הצייד

לא העליתי במשך שבועיים פרקים כי הייתי עסוק בלכתוב את סיומו של פאנפיק אחר שלי בשם "כריסטיאן סלית'רין", אותו אתם מוזמנים לקרוא, מה שאומר שמעכשיו אני אכתוב יותר פרקים לפאנפיק הזה.

אבל מספיק דיבורים, בואו נחזור לפאנפיק האפל שלנו, שבפרק זה יהיה מלא במוות.

צ'אק רתח מזעם-איך הקוסמים הערמומים האלה תקפו אותם?? איך הם העזו?!

הוא נשם נשימות עמוקות.

"הכול בסדר, מלכי?" שאל יועצו אשר עמד לידו.

צ'אק גיחך.

"אתה יודע, גורדון, עם כל הדברים הטובים שעשיתי מאז שעליתי לכס המלוכה, דבר אחד אני לא מצליח לעשות-וזה מרתיח אותי." 

"האם תרצה עצה?" שאל יועצו.

"לא, איני עד כדי-כך נואש." אמר צ'אק.

שולחן העבודה שלו ניצב לפניו, ועליו מפות רבות.

מפות...

צ'אק החל לחפש בקדיחות בערימת המפות, עד שמצא את המפה שחיפש.

הוא לקח עט אותו טבל בדיו, והקיף בעיגול את המקומות. הם היו קרובים אחד לשני.

הנה זה. עכשיו יש לו הזדמנות. הוא יודע מהם המקומות הבאים בהם יתקפו הקוסמים הארורים.

ויכול להיות שהוא מצא מקומות בהם הקוסמים משתכנים.

הוא חייך, חיוך מלא שיניים צהובות מבחילות ואף עקומות למדי.

מרד הקוסמים זה רק בעיה קטנה, בעיה שהוא יפתור בבוא הזמן. 

נקודת מבט-רייצ'ל

רייצ'ל אחזה בצלעותיה הכואבות.

עברו יומיים מאז פציעתה, אבל היא כמעט ולא הרגישה את הכאב.

מצבם של הקבוצה היה טוב-רייצ'ל ראתה שהם מסתדרים, אפילו אם היו כמה בעיות.

היא גם השלימה עם ג'ון, שמאז פציעתה דאג לה לתנאים טובים ביותר, למרות שניסתה לשכנע אותו לרדת מזה-היא שמחה שהיא וג'ון בסדר כרגע, היא ממש לא רצתה לריב איתו, היא ממש הרגישה שהוא חבר אמיתי.

"את בסדר?" לוקאס ניגש אליה ניער אותה ממחשבותיה.

רייצ'ל גיחכה.

"כן, לעזאזל, אני לא מבינה למה כולכם דואגים לי כל הזמן." כמה שעות היא מצליחה לעמוד מבלי לצעוק, אבל אנשים חושבים שהיא עדיין לא בסדר-זה שיגע אותה.

עיניו הכחולות של לוקאס נעצו בה מבט מודאג.

עיניו הכחולות הזכירו לה את עיניו של ג'ון, רק קשיחות יותר, קרות יותר. למרות עיניו הרכות והצלולות של ג'ון, שנתנו לרייצ'ל תחושה של ביטחון וחמימות.

לוקאס גירד את אחורי ראשו.

"רייצ'ל, תקשיבי..." הוא התחיל.

"אני מצטער על מה שעשיתי לג'ון. זה לא היה במקום."

רייצ'ל שילבה ידיים.

"אז מה אתה אומר זאת לי? תגיד את זה לג'ון, אתה התנהגת אליו כמו זבל אנושי."

לוקאס נשך את שפתו. 

"בסדר, אני-אני אומר זאת."

רייצ'ל בחנה אותו לפני שהוא פנה ללכת.

"לוקאס-"

"כן?" הוא פנה להביט בה.

"אני שמחה שהבנת את הטעות שלך."

"גם אני." הוא אמר.

"ואני מצטער על זה. באמת."

"יופי." אמרה רייצ'ל וחייכה.

"אבל שדבר מסוג זה לא יחזור על עצמו." הזהירה אותו.

לוקאס צחק ביובש. "כן, המפקדת."

"כאן אני אעמוד, עם שישים אנשים." אמר צ'אק למוציא להורג.

"לפני שתהרוג את הקוסמים הללו, תן לחיילים להלחם באחרים. ותארגן עוד קבוצה של שבעים חיילים לעיר השנייה. האמת, תביא כמה חיילים שאתה רוצה. וכך גם לעיר השלישית."

"כרצונך, מלכי." אמר המוציא להורג.

צ'אק הנהן אליו והלך לעבר תאי האסירים, שם היו הקוסמים הנידונים למוות. שלושה מבוגרים, ארבעה ילדים וזקן אחד. כולם קוסמים.

כולם רשעים.

