לב החשכה

תודה למי שהגיב (:

Noa.g - תודה, גם אני אוהבת את בן.  הייתי מתחתנת איתו אם הייתי יכולה (וזה בכלל לא דורש טיפול פסיכולוגי ^^").

פרק 20

בלתי נשכח

מורגנה ניגשה אל דלת משרדו של פרופסור אוורה, היססה ולבסוף הקישה עליה.

"יבוא!" קרא קולו של אוורה מבפנים.

מורגנה השאירה את המזוודה שלה מחוץ לדלת ונכנסה פנימה בצעד כמעט מבויש, חוששת מהשיחה הקרבה. היא הופתעה לגלות שפרופסור אוורה מתרוצץ במשרדו, מצווה על חפצים שונים לארוז את עצמם במספר מזוודות שנחו פתוחות על הרצפה. הוא נראה נמהר, כאילו הוא מאחר לפגישה חשובה. זה לא היה אופייני לו.

זה היה יום בתחילת יוני – היום שאחרי בחינת הגמר האחרונה של מורגנה לסמסטר – ואורה של השמש הצפונית הקיצית התפרץ מתוך החלונות, מאיר את משרדו של אוורה באור עז, כמעט חסר צל. באור החזק הזה מורגנה הבחינה ללא ספק שאוורה נראה מתוח.

"מורגנה?" הוא אמר כשראה אותה, מקדיש לה רק מחצית מתשומת ליבו בעודו אוסף את החפצים שעל שולחנו.

"ביקשת לשוחח איתי לפני שאני חוזרת הביתה, פרופסור," מורגנה הזכירה לו.

"אה, נכון! אה, אבל אני חושש שנאלץ לדחות את השיחה. אני מוכרח להספיק לתפוס את המעבורת הקרובה. משהו צץ – פגישת עסקים – אני לא יכול להתעכב."

מורגנה לא התלוננה על הדחייה. היא תמיד שמחה להימנע מלשהות בחברתו של אוורה, מלבד זאת שהוא התנהג בצורה מוזרה מאד, כמעט מדאיגה ביחס אל התנהגותו השגרתית. הוא תמיד היה קר רוח ושנון – הוא מעולם לא הראה עצבנות או התרגשות ברורות כפי שהראה כעת.

נשמעה נקישה אל הדלת מאחוריה ואוורה ביקש ממנה לפתוח. בפתח עמדה מכשפה שמורגנה לא הכירה, בעלת פנים עגלגלות ושיער דליל וארוך, נושאת סלסלה עם גלימות שיצאו מכביסה. למרות שמורגנה לא הכירה אותה, האישה הסתכלה עליה באינטנסיביות מוזרה, כאילו היו חברות שלא נפגשו זמן רב. אבל מורגנה לא הבינה את פשר המבט.

"מי זה? מהמכבסה? תכניסי אותה," אוורה אמר בעצבנות מאחוריה. "הגיע הזמן שתגיעי! ציפית ממני לפספס את המעבורת בגלל העבודה האיטית שלך?" הוא נזף באישה כשהניחה את הסלסילה על הרצפה.

האישה נתנה בו מבט אחד וסבה על עקבותיה בשתיקה. בדרכה החוצה היא הסתכלה לתוך עיניה של מורגנה, ופתאום תחושת הכירות לא ברורה צמררה אותה. המבט בעיניה הכהות של האישה הזרה עורר בה מן דה- ז'ה- וו, כאילו היא כבר פגשה אותה אבל לא זוכרת את זה.

"ניפגש בעוד שבועיים בערך," אוורה המשיך לדבר בהתרגשות, מתעלם מחוסר הוודאות הרגעי של מורגנה. "נוכל אפילו לצאת לארוחת ערב. אם הפגישה שלי תתקיים כמתוכנן, בהחלט יהיה לנו מה לחגוג..."

"זה קשור למחקר של אבא שלי?" מורגנה שאלה. למרות שסלדה מנוכחותו של אוורה באופן עז ולא ברור, לא מצא חן בעיניה שהוא נפגש עם כל מיני אנשים בנוגע לאבא שלה ולא משתף אותה.

היא התכוונה לקחת חלק כמה שיותר פעיל בשחזור המחקר – היא בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה להיות מוטעית ומנוצלת על ידי אוורה או על ידי אנשים כמו ארטמיס והחברים שלה. הם כולם חשבו שמשום מה היא חיונית לשחזור המחקר, לכן היא התכוונה להיות כזו במלוא הכוונה, ולא כלי משחק אותו אנשים אחרים יוכלו להציב על לוח משחק כראות עיניהם.

