שאל ליאו את הסטייה בחשדנות.

"כי אתם לא יכולים פשוט ללכת לבית של הקוסמים, ליאו ואלדז. הוא מוגן באמצעים קסומים," היא אמרה והוא קצת התעצבן. האף שלו עלה באש. "ילדי, אם אתה לא יכול לכבות את האש אל תדליק אותה, זה מסוכן!" היא אמרה ונופפה בידה. האש נעלמה.

"אממ... תודה," הוא אמר בקול מתוח.

"לא הבנתי, איך את תעזרי לנו?" שאל גייל והביט באצבעותיו.

"אני שולטת בהרבה דברים, גייל הותרון. בשביל כל אחד אני מסמלת דבר אחר. הקוסמים לא מאמינים באלים, אבל אנחנו עדיין שולטים בתחומים שלהם. הקוסמים פיתחו כלי תחבורה בעזרת האש, ובזה אני יכולה לשלוט".

"איך זה עובד?" שאלתי.

"קראתי על זה," אנבת' הודתה מייד. "שמים אבקה קסומה כזאת וככה עוברים לכל מקום שיש בו אח בוערת".

הסטייה הינהנה. "את שולטת בזה?" שאלה פייפר. "את יכולה להביא אותנו לבית שלהם למרות ההגנות?"

"כן," הסטייה אמרה. "כמובן".

"נשמח מאד לקבל את עזרתך, הסטייה", אמרתי לה באדיבות. היא חייכה אליי.

"אני שמחה לראות אותך מחוץ לאוגיגיה," היא אמרה אליי.

"גם אנחנו שמחים," אמרה פייפר במהירות.

ליאו הינהן אלי בחיוך. "בטח, בטח. תגידי את זה אחרי יומיים איתה," הוא אמר לפייפר, ואני הזעפתי אליו פנים.

"לא מצחיק!" רטנתי אליו בחיוך מסווה בנימת כעס.

"בכל מקרה, יש עוד משהו שאנחנו צריכים לדעת, הסטיה?" שאלה אותה קטניס.

"לא. אבל תשמרו על עצמכם, גיבורים. אולי יש אלים מסויימים," היא אמרה בטינה, "שחושבים שאתם סתם כלי משחק חסרי חשיבות. אבל אתם גיבוריחם, ומגיע לכם חיים טובים. תשמרו על עצמכם, ואל תסמכו על אף אחד אחר, בעיקר לא על האלים".

"את גם אלה," התחכם פיטה. כולם שלחו אליו מבט משתיק.

"אני רק רוצה לשמור על שלום הבית," היא אמרה בעדינות. "אבל זו משימה קשה מידי לאחרונה. אני חוששת שלא ישמחו שאעזור לכם, וינסו להפריע לנו. אז אולי כדאי שנמהר?"

או שהיא רוצה לומר במילים עדינות, נמאס לי מכם, תעשו לי טובה ועפו, תירגמתי במוח.

נכנסו כולם לאש, זרקנו חופן שנקא "אבקת פולו", וצרחנו: "לבית משפחת וויזלי".

הארי:

"אוץץץץץץץץ'- איי- אח!" שמעתי צרחות מהאח.

"שמעתם את זה?" שאלתי את ג'ורג', פרד ורון.

"את מה? שוב רק אתה שומע-" אמר רון בחשדנות. "אהה, לא. גם אני שומע".

"זה מהאח!" הכריז פרד וניצוץ שובב נדלק בעיניו.

"אורחים!" חייך גורג' חיוך ערמומי.

בין רגע נפלטו על השטיח שלושה בנים וחמישה בנות.

"מי אתם?" רון רטן. "ומה אתם עושים בבית שלי?"

"פולשים!" צרח פרד, וכיוון אליהם את שרביטו. רון, ג'ורג' ואני עשינו את אותו דבר.

"אל- תזוזו-" אמרתי בכעס, "או שתמותו". קיוויתי שהם לא יודעים שאסור לנו לעשות קסמים מחוץ לבית ספר, ושאני לא יודע לעשות קסם מספיק מסוכן שיםגע בהם.

"תרגעו," אמרה אחת מהבנות. "רק באנו לדבר. תורידו את הנשק הזה".

בבת אחת הורדנו כולנו. "ככה יותר טוב," אמרה אחת אחרת. "אני אנבת', ואנחנו לא באנו לפגוע בכם. אנחנו רוצים לדבר עם תאומים בשם פרד וג'ורג' וויזלי".

הרמנו כולנו שרבטים שוב. "נו, ממש לא צריך את זה!" הנערה שוב אמרה, "ככה יותר טוב," היא הגיבה אחרי שהורדנו את השרביטים.

"אין, אני מת על דיבור ההקסמה שלך, פלייפר!"

"ואני שונאת אותו-" היא משכה כתפיים.

"מי- מי אתם?" שאל פרד וצימצם עיניים בחשדנות.

"אנחנו לא מכירים אותם. נכון, פרד?" שאל ג'ורג'.

"לא," אישר פרד. "אתם לקוחות שלנו?"

"לא בדיוק," הם אמרו במקהלה.

"רוצים ממתקים?" שאל ג'ורג' בנימה תמימה. חשבתי אולי להזהיר אותם שהם יהיו חולים או יהפכו לחיות משונות, אבל למה לא? רציתי לראות אם זה באמת עובד כמו שהתאומים סיפרו לנו.

הם ריחרחו את הממתקים בחשדנות, ולא לקחו.

 "זה טעים," אמר רון בקול תמים. אחד מהם לקח בהיסוס את הסוכריה, והלשון שלי התחילה להתנפח.

אחת הבנות שלפה כלי נשק- "חץ וקשת. "מה עשיתם לו? אני ירצח אותכם!"

"קטניס, תרגעי," אמרה ריינה. "קצת נקטר והכל מסתדר".

"אתם תשלמו על זה-" קטניס רשפה על התאומים. היא הייתה נראת מפחידה.

הלשון חזרה מיד לאורכה הרגיל.

"כן, אז מי אתם?" שאלתי.

"חצויים. חצי אלים".

"כן, ואני זאוס" אמר רון.

"חה-חה-חה" אמר אליו פרד בנימה קצת עצבנית.

"אנחנו באמת!" אמר אחד מהם. "חוץ ממני וממנו," הוא הצביע על עוד אחד.

"תוכיחו!" אמרתי.

מיד של אחד מהם פרצה אש. "מאמין לי?"

"איפה השרביט שלך? אתה בטוח מסתיר אותו ומפעיל לחש אילם", אמר פרד בביטול.

"אתם פשוט תאמינו לנו," קבעה אחת מהם. ריינה.

"בטח, למה לא? כי זה ממש הגיוני!"

היא הסמיקה בכעס. "לא רוצים אז אל תאמינו! בעיה שלכם!"

"ריינה, תרגעי," פקדה אחת שהייתה נראת המנהיגה שלהם. היו לה עיניים אפורות.

הם בחנו אותי במבט יוקד. "אלים, איך שהוא דומה לפרסי בזמן שפגשתי אותו! הוא פשוט מיני-פרסי"

"בן כמה אתה?" שאלה ריינה.

"12," עניתי בלי לשים לב. הם החליפו מבטים רבי משמעות.

"טוב, אז אני אנבת', בת אתנה- אלת החוכמה. וזאת ריינה, בת של אלת המלחמה. קליפסו, ש- טוב, בת הטיטאן אטלס. ליאו, בן הפייסטוס. פייפר, בת אפרודיטה. פיטה וגייל  הם רגילים, וקטניס- בת של האל אפולו", היא כל פעם הצביעה על אחד מהם.

"הם- מוגלוגים?" התאומים החליפו מבטים. "או, איך שאבא ימות עליהם!" הם גילגלו עיניים.

"מה זה מוגלוגים?" פיטה שאל בסקרנות.

"לא קוסמים. סתם אנשים רגילים," רון הסביר.

"אוקיי. אז אנחנו כבר יודעים שאתם קוסמים, כי האדס הסביר לנו", אמרה אנבת'.

"האדס? כלומר- אל המוות?" בדרך כלל אני לא מבין גדול באלים, זה יותר הרמיוני. אבל יוצאים כמה דברים מהיכרות עם הרמיוני וחברות איתה.

אנבת' הינהנה. "טוב, אז אתם מאמינים שאנחנו חצויים? רוצים לבדוק את הכיסים שלנו שאין לנו שרביטים?"

"זה בסדר", אמרתי בנדיבות, "נאמין לכם".

שפכנו בקצרה את כל הסיפורים על הקוסמים, וולדרמוט, וחדר הסודות. "אבל זה סודי!" הזהרנו אותם אלפי פעמים.

הם סיפרו לנו על משחקי הרעב, האלים, ומסע החיפושים שיציל את כל החברים שלהם.

"טוב, אנחנו צריכים את עזרכתם," אמר פיטה בעגמומיות. "אבל נראה לי שבאותה מידה אתם צריכים אותנו".

ניקו:

"אז... מה אתה עושה כאן?" קול הקפיץ אותי.

"כלום-" מייד התגוננתי בקול תקיף.

"בסדר,בסדר, מאמינה לך," אנני התיישבה לידי. "איך אתה?"

"בסדר. למה לא?" לא הצלחתי להסתכל אליה ישירות. הא הייתה כל כך יפה, ופחדתי שאם אני יסתכל עליה אני יסתנוור, כמו מהשמש.

"אתה לא נראה משהו," היא ענתה.

"תודה", עניתי בקול חמוץ.

"התכוונתי- לא מהבחינה הזאת, כאילו אתה נראה ממש סבבה. פשוט- עצוב כזה", היא גימגמה במבוכה. "טוב, תשכח מזה".

לשכוח שמישהי אמרה לי שאני נראה די טוב? זה יהיה משימה קשה.

"כן, אז מה רצית?"

"אתה לא חייב להיות תוקפני, אתה יודע".

היא דיברה איתי כבר המון, וניסיתי להוריד את רמת התוקפניות שלי, וזה היה מאד קשה.

"טוב, מה את רוצה ממני?" לא היה לי כח לשטויות שלה.

"כלום".

"אז מה את עושה פה?"

"מדברת איתך".

התחשק לי לענות- די, לא שמתי לב! אבל לא רציתי להעליב אותה.

"ניקו-"

הסתכלתי אליה, וזה היה מאד קשה. "מה?"

"אני רוצה לומר לך משהו".

הסתכלתי אליה בעיניים.

"המוות של פיניק-" היא התחילה, והלב שלי צנח.

שוב היא מדברת עליו. שוב. אוף, הלוואי שהוא לא היה. ואז היא הייתה- אולי- אוהבת אותי. אולי.

היא בכתה, ודמעות זלגו על אפה.

"הוא- אני בטוחה שהוא לא מת לשווא. הבנתי את זה בשיחות איתך". חיכיתי.

"והוא- הוא היה רוצה שאני ימשיך הלאה בחיים. נכון?" הינהנתי.

היא השתנקה. גם כשהעיניים שלה היו אדומות היא נראתה יפה.

"אז-" היא אמרה, והשתנקה.

היא הייתה כל כך קרובה שיכולתי לראות כל נמש על האף שלה.

"אז מה?" לחשתי.

"אז הגיע הזמן שתדע," היא לחשה, והאוויר כאילו זימזם כשהיא התקרבה אליי עוד.

הפרק הקודם		הפרק הבא