בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

אני לא לוקח סיכונים, ומתחיל לכתוב עכשיו את הפרק. עכשיו זה היום שבו הפרק הקודם פורסם.

רוב הסיכויים שאני לא אגמור את הפרק הזה היום, אז אל תתלהבו. כשאתם קוראים את זה אתם יודעים מה קרה, אבל לי אין מושג מה יקרה. מסקרן.

אם אני אספיק לכתוב היום לא בטוח שאני אספיק מחר, אז אני לא יודע למה לצפות.

נקודת מבט של ג'ינקס

התעוררתי לפני כולם, וראיתי ליד המיטה שלי מעבר סודי פתוח שלא ראיתי קודם. רואים שסרינה עשתה עבודה יסודית.

נכנסתי למעבר הסודי (אל תדאגו, אני לא צריך להתלבש. ישנתי עם הבגדים), והגעתי לחדר המועדון שבו הייתה סרינה עם שק מלא ביד.

"סרינה, מה יש לך בשק?" שאלתי.

היא ענתה "עכברושים", והראתה לי את תכולת השק. היו שם מאות אם לא אלפי עכברושים! ראיתי ברגשות שלה שהיא מאד מרוצה מעצמה.

"איך תפסת כל כך הרבה?" שאלתי. "השארת בכלל בטירה עכברושים שלא בשק שלך?"

"כן." היא ענתה. "שניים, את שניהם זרקתי מהחלון. הם מתים, אבל בשטח הטירה." זה לא הזיז לה, זה שהיא הרגה. הרגשות נשארו אותו דבר.

"איך את יכולה להיות כל כך בטוחה?" שאלה בתאני שבדיוק הגיעה, והיה לה רגש שזיהיתי כפיקפוק. "יכול להיות שכל עכברוש שראית נכנס לשק חוץ מהשניים האלה."

"לטירה יש אמצעים קסומים." אמרה סרינה. "שאלתי פעמיים אם יש עכברושים. בפעם הראשונה התשובה הייתה כן, ומצאתי עכברושים בתוך שולחן, ובפעם השנייה התשובה הייתה לא."

"ומצאת המון מעברים סודיים?" שאל ליאו שהחליק מהמעבר הסודי שסרינה השאירה פתוח. "כי אני מנחש שכן, על פי המומחיות שלי ושלך." הוא אמר את זה עם גאווה לא מוסתרת. לפחות לא ממני, קורא הרגשות המדופלם.

"נכון, מצאתי המון." אמרה סרינה. "אבל מה הקשר למומחיות שלך? אני מצאתי אותם לבד!" הרגש שלה השתנה משחור מרוצה לירוק נעלב.

"נראה לי שהוא מתכוון שהוא יודע שבטירות כאלה יש הרבה מעברים סודיים," אמרתי, ושלחתי בליאו מבט מצמית. "נכון ליאו?"

"נכון," הוא אמר. "אבל לא היית צריך את המבט הזה, ממילא זה מה שהתכוונתי," אמר ליאו בקול ילדותי ופרצוף נעלב. ורגש שאמר ההפך ממה שהוא טען. "אתה סתם חושב שאני רע." הוא אמר בקול עוד יותר ילדותי, גורם לכולנו לצחוק. "ברוגז!" הוא צעק, והפנה אלינו את גבו. מעניין איך אמורים לצאת מהמצב הזה.

"היי, ליאו," אמר ליאון שהגיע באמצע הסיפור. "שרקן הפך לים." הוא היה מאד משועשע, אבל לא ראו את זה בפנים שלו.

"אתה בטוח?" שאל ליאו, עדיין משתמש בקול הילדותי. "אני מפחד שזה היה אוגר!". ראיתי על פי הרגש שלו, שהשתנה במהירות לסגול צוחק, שהוא בקושי עוצר בעצמו מלצחוק.

"מה הקשר?" שאלה אנבת', שמסתבר שצפתה כל הזמן הזה ביחד עם פרסי. "ואם זה היה שרקן, אז מה?"

"אל תדאג, זה היה שרקן." אמר פרסי עם צבע של הבנה פתאומית שהתחלפה במהירות לסגול הצוחק, מתעלם באופן מוחלט ממה שאנבת' אמרה. "אפילו ראו כתם ורוד בתוך הים, אז זה בטוח."