מאז ומתמיד כוחה הגדול ביותר היה הידע. לכן גם עכשיו, במצב של חוסר וודאות, היא התכוונה לנצל אותו במלואו. זה המעט שהיא יכלה הייתה לעשות כדי להגן על עצמה.

"במובן מסוים," השיב אוורה בחוסר הבחנה בעודו אורז את הגלימות הנקיות, שהיו מקומטות מאד. "לעזאזל עם הכובסת החובבנית הזו! מה היא חושבת ש - ?! מה זה?..." הוא תפס את אחת הגלימות ושלה משהו משרוולה. פתק. הוא קרא אותו ופניו הלבינו.

"פרופסור?" מורגנה אמרה בשמץ דאגה.

הוא הסתכל עליה כאילו רק באותו הרגע הבין שהיא שם.

"הם לוקחים מחיר מופקע," הוא שיקר בכישרון רב, אבל פניו עדיין היו חיוורות מאד. הוא הפנה לה את גבו וחזר לענייניו. "אנחנו נהיה בקשר, מורגנה. עכשיו לכי בבקשה, אני חייב לסיים לארוז בזמן."

מורגנה עזבה בלי לשאול שאלות. היא חיה מספיק זמן בעולם אפל של חוסר וודאות כדי לדעת שאם תנסה למצוא תשובות לכל השאלות שהקיפו אותה, היא תשתגע הרבה לפני שתבוא על סיפוקה. בווינטרהול, כך היא למדה, מוטב לך לדעת מה מקומך. יותר מזה – כדאי לך מאד לא להתערב בעניינים שלא נוגעים לך. היו לה מספיק צרות משל עצמה גם בלי לעסוק בסכסוך המר של אוורה עם צוות עובדי השירות של האקדמיה.

כשהגיעה לרציף המעבורת הכבש בדיוק הורד ותלמידי האקדמיה חצו אותו עם ארגזיהם, כולם מצפים לחזור הביתה לאחר שנה חשוכה של לימודים.

מורגנה התעטפה במעיל שלה – על ראש הרכס האוויר עדיין היה קפוא, למרות שהשמש כבר לא תשקע עד הסתיו – ועשתה את דרכה יחד עם כל השאר. היא לא חשה שתתגעגע לווינטרהול, למרות שאהבה אותה מאד. היא אהבה את המעברים העתיקים ואת השיעורים המאתגרים ואת כל הידע והאפשרויות שהציעו הספריות והמעבדות; לעומת זאת, היא לא תתגעגע למפגשים עם אוורה, ולא לרחש שיחתם התמידית של התלמידים האחרים באולם הסעודה. היא גם לא תתגעגע לתחושת הפחד הלא ברורה שתקפה אותה לעיתים ברגעים לא צפויים במהלך היום, שללא ספק הייתה אחת הסיבות שגרמו לה להלך בשנתה. היא הרגישה בליבה שאם תתרחק מהמסדרונות הקרים של ווינטרהול, תמצא תרופה לסהרוריות שלה.

עם כל אהבתה לווינטרהול ולרצון שלה לחזור לעוד שנה, הידיעה שהלילה תישן במיטה שלה באחוזת מאלפוי ומחר תהיה שוב עם בן רוממה את רוחה במשך כל תקופת הבחינות. אולי היא לא התגעגעה לגברת מאלפוי ולגמדוני הבית הטרחניים ולמסדרונות הענקיים והקרים של אחוזת מאלפוי, אבל היא כן התגעגעה לאדון מאלפוי, לנגינת הכינור שלו אחרי הצהריים, לפרטיות ולשקט של החדר הפרטי שלה. ויותר מזה, היא התגעגעה לניחוח של בן, לחיבוק שלו, לצליל צחוקו... לא, היא לא הייתה מוותרת על חופשת הקיץ שלפניה תמורת שום ידע או יכולת שבעולם.

"בדרך הביתה, ליבריס?" פארנהייט צץ לצידה בהמון, עטוי צעיף כהה ועבה ומעיל ארוך.

"למה אתה שואל שאלות שהתשובה אליהן ברורה?" מורגנה ביקשה לדעת. המחשבות על בן ריככו אותה קצת, לכן לא פטרה אותו בשתיקה אדישה.

"למה את עונה על שאלה בשאלה?"

מורגנה הפנתה ממנו את מבטה.

