![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() ![]() ![]() |
"רק עוד נס אחד, היא התפללה, לא יודעת למי. היא לא הייתה אדם מאמין. היא לא האמינה בשום דבר ואף אחד מלבד עצמה. זה מה שהחיים לימדו אותה..."
פרק מספר 20 - צפיות: 14633
![]() |
פרק: |
דירוג הפאנפיק: R - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: מתח, רומנס - שיפ: הארי/OFC, הארי/ג'יני - פורסם ב: 26.02.2016 - עודכן: 30.07.2017 |
המלץ! ![]() ![]() |
זה כנראה לא הפרק הכי טוב שכתבתי, אבל אני מקווה שמי שעדיין מצפה לעדכון בכל זאת ישמח לראות אותו. אני מנסה לחזור לכתוב אחרי תקופת יובש ארוכה מאד. קריאה מהנה (:
פרק 19: חברים רג'ינה הציצה בשעונה בחוסר סבלנות, בפעם השלישית בעשר דקות. תרזה פונס מהמחלקה לסחר קוסמים הלכה עם שעון יד בצורת סניץ' שכנפיו שמשו כמחוגים, פריט ילדותי ומגוחך עבור אישה בגילה. אך במחקרה על האישה רג'ינה גילתה שהיא לעולם לא מסירה אותו, ולכן אסור היה לה לוותר עליו כשהתחזתה לה, לא משנה כמה הוא היה כבד ולא נוח. לעומתה, סגנית ראש המחלקה ליחסים בינלאומיים לא נראתה כאילו היא ממהרת לאן שהוא, אירוע יוצא דופן בפני עצמו. היא לגמה תה בשלווה, קראה את הספר שלה ומידי פעם השיבה להודעות שנשלחו אליה בעזרת מטוסי נייר מכושפים, תוך כדי שהיא מלטפת את בטנה העגולה בהיסח דעת. בפעם הקודמת שקבעה פגישה עם נציג משרד הקסמים של אלבניה הוא לא הופיע לפגישה, ונראה שהיא לא מצפה שהוא יופיע גם הפעם. רג'ינה הייתה רוצה גם לחכות בנחת כמוה, אבל ההבדל ביניהן היה שהאישה השניה לא באמת ידעה מה מוטל על הכף. היא הציצה שוב בשעון. בעוד עשרים דקות השפעת שיקוי הפולימיצי תפוג, והיא לא הייתה בטוחה שהיא יכולה להרשות לעצמה לקחת עוד ממנו. הקצבה שלה הייתה מוגבלת, ואת הקשר שלה עם הרוקח שיוליוס הכיר לה היא שרפה כשברחה מבלי לשלם לו. היא עמדה לעזוב כשמישהו ניגש אל השולחן עליו תצפתה. היא נדרכה, ומייד התאכזבה; זה לא היה הנציג האלבני, אלא אישה ג'ינג'ית עם ילד קטן. רג'ינה לא הכירה את האישה, אבל היא כן הכירה את הילד. היא קיללה חרישית, משפילה את עיניה אל העיתון הפרוש לפניה בעוד הנשים מחליפות ברכות. כשהעזה להרים את מבטה, נחרדה לגלות שהאישה הג'ינג'ית התיישבה. ואז החלקים התחברו בראשה. הרמיוני וויזלי הייתה מוכרת לה מהרגע הראשון שהתחילה לעקוב אחריה, אבל לא הצליחה לקבוע מהיכן. ועכשיו הזיכרון הכה בה כמו מכת ברק – היא פגשה אותה עוד בניו- יורק, בדירה של הארי, כשעוד הייתה הרמיוני גריינג'ר. באותו הזמן לא יחסה חשיבות לפגישה ושכחה ממנה מייד. ובאשר לזהותה של האישה הג'ינג'ית לא היה לה ספק. אז זו הייתה ג'יני. היא הייתה יפה מרג'ינה בהרבה, וזה לא מצא חן בעיניה. היא ניסתה לא לנעוץ בה מבטים. היה לה קשה לשמור על קור רוח, במיוחד כשבנו של הארי לא מפסיק לבהות בה מבין הסועדים. הוא לא יכול היה לזהות אותה תחת השפעת השיקוי, אם בכלל זכר אותה מאותו