"מישהו מוכן להסביר מה קורה פה?" שאל איידן. "כי אני מבין שהם חבורת דפוקים, וזה לא מחדש הרבה." היה לו צבע סגול של שעשוע, אבל הקצוות היו אדומים. הוא די התעצבן, וזה גרם לי להבין איכשהו.

"נראה לי שהבנתי!" קראתי בהבנה מפציעה, מדמיין לעצמי איזה צבע יש לזה. "בוא ליאו, באמת חצי אחד נפל לחצי השני. תביא את הזרת!"

"עוד משוגע..." מלמל הארי, מנסה להסתיר את זה שהוא לא מבין למה הכוונה ללא הצלחה. ברצינות, גם אם לא הייתי רואה את הרגשות שלו הייתי יודע את זה.

"אני לא משתתפת בדיון המטופש הזה." אמרה הרמיוני בזעם כתום וירדה למטה.

"אני דווקא הבנתי את הרמז של ג'ינקס," אמר רון בשמחה צהובה (הוא הראשון, ואני חושב שגם האחרון,  שאני ראיתי ואראה שיש לו שמחה צהובה). "אתם פשוט בוגרים ובתוך הקופסה יותר מדי."

"רמזת עוד רמז, רון." אמרה סרינה. "בזכותך הבנתי על מה מדובר. פשוט צריך לא לחשוב על משרוקיות..." הסגול שלה כבר היה חזק מדי, והיא התפוצצה מצחוק.

"גאוני!" קראו איידן ואריק. "איך חשבתם על זה?" ראיתי שהם רק בתחילת הדרך להבין, אבל הם יגיעו.

"אני חשבתי על זה כי אני מכיר שרקנים וים מקרוב מאד." אמר פרסי. "אני הייתי שניהם, לפחות באופן חלקי".

"אההה," אמרה אנבת'. "אף פעם באמת לא הבנתי מה הקשר בין שרקן לים..." צורת המחשבה שלה הייתה בדרך כלל משבצות משבצות, אבל הפעם הרגשות שלה התעגלו ויצרו חיוך.

"אתם תסבירו יום אחד?" שאלה בתאני. "אנחנו לא מבינים." אצלה המשבצות עוד לא התעגלו.

"אני דווקא הבנתי," אמר הארי. "פשוט צריך לחשוב על האופי הילדותי של ליאו." הוא הצטרף למרגישי הסגול, ואני חשבתי שלעולם לא אראה יותר סגול בחיים.

"למי שלא הבין, אני אסביר." אמרתי. "שרקן זה חזיר ים, אז אם נשאר רק ים, זה אומר שהחזיר נפל לים. ומי שעוד לא הבין, אז שיחשוב על מה חלק מהילדים עושים אחרי ריב. "שולם שולם לעולם, החזיר נפל לים". לכן אמרתי שיביא זרת."

"יופי, עכשיו כולם מרוצים." אמר הארי. "ולכן אני ארד לאכול. מי בא?"

"אני!" קרא רון, והם הלכו ביחד. לסרינה עלה חיוך שובב על הפרצוף, ורגש של הרפתקנות ושובבות לאין קץ.

"מי רוצה להגיע לחדר אוכל בצורה הכי מהירה ומעניינת?" שאלה סרינה כשהחיוך שעל פרצופה רק גדל.

"אני!" אמרנו כולנו ביחד. הפעם נמאס לי מכחול מתרגש.

"אבל שזה יהיה מעבר רק שלנו." אמר ליאו, שאצלו הכחול המתרגש היה חזק במיוחד. "אנחנו הגענו לכאן בדרך מיוחדת, אנחנו נגיע בזכות סרינה לכל מקום בדרך מיוחדת."

"בסדר," אמרה סרינה, ופנתה לכיוון אחד הקירות. היא הוציאה לוח עץ מהמקום, ומאחוריו נתגלתה ידית שבה היא משכה. ברגע שהיא משכה בידית רבע מהרצפה עלתה.

"מגניב!" קרא ליאון. "כל המעברים כל כך מושקעים?"