"בסדר, בסדר, אל תהיי כזו," פארנהייט אמר, כמעט בעליזות, מחייך בעוד אדים לבנים עולים מפיו ומתנדפים באוויר המואר אור שמש. "זה יום שמח – אין יותר בחינות. אל תזעיפי פנים. בטח ישמח אותך לשמוע שאנחנו ניפגש הקיץ."

מורגנה מצאה חלון הזדמנויות ועלתה על הכבש, נכנסת לבטן האוניה מבלי לתת את דעתה על דבריו של פארנהייט. לא היה לה חשק למשחקים שלו. לראשונה בחייה היא הרגישה שיש לה בית לחזור אליו, גם אם מעולם לא ביקרה בו קודם – וזה היה המקום בו בן נמצא.

היא הולכת הביתה.

ביום שלמחרת היא התעוררה מוקדם בהרבה מהנחוץ והתחילה לארוז את חפציה בדקדקנות לקראת הביקור שלה אצל בן. זה היה יום קיצי וחמים, אפילו באחוזת מאלפוי, אז היא התלבשה בחצאית כהה ארוכה, הקלילה ביותר שהייתה ברשותה, ובחולצה לבנה קצרה, אותה היא כפתרה עד מתחת לעצם הבריח.

בעודה עומדת מול המראה ומנסה להחליט האם עדיף ששיערה יהיה פזור או אסוף, היא חשבה לעצמה כמה זה מוזר שהיא מרגישה נרגשת כל כך – נרגשת כמעט כמו שהייתה ביום הראשון בווינטרהול.

לאחר ארוחת בוקר חפוזה מאד, מורגנה ניגשה אל חדר העבודה של אדון מאלפוי על מנת להיפרד ממנו. היא הופתעה למצוא את גברת מאלפוי יושבת שם כשנכנסה, והיא סקרה אותה מכף רגל ועד ראש בביקורתיות. היא מעולם לא ראתה את גברת מאלפוי בחדר העבודה – זה מאז ומתמיד היה מקום המפלט הפרטי של אדון מאלפוי.

אדון מאלפוי עצמו עמד ליד שולחן העבודה שלו, ונראה עצבני כשמורגנה נכנסה, כאילו הוא לא בטוח כיצד הוא צריך להתנהג.

"אני הולכת," מורגנה אמרה, מפרה את השתיקה המוזרה שהשתררה בחדר עם כניסתה. שברי השיחה שהשניים ניהלו, זו ללא ספק לא הייתה נעימה, נותרו תלויים באוויר כמו עשן מחניק.

"כן, כמובן," אדון מאלפוי קפץ. "תיהני... תזכירי לי שוב מה שמה של החברה שלך?"

"קלריסה," מורגנה שיקרה במצח נחושה. זה היה שקר כפול – קלריסה לא הייתה חברתה, ולא אצלה היא עמדה להתארח בשבועיים הבאים. היא פשוט העדיפה להמציא סיפור שיניח את דעתם של הפטרונים שלה ולא לסבול את ההתנגדות שלהם לעבודה שהיא תבלה שבועיים שלמים בביתו של גבר שהם לא הכירו, וגרוע מכך – לא היה מהמעמד הרצוי.

"בסדר גמור. אז תשמרי על עצמך, ותזכרי שאת יכולה לחזור מתי שאת רוצה..."

"אני יודעת," מורגנה אמרה. היא חייכה ונופפה לאדון מאלפוי ויצאה מבלי להביט בגברת מאלפוי. היא לא טרחה לתהות על מה השניים שוחחו, ומדוע זה גרם לאדון מאלפוי להיראות כל כך חסר נחת.

היא הגיעה לביתו של בן דרך הפולו. היא צעדה מהאח שבחדרה אל טרקלין רחב וביתי למראה, מציבה את המזוודה שלה לצידה ומנקה אבק מעל חצאיתה וצמתה (היא בחרה לקלוע את שיערה בסופו של דבר).

הדבר הראשון בו הבחינה היה שהטרקלין הזה שונה מאד מזה שבאחוזת מאלפוי. הוא היה קטן יותר והספות בו רכות משימוש. על האח נחו מספר לא מבוטל של תמונות ממוסגרות, ומבעד לחלונות נכנס אור שמש קיצי עליז וחמים, שהזהיב את חלקיקי האבק שבאוויר והעניק למקום אווירה של מקום בו אנשים חיים יחדיו, ולא סתם מעמידים פנים בשביל כל מיני אנשים אחרים.

הדבר השני בו הבחינה היה בשני אנשים שישבו בכורסאות מול האח וחיכו לה. בן קם על רגליו מייד וחיבק אותה. היא חיבקה אותו בחזרה, שמה לב שהוא התגלח במיוחד לכבוד המאורע, ושהוא מדיף ניחוח נעים מאד של אפטרשייב. היא נישקה אותו על השפתיים אך הוא קטע את הנשיקה במהירות. לאחר רגע מורגנה נזכרה שהם לא לבד.

על הכורסא השנייה, מכורבלת כמו חתול, ישבה אישה בלונדינית יפה מאד, יחפה. שיערה נפל משני צידי פניה כמו מפל, זוהר באור יקרות בשמש.

"מורגנה, זו אחותי, ליליאנה," בן הציג אותה בפני מורגנה. ליליאנה קמה והושיטה את ידה בחינניות ללחיצה, מחייכת אל מורגנה חיוך כנה.

מורגנה התאמצה לחייך בחזרה אך נכשלה. היא לחצה את ידה של ליליאנה וקיוותה שהיא תסתלק משם.

"שמעתי שאת לומדת בווינטרהול," ליליאנה ניסתה לפתח איתה שיחת חולין. "זה מאד מרשים. מעטים מאד מתקבלים לשם."

"אני יודעת," מורגנה אמרה. היא לא אהבה שיחות חולין.

ההערה הזו השאירה את ליליאנה חסרת מילים. אך למרות זאת היא המשיכה לחייך אל הזוג באושר.

"אז אני אשאיר אתכם לבד," היא אמרה ועזבה את החדר בחיוך אחרון, מותירה אחריה מבוכה מוזרה.

"אני מצטערת," מורגנה אמרה לבסוף, ובאמת הרגישה קצת חרטה. "הייתי צריכה להיות יותר נחמדה..."

"זה בסדר," בן אמר לה מייד, מושיב אותה קרוב אליו על הספה. "יהיה לך מספיק זמן לתקן את הרושם."

הם חלקו נשיקה ארוכה. זה אף פעם לא נמאס. לבסוף בן התנתק וקם. "בואי נצא. אבא שלי יכול לחזור בכל רגע."

מורגנה שמחה שהוא הציע את זה. היא לא הייתה רוצה שאבא שלו יפריע להם, במיוחד אחרי ההיכרות המביכה שהייתה לו איתו באקדמיה.

הם טיילו זמן ארוך בחורשה שמאחורי הבית, שם עצי אורן ריחניים גוננו עליהם מהשמש הקופחת. הם שוחחו במשך רוב הזמן, על הבחינות של מורגנה ועל חוויות עבר שכל אחד מהם חווה הרבה לפני שהם חלמו שיום אחד ילכו יד ביד על אדמת היער הגבשושית.

לבסוף הם הגיעו אל עץ אלון בודד שעמד במרחק מה מנחל מפכפך שזרם על גבי סלעים חלקים לכיוון הים, ושם הם ישבו ומצאו את עצמם מעלים זיכרונות מהימים שלהם אצל פרופסור פוטר.

הם אף פעם לא דיברו על זה לפני כן. הם ניגשו לנושא בזהירות, כמו שממששים פצע שעוד לא סיים להגליד. האמת הייתה שמורגנה בקושי חשבה על פרופסור פוטר בחודשים האחרונים, עם כל הצרות שהיו לה עם אוורה ועם ארטמיס. שמו צרב אותה קלות, אבל היא גילתה שהכאב נסבל, במיוחד כשבן חולק אותו איתה, עניו הירוקות קולטות את אור השמש הקיצית כמו עלים רעננים ברוח שבין הענפים.

"זה מרגיש כאילו זה היה לפני אלף שנה," הוא אמר, שרוע על העשב כשראשו בחיקה.

מורגנה הנהנה, למרות שלא הסכימה איתו. כשחשבה על הלילה ההוא בהוגסמיד – על הפעם האחרונה בה ראתה את פרופסור פוטר, שמעה את קולו – הזיכרון היה חד כאילו התרחש אתמול. הוא עדיין פצע אותה כשגוללה אותו במחשבתה. היא עדיין המשיכה לחשוב איך העניינים היו יכולים להתנהל אחרת, לתהות האם הייתה יכולה להציל אותו אם הייתה פועלת אחרת.

"את יודעת," בן אמר פתאום, מטה את ראשו לכיוון הנחל. "בעוד שבוע תעבור בדיוק שנה מאז היום בו ברחתי."