ערב על החוף, ובכל זאת עניו הכהות והגדולות השרו בה תחושה רעה שאיך שהוא הוא יודע מי היא באמת. שתי הנשים פצחו מייד בשיחה, ורג'ינה מצאה את עצמה מאזינה להן. ג'יני אמרה שהיא בדרכה למחלקה למשחקי קוסמים, והן דיברו זמן מה על ענייני עבודה, בזמן שג'יימס השתעשע בבריכת דגי הנוי שבקרבת מקום. לאחר כמה דקות שמו של הארי עלה בשיחה, ורג'ינה הטתה אוזן בעניין לא מרוסן. "חשבתי שהוא יירגע עד עכשיו," ג'יני אמרה, בעוד קומקום מכושף מוזג לה תה. "אמרתי לו שאני מצטערת כבר אלף פעמים. לא ידעתי שרון יקח את זה בצורה כל כך קיצונית. הוא מתנהג כאילו היא שולטת בו באימפריוס או משהו..." "הוא חושב שהיא נותנת לו שיקוי אהבה," הרמיוני אמרה מבלי להתרגש. רג'ינה התקשתה להמשיך להעמיד פנים שהיא קוראת את העיתון. "ניסיתי להסביר לו שיש סימנים ברורים מאד כשמישהו נתון תחת שיקוי כזה, אבל הוא לא מוכן להקשיב. גם כן הילאי." ג'יני נאנחה, צופה בבנה בעצבנות שגרמה לה להיות עוד יותר יפה. "הוא לעולם לא יבטח בי שוב, נכון?" "הוא עוד יתעשת," הרמיוני ניחמה אותה, והנמיכה את קולה כשהמשיכה, "ובינתיים אל תרגישי רע. אני מסכימה שרון הגזים בתגובה שלו, אבל הארי לא יכול לצפות מאיתנו פשוט להתעלם מזה שאימא שלה הייתה אוכלת מוות. מרלין יודע איך דווקא הוא מסוגל להתעלם מזה, מכל האנשים." אז זאת הייתה הבעיה שלהן. כשהארי התנהג מוזר בסוף השבוע שלפני אבל לא הסכים לספר לה למה היא החליטה לא לחטט, כי הבינה שהוא כועס ושהוא לא רוצה לדבר על זה. עכשיו היא הבינה למה הוא כעס. הפריע לה קצת שהארי חלק עם מישהו סוד מעברה, אבל העובדה שהוא נכנס לריב עם חבריו בגלל זה פיצתה על כך. היא די אהבה את זה שהוא מגן על הכבוד שלה, אפילו שלעולם לא הייתה אומרת לו את זה. מלבד זה לא היה אכפת לה בכלל מה הם חושבים עליה או על אימה. שינה לה רק מה הארי חשב. "היא מושלמת בשבילו." רג'ינה בכלל לא הייתה בטוחה ששמעה את ג'יני נכון, אולי רעשי הסביבה בלבלו אותה. "לא אכפת לה מהפרסום או מהכסף שלו, ואני חושבת שהיא מבינה אותו בדרכים שאנחנו לא מצליחים... האמת היא שאף פעם לא ראיתי אותו כל כך מאושר." היא בעצמה לא נראתה מאושרת במיוחד. הרמיוני כנראה הבינה את משמעות הבעת פניה בדיוק, כי היא שאלה, "את מפחדת שהוא ירצה לחזור איתה לארצות הברית?" ג'יני הנהנה. "הוא לא יעשה את זה. הוא לא יעזוב את ג'יימס." "זה עוד יותר גרוע," ג'יני אמרה בעצבות. "אז הוא שוב יהיה אומלל." הקול שלה הכה במיתר נסתר בליבה של רג'ינה, והיא התמלאה קנאה יוקדת וחסרת הסבר. לא היה מקובל עליה שהאישה הזו אוהבת את הארי כל כך שהייתה מעדיפה שיעזוב אותה ואת הבן שלהם, והעיקר שיהיה מאושר. הרמיוני פתחה את פיה לומר משהו וברגע האחרון התחרטה. רג'ינה החליטה שמאסה בלבזבז את זמנה והלכה לשירותים כדי לשתות עוד מהשיקוי לפני שההסוואה שלה תתחיל להתפוגג. כשחזרה השתיים כבר לא היו שם. מתוסכלת ומאוכזבת, היא אספה את חפציה של תרזה פונס ויצאה מחדר האוכל. היא כעסה על עצמה שבזבזה מנה מהשיקוי בגלל הדחף האידיוטי שלה לשמוע מה החברים של הארי חושבים עליה. באולם הכניסה הבחינה בהרמיוני ממתינה למעלית לצד ראש המחלקה שלה, השניים שקועים בשיחה עמוקה. מחליטה שלא תיתן ליום הזה להתבזבז, היא ניגשה ונעמדה מאחוריהם. "...