"לא, זה המעבר הכי מושקע." אמרה סרינה. "על פי מה שהבנתי, היוצרים של המעבר הם: קרניים, רך-כף, ירחוני, וזנב תולע. כינויים מוזרים, אבל אנשים מוכשרים." לקח לי קצת זמן להבין למה היא מרוצה כל כך, יצא לה חרוז!

"הארי הסביר לנו עליהם" אמרתי "אחד, אבא שלו, יכל להפוך לאייל, ומכאן כינויו: קרניים. אחד אחר, הסנדק שלו, יכל להפוך לכלב ענקי ומכאן כינויו: רך כף. השלישי, המורה הכי טוב שהיה לו, היה הופך לזאב כשיש ירח מלא ומכאן כינויו: ירחוני. האחרון, חבר לשעבר שבגד בהם ומת, יכל להפוך לעכברוש ומכאן כינויו: זנב תולע. הם היו ידועים בתור הקונדסאים."

"יופי, תודה על ההרצאה." אמרה סרינה בציניות. "לא באמת חשוב לי מי הם היו, העיקר שהם יצרו את המעבר המטורף הזה. החלק התחתון בנוי כמגלשה, ובחלק העליון יש מעין מעלית על חוטים בתקרה." את הסוף היא אמרה ביראת כבוד עמוקה בצבע טורקיז כלפי מי שעשה את זה.

"אה, אז בשביל זה יש פה חוטים," אמר ליאו. "זה בשביל רכבל!"

"אני לא רוצה להיות מוגדר כמשבית שמחות," אמר פרסי. "אבל כדאי שנרד למטה מהר לפני שהארוחה תיגמר."

"צודק, ויופי של חרוז." אמרתי לו, וכולנו התגלשנו בשמחה עצומה וטוב לבב. או שאני סתם מדבר באופן משובב נפש.

כשהגענו למטה ראינו שאלה המטבחים. "אמרת שזה לחדר אוכל!" התלונן ליאון בקול ילדותי יותר מאשר של ליאו, אבל ראיתי שהוא מאושר. אולי כי הוא יכול מעכשיו לאכול כאוות נפשו.

"כן, ברור." אמרה סרינה. "כאן יש מעבר קסום ישר לחדר אוכל. פשוט קופצים לתוך הקיר בחלק הזה, ומגיעים אל הקיר שליד שולחן גריפינדור. כדאי שתקפצו לכאן ואך ורק לכאן, או שתגיעו לשולחנות אחרים..."

קפצנו לתוך החלק ההוא של הקיר, והופענו ליד שולחן גריפינדור. כולם בהו בנו, ולרובם היה הלם בצבע ירוק זית. מוזר. טוב, אני יכול להבין אותם. תשעה תלמידים קופצים ומופיעים מתוך קיר, ואז מתחילים לאכול כאילו לא קרה כלום. אה, שכחתי להגיד שאכלנו.

האוכל היה מאד טעים, ופרסי שאף את כל האוכל הכחול. לך תבין בני אלים. לפחות הוא אוכל בעיקר בצבע הבולט שבמחשבות שלו. סרינה אכלה כל דבר שיש בו עוף או בשר, ולא נגעה בדברים מצמחים בטענה ש"אני לא ארנבת! אני פנתרה!"

תוך כדי הארוחה, הגיעה אלינו אישה מבוגרת וקשוחה שהשיער שלה היה אסוף בפקעת הדוקה ורגשות קפדניים מאד. וחוץ מזה, היא הייתה מזרת אימים.

כשהיא התקרבה אלינו התחלתי לפחד ממה שהיא תעשה לנו, אבל אז ראיתי שהיא מחלקת לכולם דפים. פיווו.

כשהיא הגיעה וחילקה לנו את הדפים הבנתי שזו המערכת, וגם ראיתי שיש לנו שיקויים ולחשים לפני ארוחת צהריים. מעניין מה יקרה בשיעורים האלה.

הצלחתי! כתבתי את זה באותו יום! אני לא מאמין! אני משתמש ביותר מדי סימני קריאה! מדהים! מקסים!

נראה! לי! שכל! פעם! שאני! עושה! רווח! נלחץ! לי! סימן! קריאה! אהה,ככהיותרטוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא