ממצאים ואהבה

סליחה שהרבה זמן לא כתבתי, לימודים וזה (אבל עכשיו יהיה לי הרבה זמן) 

מישהו הרים אותה ועטף אותה בגלימה שחיממה את גופה, היא לא פתחה את העיניים, היא הייתה עייפה וגופה יהיה קר.  

האיש התחיל לרדת במדרגות ונשק למצחה, היא הרגישה את הנשיקה וידע שזה סנייפ, לא היה כל צורך לפקוח את העיניים, המגע הנשיקה, הדרך שבה החזיק אותה, אין ספק זה סנייפ.

"הייתי חייב להוריד נקודות לרייבנקלו" הוא אמר בקול מצטער.  

"אחרת הם, אחרת זה היה נראה מוזר" הוא חיבק אותה בזרועותיו, לונה לא אמרה דבר ונתנה לו להמשיך להוריד אותה במדרגות.

"אנחנו הולכים בדרך קצת ערוכה, שלא יראו אותך" והם המשיכו לרדת ולרדת, מדרגה ועוד מדרגה.

לונה התחילה לטעות אם זה לא קשה לסנייפ, היה מדובר בכברת דרך די ערוכה, אולי היא צריכה לרדת וללכת ברגל?

"לא, אני בסדר לונה" הוא אמר וקולו כמו ניגן את שמה.

וכך הם ירדו, עד אשר הגיעו לעזור בו התחילה להרגיש לונה קור.

"זה המרתפים, אנחנו הולכים למשרד שלי" הוא אמר וקולו היה רגוע, הם הלכו עוד קצת ואז סנייפ השעין את לונה על אחד הקירות, הקיר היה כפו.   

"אני  מצטער" הוא אמר ולאחר שנייה הרים אותה בשנית והניח אותה על כורסה קטנה.

הוא הלך וסגר את דלת המשרד.

"מה קרה לון?"  

"מישהי גנב לי את הבגדים בזמן שהתקלחתי" היא אמרה עדיין עם עיניים עצומות, דמעות יצאו מהעיניים שלה כלאחר רגע, סנייפ חיבק אותה.  

"בריוניות" אמר סנייפ בגועל, ואז נשק לה בעדינות.

לונה פקחה את העיניים והתחילה להוריד מסנייפ את הגלימה, היא התרפקה על גופו שהיה עכשיו ללא בגדים.

"את בטוחה?" הוא שאלה והתרחק טיפה, לונה תפסה אותו ומשכה אותו לשבת אתה על הכורסה. הם חיבקו זה את זו ואז התחילה לונה להוריד את גלימתה.

"אני אוהבת אותך" היא אמרה וחיבקה אותו, סנייפ נשק לה בפה ואז התרחק טיפה, היא תפסה את ראשו וקרבה אותו לשלה והם התנשקו, דמעות ירדו מהעיניים שלה, סנייפ ניגב את הדמעות שלה והפסיק את הנשיקה.

"זה לא" הוא לחש בקושי, אבל לונה הניחה את העצבה שלה על פיו ובכך הפסיקה את דיבורו

"אני אוהבת אותך סוורוס" זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא השתמשה בשמו הפרטי

"גם אני" הוא לחש עדיין מרחיק את עצמו ממנה.

"אני תמיד אוהב אותך" היא אמרה ונשקה לו בלחי.

"רק תסכים, רק הפעם, בבקשה" היא לחשה, סנייפ עטף אותה בזרועותיו ונישק את צוערה.

"אני תמיד יזכור אותך" היא אמרה וטעמה את שערו השמנוני וממנו ירדה בנשיקות עד לפיו.

"גם אני" הוא אמר מבעד לנשיקות.

הדבר נמשך ונמשך עד אשר עצר סנייפ וקם מהכורסה, הוא לבש את גלימתו ולאחר מכן התחיל להלביש את לונה בגלימה שחורה שהייתה גדולה עליה רק במאת.

"זה היה שלי כשהייתי בארך בגילך" הוא אמר, לונה חייכה בעצב, היא רצתה שזה ימשך.

"יש לי שני דברים בשבילך לפני שתלכי" הוא אמר והושיט לה את ידו, היא החזיקה בה והלכה איתו לעבר אחד הארונות. סנייפ עזב את ידה ופתח את הארון ביד רועדת טיפה, זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את ידו רועדת, וכנראה גם האחרונה.    

בהתחלה הוא הוציא קלסר ופתח אותו, הוא הוציא מתוכו דף עם העבודה של לונה ועם ציון, לונה לקחה את הדף בעדינות מידו, היה כתוב שם קס"ם  

לונה חיבקה את סנייפ בשמחה וצעקה קטנה של שמחה נפלטה מפיה.

"לונה, עוד מאת את צריכה ללכת, מה תגידי?, לי יש עוד מאת פגישה אצל דמבלדור, מה תגידי? אסור לך להגיד את האמת"

"אני הגיד שחיפשתי שנורקקים פחוסי קרן ליד האגם"

"ולא מפריע לך שזה שקר מוחלט? שאפילו אין יצור כזה?" הוא שאלה

"לא, כי אני יודעת שהם כן קיימים, גם אם אתה לא מאמין" היא אמרה והרימה את הסנטר שלה

"אם כך זה מסודר" הוא אמר בהקלה גלויה לעין. לאחר מכן הוא הוציאה מתוך הארון קופסה קטנה, הוא הושיט לה את הקופסה, לונה באה לפתוח אותה אבל הוא עצר בעדה

"לא פה ירח שלי, לא פה, זכרי שלא משנה מה קורה אני תמיד אוהב אותך, גם אם במותי או במותו של חבר" קולו היה מריר

"גם אני" היא אמרה ודמעות מרירות ירדו מעיניה, והיא הלכה משם, היא הלכה לאגם, וזרקה לתוכו אבן קטנה, איך שהו הייתה לה הרגשה שדרכו של סוורוס ושלה נפרדו.

"מה את עושה פה?" שאל קולו של ילד, של נוויל

"חיפשתי שנורקק פחוס קרן, אבל אני לא מוצאת" אמרה לונה בעצב

"את עוד תמצאי" הוא אמר

"ומה אם לא?" שאל קולה השקט של לונה

"את עוד תמצאי" אמר נוויל בשנית וחיבק אותה

הפרק הקודם		הפרק הבא