התאים היו מלוכלכים ומטונפים, צ'אק התפלא שהצחנה לא הגיעה אל כל העיר.

 כמה מן הקוסמים הלכו אחורה בפחד מסורגי התא שלהם, מבטיהם שידרו פחד.

"חכמים." מילמל צ'אק.

"אם זה אפשרי."

הוא ניגש לאחד מהתאים בו שהה ילד שנראה בן שבע לכל היותר,בגדיו מטונפים וקרועים ושיערו מלוכלך. הוא הביט בצ'אק בזעם.

"מה איתך, ילדון? אינך פוחד ממני?" 

אם חייו חשובים לו, הוא יענה נכון.

הילד הישיר אליו מבט.

"אמא ואבא אמרו שאסור להפגין פחד- אז לא, אני לא פוחד ממך. ואני חושב שלא כדאי לפחד מנבלות כמוך." אמר הילד וירק בפניו של צ'אק.

זה חרץ את דינו.

"ברוס, לא!" צעקה אישה מסורגי התא השני, שערה הארוך היה מפוזר ושיווה לה מראה של משוגעת.פניה היו מדממות.

צ'אק ניגב את הרוק בגועל מוסווה וניגש אל התא של האישה.

הילד עוד ישלם על מעשיו.

"אז את אימו של הפרא?" שאל אותה.

האישה הביטה בו באימה, עיניה כמעט ויצאו מחוריהן.

"כ-כן." 

צ'אק חייך. הוא הסתכל על הילד, ואז על אימו.

"תצעדי לקדמת התא."

"לא, בבקשה-לא." מילמלה האישה, דמעות יורדות מעיניה. מילותיה הופכות היסטריות ורועשות יותר ויותר.

"עכשיו!" צעק צ'אק.

האישה התקדמה לעברו, וצ'אק אחז במהירות בצווארה, מהדק את אחיזתו.

 "תגיד לי, ילד!" הוא אמר.

"תגיד שאתה מפחד ממני!"

בעודו חונק את האישה הוא הסתכל על הילד, פניו מלאות אימה.

הילד אחז בסורגי הכלוב בחוזקה.

צ'אק שם לב לדמעות היורדות מעיניו.

"תגיד לי!" אמר צ'אק והוציא סכין.

עיניו של הילד הקטן נפערו.

"אני מפחד!" הוא צעק במהירות.

"מה?" אמר צ'אק וייצב את הסכין ליד גרונה של אימו של הילד.

האישה החלה לאבד את צבעה. עוד כמה שניות כך והיא תמות.

"לא שמעתי! תגיד חזק יותר!"

"אני מפחד, אני מפחד, אני מפחד!!" צרח הילד.

"בבקשה תעזוב את אמא שלי!"

צ'אק עזב את גרונה של המכשפה, היא נשמה במהירות.

"יפה אמרת, ילדון." הוא מילמל.

"אבל זה לא כיפר על התנהגותך." הוא זרק את הסכין, שפגע בחזהו של הילד הקטן.

הילד מעד, הסתכל על הסכין בבעתה ולאחר מכן על אימו. ואז הוא התמוטט, גופתו הקטנה פגעה בקרקע בחבטה שבקושי נשמעה בכלל.

"ברוס!!" צרחה האישה, דמעותיה רבות כל-כך.

צ'אק צחק, צחוקו נישא לכל בית הכלא. 

"תהרוג אותי!!" התחננה האישה לצ'אק. היא אחזה בבגדיו.

"תהרוג אותי גם! בבקשה!"

צ'אק הסתכל עליה בעניין. הוא שלף סכין שני.

"כרצונך."

סכינו פגעה בבטנה של האישה, והיא שכבה מתה גם היא, כמו בנה לפניה.

צ'אק חייך והלך מן הכלא. 

"תגיד לרוברטו שיש לו פחות אנשים להרוג." אמר לאחד משומרי הכלא.

"אם הוא יתבאס, תגיד לו שאני מרשה לו לצאת להרג קוסמים עצמאי, או לפחות שיהרוג איזו חיה, זה ישפר לו את מצב הרוח. הו, ותקרא למשרת האישי שלי." 

צ'אק חזר לעבר בימת ההוצאה להורג. כאן יהיה מוות. בקרוב מאוד, קוסמים יסיימו כאן את חייהם.

נקודת מבט-ג'ון

"מכאן." הוא אמר לעשרים חברי קבוצתו, רייצ'ל ביניהם. הוא הוביל אותם ליד בימת ההוצאה להורג. הקוסמים הנידונים למוות כבר שם. אבל לא היו את המוציאים להורג. אולי הם מאחרים לבוא? מוזר.

"תגיד מתי, קפטן." אמרה רייצ'ל מאחוריו. ג'ון שמח שהיא באה איתו. איתה הוא הרגיש בטוח יותר. מוגן יותר. הוא היה שמח אם גם לוקאס היה כאן, למרות שהם רבו לפני שלושה ימים בלבד. הוא הרגיש הקלה כאשר לוקאס התנצל בפניו וג'ון סלח לו, כמובן. ולמרות שהיה רוצה שלוקאס יהיה איתם, לוקאס נשאר במחנה.

"רגע." אמר ג'ון.

"זה מוזר. אין כאן את המוציאים להורג."

רייצ'ל עמדה לידו ובחנה את הבימה.

"נכון. אבל..אולי זה כלום? אולי הם סתם מאחרים?"

"לא נראה לי..."  מילמל ג'ון.

הוא בחן את הקהל. כל האנשים בקהל היו גברים חסונים. הוא התמקד באחד מהם.

"אוי לא..." הוא מילמל.

"אנחנו חייבים ללכת!" הוא אמר לקבוצתו.

"מה? למה?" שאלה רייצ'ל.

"מה ראית?" שאל עוד איש מהקבוצה.

"האנשים בקהל...הם חיילים. היו עליהם נדנים נסתרים של חרבות, ראיתי שיש מישהו שמגלגל סכין בידיו-אם נגיע לשם, אנחנו נצעד לטבח."

"שטויות!" אמרה טינה, אחת מהאנשים בקבוצה. קוסמת אמיצה, אך מהירת מחשבה.

"איך הם יכלו לדעת שאנחנו באים?"

"אני לא יודע, אבל-"

"אז אתה סתם אומר! זה בלתי אפשרי!" אמר קוסם אחר, הרולד שמו.

"אני חושבת שכדאי שנקשיב לג'ון-" אמרה רייצ'ל, אך נקטעה גם היא.

"אני אומר שנסתער לשם! אנחנו לא נתחבא מהם כמו פחדנים! בואו נשחרר את הקוסמים המסכנים האלו! קדימה!" האנשים הסתערו.

ג'ון הסתכל על הקהל. כשהם ראו את הקוסמים,כל אחד מאנשי הקהל החל בהדרגה לשלוף את נשקו.

אוי לא.

היו שבעים אנשים לכל היותר, נגד עשרים חברי קבוצת הקוסמים.

המוגלגים הסתערו.

ג'ון הוציא את שרביטו.

"לא, לא, לא!"

איך זה קורה? למה זה קורה? ולמה דווקא להם?

הוא צפה במוגלגים המסתערים על חבריו, בעוד ג'ון נטוע במקומו, עדיין בהלם. רייצ'ל עמדה לידו.

הוא שם לב שהיא קומצת אגרופים.

"בואי!" אמר לרייצ'ל וניסה לרוץ לעזור לחבריו.

"לא, ג'ון!" אמרה רייצ'ל ועמדה מולו.

"אתה לא רואה?-אם תלך לשם, אתה תמות גם!"

"אבל המוגלגים רוצחים אותם! הם רוצחים אותם ואני נשאר כאן!!"

"גם לי זה קשה!" אמרה רייצ'ל, עיניה מלאות כאב.

"אבל אנחנו לא יכולים לנצח אותם! אתה מבין? אני לא רוצה שתמות!"

ג'ון נשם במהירות.

הוא הניד בראשו.

"סליחה, רייצ'ל." 

הוא רץ במהירות, נחוש לנקום. הוא ראה את חבריו מתים אחד אחרי השני.

חץ פגע בכתפו, אך הוא המשיך לרוץ.

הוא ראה על הבימה מישהו צוחק.

מישהו עם כתר, שיער אפור מטונף ועיניים רצחניות. ג'ון זיהה אותו מציורים שהיו במקומות בהם היו מוגלגים.

ולידו, מאושר גם הוא, עמד העוזר שלו, יד ימינו של המלך, כפי הנראה. נער כנראה בגיל של ג'ון, קטן קומה בעל שיער ג'ינג'י, שהיה מוכר. ואז הוא הסתובב, וג'ון הצליח לראות את פניו, שהיו מוכרות לו עד כאב, פנים ששינן לעצמו כל לילה לפני שהלך לישון. אבל זה לא אפשרי. הוא לא אמור להיות פה.

ואז הנער הבחין בו, וכל הדם ברח לו מהפנים. הבעת השמחה התחלפה בהבעת הלם. הנער זיהה אותו. ג'ון החל לרוץ אליו-נחוש לגלות את האמת. אין סיכוי שזה הוא. פשוט אין סיכוי. עם כל המוות שקרה מסביב, בעוד שחבריו מתים כנגד עיניו, זה היה הדבר שג'ון פשוט לא יכל להאמין לו. כשהוא קלט את זה, הליכתו הפכה כושלת.

אין סיכוי שזה הוא.  שינן ג'ון את המילים בעודו רץ אל הנער. אין סיכוי. אך הוא לא הצליח להגיע.

-כי רייצ'ל השיגה אותו ואחזה בידו, ושניהם התעתקו למחנה.

הפרק הקודם		הפרק הבא