אני מבינה שהוא עסוק, אדוני, אבל זה כבר בגדר עלבון אישי!" הרמיוני התלהמה באוזני המומנה עליה. "אני אכתוב לו, גברת וויזלי." ראש המחלקה ליחסים בינלאומיים קסומים לא נראה נסער כפי שרג'ינה הייתה מצפה שיהיה, אפו תחוב במגילת קלף מכוסה כתב צפוף. "מה הטעם, כדי שהוא יוכל לקבוע עוד פגישה אליה הוא לא יגיע?" הרמיוני התרגזה, אך מעסיקה האדיש לא הבחין בכך. "בסוף נעשה את זה בעצמנו, בלי העזרה שלהם!" רג'ינה כמעט הייתה צריכה לנשוך את לשונה כדי לא להתערב. "את יודעת שזה לא אפשרי, גברת וויזלי," ראש המחלקה מלמל בחוסר תשומת לב. "ובכן, בכל יום שהוא מעכב את העסקה עוד אוכלי מוות בורחים מבתי הכלא באירופה," הרמיוני דבקה בשלה. רג'ינה למדה מצפייה בה שהיא עקשנית במיוחד. "אם לא נעביר אותם לאזקבן בקרוב – " "תסלחי לי!" ראש המחלקה אמר פתאום. הרמיוני הסתובבה בחדות לעבר רג'ינה. היא הייתה כה מרוכזת בחילופי הדברים שלא שמה לב כמה היא קרובה אל השניים, וראש המחלקה כנראה חשב שהיא מנסה לקרוא את המגילה מעבר לכתפו. "הו, פונס. לא ראיתי אותך שם." "שלום." רג'ינה לא הצליחה לזכור את שמו של ראש המחלקה בעבור שום מחיר שבעולם. הרמיוני ניהלה את כל העניינים החשובים באמת. "צפוף פה, לא?" "כן, איום ונורא," הרמיוני אמרה בחביבות מנומסת שמשום מה הרגיזה את רג'ינה. היא שאבה סיפוק מוזר מהידיעה שהיא לא יודעת מי היא באמת. המעלית הגיעה והשניים נדחקו פנימה. רג'ינה הודיעה שתחכה למעלית הבאה, ורק כשסורגי הזהב נסגרו היא סבה ונדחקה מחוץ להמון. היא חזרה אל ביתה של תרזה פונס, שם כל התריסים היו סגורים על החלונות. תרזה פונס האמיתית הייתה שקועה בתנומה מכושפת שלווה על הספה. רג'ינה התיישבה בכבדות בכורסא סמוכה, מבהילה את אחד מחתוליה של פונס, וחיכתה לחזור למראה המקורי. היא הסתכלה על האישה הישנה על הספה, תוהה האם היא לפעמים חושדת שמישהי אחרת מתחזה לה במשך ימים שלמים בזמן שהיא ישנה. זו הייתה מחשבה מפחידה, שמישהו אחר חי את החיים שלך בזמן שאתה ישן. "אני מצטערת, אבל עוד לא סיימתי," היא אמרה בקול רם, ומייד הרגישה טיפשה. למרות זאת, היא המשיכה לדבר, "זה למטרה טובה. אסור שאוכלי המוות האלה ילכו חופשי, את מבינה?" כמובן שהיא לא קיבלה תשובה. ובכל זאת זה גרם לה להרגיש קצת טוב יותר, לדבר על תוכניתה בקול. היא לא יכלה לספר להארי מה היא עושה, ובטח ובטח שלא ליוליוס, שחשב שהיא פועלת לשחרר את אוכלי המוות האלה. בזה נגמרה רשימת האנשים הקרובים אליה. בזמן האחרון התפתתה לחשוב על תרזה פונס כחברתה, אפילו שלא ידעה שהיא קיימת בכלל. היא תהתה האם ככה פרימרוז הרגישה כשפיקחה עליה מרחוק.
בערב היא הלכה למשרד של הארי. הוא ישב מול שולחן העבודה, מרוכז מאד בדבר מה לאור מנורת השולחן. ברגע שהיא נכנסה הוא חייך אליה תוך כדי שהזיז כמה מסמכים כדי לכסות משהו על שולחנו. רג'ינה לא נעלבה. לכל אחד הגיע שיהיו לו הסודות שלו; הוא לא עמד לדעת איך היא בילתה את היום שלה. "מי זו?" היא הסתקרנה ושאלה בכל זאת אחרי שחלקו נשיקה, והיא לא הצליחה שלא להבחין בתמונה של מכשפה בשנות הארבעים לחייה שעמדה בשמלה פרחונית ושמשיה על רקע אגם. "גברת מורטימר," הארי השיב, "אשתו של הקוסם שנרצח בשבוע שעבר." "חשבתי שאמרת שהיא עזבה אותו?" "אני כבר לא יודע," הארי הודה. הוא סגר את הספר שהיה פתוח תחת המסמכים, ורג'ינה הספיקה לראות כריכת עור שחורה מסקרנת לפני שהוא טמן אותו במגירת השולחן ונעל אותה. רג'ינה חשבה שהוא לא צריך לתת לרגשות האשם שלו על מה שקרה לבעל לערער את הביטחון שלו באינסטינקטים שלו, אבל לא העירה על כך. זה לא היה ממקומה לומר להארי איך לעשות את העבודה שלו, במיוחד כי לא רצתה לפתוח פתח לשאלות על העבודה שלה. הם אכלו ארוחת ערב במסעדה מוגלגית, שניהם מרוצים להיות רחוקים מעיניהם של קוסמים אחרים, ובסוף הארוחה חזרו לביתו של הארי כדי להיות לבד. רג'ינה קיוותה שהם יחזרו לכיכר גרימולד בסוף הערב, אבל לא העירה על כך כשהופיעו בפתח ביתו שעל החוף. היא לא רצתה שהארי יחשוב שהיא מנסה להסתיר את היחסים ביניהם בבית הנסתר מעיני כל. היא לא רצתה לעשות שום דבר כדי לערער את השלווה המופלאה שביחסים ביניהם, זו נמשכה ברצף כבר שבוע. מאוחר יותר באותו לילה, בזמן שישבה במרפסת בחלוק של הארי ועישנה סיגריה, היא חשבה לעצמה שהיא יכולה להתרגל לחיים האלה בקלות. היא הבינה מדוע הארי בחר לגור שם – הרחק מהעיר האוויר היה צלול והעולם שקט, מלבד הרעם הנעים של האוקיינוס – ואפילו התחילה לדמיין את עצמה חיה שם איתו. היה שם חשוך ונעים, בלי רחשי רכבים ואורות רחוב, רק שמיים פתוחים זרועים כוכבים. למישהו כמו יוליוס לא היה מקום להתחבא שם. באותו הרגע היה לה קל לא לחשוב על המשימה המצפה לה, ולרגע קצר פשוט להיות מרוצה. אפילו מאושרת. היא סיימה את הסיגריה וחזרה פנימה, שמה לב שהארי מתעכב ולא מצטרף אליה. היא נעצרה במפתן המטבח החשוך כשהבחינה שהוא משוחח עם מישהו דרך הפלו. היא קפאה כשזיהתה את פניה של הרמיוני בתוך הלהבות שטילו בחדר צללים ירוקים, לרגע בטוחה שנתפסה על חם. אבל כמובן שזה לא היה אפשרי; היא אומנם העלתה את שמה של רג'ינה, אבל לא היה לה מושג שהיא בילתה את היום במעקב אחריה. הארי הבחין בה עומדת בפתח והלהט בו התכווח עם חברתו שכח מעט. הוא נראה נבוך, כמעט מבויש. הרמיוני כנראה פירשה את ההשתתקות כפרצה בהגנותיו, כי היא אמרה בתקפות, "אתה תבוא הנה עכשיו ואתה ורון תשלימו, זה ברור?" "אנחנו לא נשלים, לא כל עוד הוא מתנהג ככה," הארי אמר, מסמיק באור הירקרק. ברור היה שהוא חושב שרג'ינה לא יודעת על מה הוא מדבר. "כשהוא יהיה מוכן לבקש סליחה, תקראי לי." "הוא יבקש סליחה," הרמיוני אמרה, נראית כמנסה לגרש מטרד כל שהוא בצד השני של הפלו. "רג'ינה פה," הארי השיב, כאילו זה היה תירוץ. "היא מוזמנת להצטרף," הרמיוני אמרה, לא מותירה מקום לוויכוח. "תגיע!" פניה נעלמו מתוך הלהבות, מותירות אותן אדומות וחסרות ייחוד. "מה העניין?" רג'ינה שאלה, למרות שידעה היטב. הארי הודה בפניה, בחוסר רצון בולט, שסיפר לג'יני על מוצאה של רג'ינה, ושהיא סיפרה זאת לאחיה מתוך דאגה לשלומו של הארי. רג'ינה העמידה פנים שהיא מפנימה את המידע, מהדקת את החלוק סביבה. "אני מצטער. לא הייתי צריך לספר, זה אישי," הוא אמר בכנות שגרמה לה לרצות לחייך, והיא כמעט לא הצליחה לשלוט בזה. היא ניגשה וכרכה את זרועותיה סביב צווארו. נראה שהוקל לו שהיא לא כועסת. הוא לא ידע שהיא סלחה לו כבר לפני שעות. "זה בסדר," היא אמרה, "לא אכפת לי מה הוא חושב עלי." "לי אכפת," הארי אמר בלהט. רג'ינה ניסתה לא להראות כמה היא נהנית מזה שאכפת לו כל כך. "אז אתה הולך?" "אין לי הרבה ברירה. הרמיוני לא תיתן לי לשכוח את זה." רג'ינה הנהנה. היא הלכה אחריו לחדר השינה, ובזמן שצפתה בו מתלבש הגיעה להחלטה. "אני אבוא איתך." "את בטוחה?" הארי השיב בחוסר וודאות. היא לא האשימה אותו שהוא מפקפק – היא לא הייתה ידועה בכישורים החברתיים הבולטים שלה. "כן," היא אמרה בהחלטיות, מתחילה גם היא להתלבש. הארי לא שאל עוד שאלות, והיא שמחה על כך. האמת הייתה שמעולם לא היו לה חברים, והחיסים בין הארי לבין חבריו סיקרנו אותה. הם השתמשו בפלו והופיעו בסלון מרווח, מואר ומסודר מאד. הפרט הראשון בו רג'ינה הבחינה היה שהיו שם המון ספרים. מכל עבר נראו מדפי ספרים צפופים ועמוסים, שהשאירו מעט מאד מקום לחפצי נוי אחרים, אלה התגלמו בצורת תמונות רבות במסגרות בכל הגדלים והצבעים. חבריו של הארי קיבלו את פניהם שם. רון נשען על המשקוף בכניסה בזרועות שלובות, כאילו כדי להבהיר שהוא לא באמת רוצה להיות שם. הרמיוני קיבלה את פניהם בלבביות, מציגה את עצמה בפני רג'ינה בחביבות. רג'ינה התאמצה להתנהג בטבעיות, אפילו שלמעשה הכירה את הרמיוני ואת סדר יומה היטב. היא הציצה בהארי בזמן שהמארחת שלהם הציעה להם תה, חשה מדקרת אשמה זעירה. היה עליה להזכיר לעצמה שהיא לא מספרת לו את האמת כדי להגן עליו. הרמיוני התיישבה בכבדות בכורסא, מערסלת את בטנה התפוחה, והארי התיישב בספה כיודע שאין טעם להתנגד למאמצי הפיוס. רג'ינה הרגישה יותר בנוח להמשיך לעמוד, בוחנת את הספרים והתמונות כשכוס התה המלאה בידה. היא חשה שרון נואץ בה מבטים חשדניים, כאילו היא זוממת להשתמש בתמונות המשפחתיות שלו נגדו באיזה שהוא אופן. "רון, שב," הרמיוני פקדה על בעלה, זה התיישב בצד המרוחק של הספה עליה הארי ישב. השניים נמנעו מלהחליף מבטים. בעיניה של רג'ינה זה נראה כמו מן טיפול זוגי. "עכשיו תסביר להארי למה אתה כועס עליו." "הוא יודע למה אני כועס," רון מלמל בטינה, מסתכל לעבר רג'ינה. "בכל זאת, תגיד את זה," הרמיוני אמרה. פתאום רון לא ידע מה לומר. "הוא יוצא עם אוכלת מוות," הוא אמר לבסוף בקול קשה. "זה פשוט לא נכון!" הארי החזיר, כאילו רק חיכה להזדמנות כדי להתפרץ. "אתה יודע שזה לא נכון!" הרמיוני פתחה את פיה לומר משהו, אבל רון נכנס לפני שהספיקה, "אני לא יודע שום דבר – " "בזה אתה צודק," הארי קטע אותו בארסיות. אוזניו של רון קיבלו גוון ארגמן עמוק מאד. הוא פתח את פיו, כנראה כדי לצעוק, אבל הפעם הרמיוני נכנסה לדבריו בטון מפייס. "הארי, אתה צריך להבין שהכעס של רון לא הגיוני. העובדות לא חשובות כמו העובדה שהוא מרגיש שבגדת באמון שלו." "מה?" הארי החזיר, מבולבל וכועס, ובפעם הראשונה הסתכל בחברו. "איך בדיוק?" "כשנפגשנו בניו יורק, ידעת מי היא אז?" רון שאל, עדיין כועס ופגוע, אבל כבר לא נראה על סף התפוצצות. רג'ינה הבינה שאולי הוא לא מגזים בתגובתו – אולי היא באמת מרגיש שקיומה פוגע בו באיזה שהוא אופן. "איזה מן שאלה זאת?" "אתה יודע למה אני מתכוון. תענה." "אם אתה שואל אם ידעתי שאימא שלה הייתה אוכלת מוות, אז כן, ידעתי." "ולא אמרת כלום," רון השיב, קולו שוב מתחיל להתגבר, וגם לרעוד. "זה היה חצי שנה אחרי שפרד מת, ואתה נתת לי לשבת לאכול איתה כאילו שום דבר לא קרה!" הארי העביר יד בשיערו. "רון, לא היה לה שום קשר לזה – " "זה לא משנה!" "זה כן משנה! אתה לא יכול להעניש את כל העולם במה שקרה! זה חייב להיעצר מתי שהוא!" משום מה נראה שהמילים הפשוטות האלה משפיעות על רון עמוקות. הוא קם פתאום, כאילו התכוון לעזוב, אבל נשאר לעמוד. רג'ינה לא ראתה את פניו. עיניה של הרמיוני התמלאו דמעות כשהיא הסתכלה עליו. השתיקה הייתה כבדה, חונקת, ורג'ינה התחילה להצטער שהחליטה להצטרף אל הארי. היא ניסתה