עיניים ירוקות

היי.

מוסרת לכם משהו מכותבת טרוטת עיניים שלמרות כל הלחץ של סוף המחצית רוצה להוכיח שהיא לא נטשה, אז אל תקטלו אותה בבקשה.

מצליחים להבין למה דמבלדור מתכוון? תרשמו לי בתגובות.

לילה טובבבבב.

*פיהוק פיהוק*

תודה.

תהנו⁦❤️⁩

___________________________

"ניוט!" אני צורח, "ניוווווט!!!!"
ניוט כבר על הקרקע, מדמם.
"תתרחק מכאן, סוורוס," אומרת לי ליטה, "זה מסוכן."
"מי שמדברת," אני מחזיר לה.
"זה לא הזמן לויכוחים, סוורוס! לך מכאן, עכשיו!"
ליטה נראית מבוהלת וחרדה.
"לא, אני לא," אני אומר בעיקשות, "הוא לא חשוב לי פחות ממך."
ליטה באה להזהיר אותי, אבל אני משתיק אותה.
"וחוץ מזה, אסור שיראו אותכם ביחד," אני אומר לה.
אולי זה רק משחק של אור הלילה החמקמק, אבל אני כמעט בטוח שאני רואה דמעה בודדה זולגת על לחיה של ליטה.
אני כבר לא תינוק.
אני מבין.
אם ידעו שליטה וניוט ביחד, התוצאות יהיו הרסניות.
"בסדר," היא אומרת לי בשקט, "אבל רק לכמה דקות."
אני רוכן אל ניוט.
הפגעים גופניים בעיקר, ואין לו פצעי קסם.
אני מסמן לליטה שניקח אותו למרפאה, אבל אז דמות גבוהה ורשה מתקרבת אלינו בריצה, חשוכה.
אני וליטה שולפים שרביטי, מגוננים על ניוט משני צדדיו.
הדמות מתקרבת, ואני לא צורח.
"שתק," אני לוחש בעוצמה שקטה.
ליטה עושה כמוני.
זה הכוח שלנו, הסלית'רינים האמיתיים.
עוצמה שקטה, חרישית, לא מתנשאת.
כוח.
עוצמה.
האיש אפילו לא שם לב לקללות, והודף אותן בקלילות.
אני וליטה נבהלים, ומרחיפין את ניוט במהירות למרפאה.
"לא!" הדמות לוחשת, ורעמה של שיער אדמוני קצת מקריח נגלית אלינו.
"דמבלדור?" אני המום.
"אל תקחו אותו למרפאה. אני יטפל בו."
"מה עשית לו?" אני מסנן.
"הוא בחר לעשות את זה," עונה לי דמבלדור בלי לנדב פרטים.
"פרופסור-" הפעם זו ליטה.
"לא." חותך קולו השקט של דמבלדור את הדממה, "ובטח לא עכשיו."
דמבלדור מפעיל כמה קסמים, והפצעים מתחילים להתאחות.
פניו של ניוט מעוותות קלות, בוץ מרוח אליהן, וזעקות חנוקות נשמעות מפיו מידי פעם.
אני מסתכל עליו.
הוא סובל.
הבן אדם בעל לב הזהב, שכל כך הקל על סבלי, צורח בשקט מכאבים עכשיו.
אני דוחף החוצפה מסוימת את דמבלדור, ומתקרב לניוט.
אני מוציא את במבחנה הבוהקת באור כחלחל מכיסי, מביט בה בערגה.
זה היה השיקוי האחרון שנתנה לי אמי, לפני שמתה.
השיקויים הללו מיועדים לפצועים גופניים, ואני המציאה אותם.
בשביל עצמה.
ליתר דיוק, בשביל הפציעות שלה מאבא שלי.
וזה גם היה הזיכרון האחרון שלי ממנה.
אבל ניוט שכב שם, מחוסר הכרה.