לתפוס את מבטו, אבל הוא הסתכל רק על רון. "אני יודע שאתה לא רוצה לשמוע את זה," הוא אמר בקור רוח מעורר הערצה, "אבל סביר להניח שלעולם לא תמצאו את האשמים. כל אחד היה יכול למוטט את הקיר הזה – " "אתה חושב שאני לא יודע את זה?" קולו של רון היה שקט מאד, אבל טעון בכל כך הרבה רגש שזה נשמע כמו צעקה. למרבה הפלא, הארי לא התרגז. רג'ינה ציפתה שהוא שוב יצעק, אבל הוא שמר על קור רוח כמעט מושלם. באותה הרגע היא הפנימה כמה באמת השתנה מאז ניו יורק. "אני יודע שאתה רוצה להאשים מישהו," הוא אמר, עניו בוערות ברגש חזק כל כך שהן היו יכולות להצית שריפה. "אתה רוצה לנקום. אבל תאמין לי, לדעת מי אחראי לא יגרום לזה לכאוב פחות. אתה תוכל לדמיין אלפי פעמים איך אתה הורג את האדם הזה, גורם לו לשלם, אבל זה לא יחזיר את פרד. זאת דרך אפלה, רון. אל תלך לשם." "הוא צודק, רון," הרמיוני אמרה, כעת מוחה דמעות שזלגו על פניה בחופשיות. רון רכן ונישק אותה על המצח, ממלמל משהו שרג'ינה לא הצליחה לשמוע. הארי קם והושיט את ידו ללחיצת יד, לא לחלוטין בלי הסתייגות. רון הסתכל על ידו, עדיין לא לוקח אותה. "אני עדיין לא בוטח בה," הוא אמר, מחווה לעבר רג'ינה. הארי נראה כאילו הוא עומד להתעצבן שוב, אז רג'ינה התערבה. למרות ששמרה על חזות שלווה ובטוחה בעצמה, החזות שלמדה לעטות תמיד, לא משנה כמה פחדה, היא הרגישה מאד חשופה תחת מבטיהם של הארי וחבריו. "אף פעם לא היו לי חברים," היא אמרה בשלווה, "אבל – אולי דווקא בגלל זה – אני חושבת שאתה לא מעריך את מה שיש לך אם אתה כועס בגלל משהו כזה. אני יכולה לספר לך את הסיפור שלי, הוא די משכנע, אבל אני לא אעשה את זה. הארי יודע מי אני, והוא בוטח בי. זה צריך להיות מספיק טוב בשבילך." היא הסתכלה לכיוונו של הארי, מנסה לא להסגיר את החשש שלה. הוא נתן לה חיוך מעודד. היא חייכה בחזרה. הפעולה הפכה להיות פשוטה יותר ויותר בכל פעם. למרבה הפלא, נראה שרון השתכנע. הוא לא אמר שום דבר לרג'ינה, אבל הושיט להארי את ידו. הם לחצו ידיים והוא חייך בכנות נגועה בהרבה עצבות. "יצאת בזול הפעם." הארי צחק וחבט בכתפו. רג'ינה הבינה שזו הסיבה שהיא רצתה להצטרף – זה היה מה שהיא רצתה לראות. זה הפיח בה תקווה שאולי יום אחד גם היא תהיה אמיצה מספיק כדי לבטוח במישהו אחר, כמו שהארי בטח בחבריו.
|
|
||||||
ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים | |||||||
גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
![]() |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 2007-2025 |