נאחזתי במבחנה בחוזקה, כאילו אחיזתי יכולה להדחיק את הזיכרון הכואב.
לא רציתי להיפרד מהמזכרת האחרונה ממנה עכשיו, ובודאי לא כך.
אבל ניוט היה שם בשבילי, מוכן לוותר על הכל בשביל ילד בוכה שהוא לא הכיר.
אני רוכן לעבר ניוט, ושופך את השיקוי לפיו.
בבת אחת.
בלי יותר מידי גינונים, או דמעות.
אני אבכה אחר כך.
עכשיו, להישאר חזק.
ליטה מביטה בי בתודה, וניוט מתעורר.
הוא מביט בליטה במבט משונה, ואני מבין את הרמז ונותן להם זמן לבד.
את הזמן שלעולם לא יקבלו, כי ליטה בת למשפחת לסטרייג', וניוט... טוב, הוא ניוט.
אני הולך אל מול האגם, מהרהר.
כבר לא יודע מה להרגיש.
עצב? סקרנות? תקווה? ייאוש?
"גם אני הייתי בר לכאן שהייתי מוטרד," אומר לי קול שקט.
אני מסתובב לאחור, ורואה דמות כהה על רקע ערפילי הבוקר.
"אתה לא צריך להרהר בזה, אתה רק ילד," אומר לי בשלווה דמבלדור.
"אני עדיין לא ממש מבין במה אני מתעסק," אני עונה לו בכנות.
"עדיף שלא תבין," אומר לי דמבלדור בנימה עצובה מעט, "הילדות נהרסת לרבים מוקדם כל כך."
"שלי במילא הרוסה," מלמלתי.
"צריך רק להיאחז בזיכרונות היפים," אמר דמבלדור בקול עמוק, והניף את שרביטו.
זוהר כסוף ריחף בין ערפילי הבוקר, עוטף אותנו בתקווה רעננה.
"תחשוב," אמר דמבלדור במסתוריות.
"הכרת אותו, נכון?" אני שואל.
בהתחלה נראה שדמבלדור תמה, אבל מייד מתפשטת הבנה על פניו.
"אתה נבון מאוד. כן, הכרתי אותו. הוא- הוא היה החבר הכי טוב שלי," רעד דמבלדור.
פעם ראשונה שאני מתחיל לראות חלק מהאדם הערפילי הזה, הרהרתי.
"למה אתה נותן לניוט... למה?" מלמלתי לעברו בהאשמה שקצת התביישתי בה.
"חכה, סוורוס, חכה," אמר לי דמבלדור, "הכל עוד יבוא. גם ההבנה תבוא."
"למה אתה מרחיק אותי מכל העניין הזה?" שאלתי, מצפה לתשובה.
וקיבלתי תשובה, בלתי צפויה לחלוטין.
"היית כנה ובוגר איתי, סוורוס, תכונות שאני מעריך מאוד. לכן, אשיב לך באותו מטבע. אני מרחיק אותך מהעניין הזה ככל האפשר, כי הוא יותר מכל קשור אלייך."
הבטתי בדמבלדור, המום.
יותר קשור אליי? איך?
"הבט, נערי; הלילה וברק הכוכבים חלף לו. זה הזמן לטללי הבוקר, לשיר רענן, לזריחה חדשה. הבט, נערי, הבט, ואולי תמצא זאת גם בלבך."
ואז הוא נעלם.
לא משאיר לי שום עקבות לעקוב אחריהן.
אומר שזריחה חדשה מתחילה, בעוד אני עמוק בתוך טללי הערפל, בבילבול.
ואולי הוא דווקא צדק.
אולי הזריחה באמת קיימת, אי שם בליבי.
אולי, כל מה שאני צריך לעשות זה רק למצוא אותה.
ושוב, אני רץ.
אבל לא אל דם, כאב, או אפלה.
אני רץ.
אל השחר.

הפרק הקודם		הפרק הבא