מורגנה ידעה שהוא מתכוון ליום בו עזב את ביתו וברח מהמוגלגים. היא לא ידעה מה לומר לנוכח ההצהרה הזו – היא לא רצתה להעכיר את האווירה הנהדרת שביניהם עם חוסר היכולת שלה להביע רחמים וסימפטיה.

"חשבתי על זה, ו... החלטתי שאני רוצה לחזור. לראות את הבית שלי שוב."

"זה מטורף," היו המילים הראשונות שיצאו מפיה של מורגנה. "כלומר," היא מיהרה להוסיף. "המוגלגים בטח טיהרו את כל האזור מזמן. אם תחזור פתאום..."

"אני יודע," בן אמר, לא כועס לנוכח חוסר התמיכה הראשוני שלה. "אבל זה מרגיש נכון. אני יודע שאני לא אמצא את אימא שלי שם, וסביר להניח שאני גם לא אמצא רמזים באשר למקום שהיא נמצאת בו עכשיו... אבל אני צריך סגירת מעגל. אני צריך לראות את הבית שלי בפעם האחרונה."

מורגנה לא יכולה הייתה להתווכח עם ההצהרה השלווה שלו. "בשבוע הבא... אז אתה רוצה שאני אבוא איתך?"

"קיוויתי שתסכימי," בן הודה בחיוך כמעט קונדסי. "נלך אני, את וליליאנה. תוכלו לראות איפה גדלתי. אולי זה אפילו יהיה נחמד."

ההתלהבות של מורגנה פחתה משמעותית למשמע שמה של ליליאנה. בן הבחין בכך.

"מה? מה הבעיה?"

"נוכל ללכת רק אנחנו. ליליאנה לא חייבת להצטרף."

בן בחן את פניה, מחפש אחר המקור לקרירות שלה. "את לא מחבבת את ליליאנה?"

"אני לא מכירה אותה," מורגנה אמרה. "אבל... יש לנו רק שבועיים, והיא כאן תמיד. לא?"

בן חייך בזהירות. "את מקנאה?"

"לא," מורגנה שיקרה.

בן הבחין בכך. מתי למד לקרוא אותה כל כך טוב?

"מורגנה, היא אחותי."

המילים האלה הציתו אש במחשבה שרדפה את מורגנה מאז הרגע בו ראתה את ליליאנה לראשונה. "אבל לא גדלתם כאחים, נכון?"

בן הזדקף וחפן את פניה, מאלץ אותה להסתכל בפניו. "זה נכון. אבל אנחנו עדיין אחים – לא שום דבר מעבר לזה. אין לך שום סיבה שבעולם  לקנא בה. בסדר?"

מורגנה הנהנה והרשתה לו לנשק אותה. הרגיע אותה לשמוע את בן אומר את המילים האלה, אבל בתוך תוכה להבה קטנה של קנאה נותרה ללחך את ליבה.

בערב הם אכלו עם אביו של בן ועם ליליאנה. מורגנה מעולם לא לקחה חלק באירוע כל כך לא נוח. הדחף שלה לעשות רושם טוב על המשפחה של בן התנגש באופן חריף עם חוסר החיבה שלה כלפיהם. בעצם, בעיקר כלפי ליליאנה, שכל הזמן חייכה ופטפטה וניסתה לפתות את מורגנה לדבר. בניגוד אליה, לא הייתה לה שום סיבה להירתע מאביו של בן, שישב בשקט רוב הארוחה ונראה שקוע במחשבות עמוקות. אבל נוכחותו הכבידה עליה, כי היא לא יכולה הייתה להפסיק לתהות האם עקב אחרי הרמז שמצא במשרד של גאליוס ומה גילה באשר להיעלמות שלו. האם הוא כבר יודע שאוורה קשור לזה? והאם הוא יודע על הקשר שלה לאוורה?

באותו הלילה היא ישנה עם בן במיטתו. היה קשה לה להיות מוטרדת מהמחשבות שרדפו אותה בדרך כלל בעודה מתכוננת לשינה, מודעת היטב לעובדה שהיא מעולם לא חלקה את מיטתו של איש, ולא הייתה במצב כל כך אינטימי עם מישהו קודם לכן.

אבל החששות שלה התבררו במהרה כלא- מוצדקים. לשכב במיטה הצרה, מחובקת עם בן, הרגיש כל כך טבעי עבורה שהיא התחילה לפקפק בעובדה שמעולם לא ישנו באותה מיטה קודם לכן. והיא לרגע לא הייתה צריכה לחשוש שהוא יצפה ממנה לעשות דברים שהיא עדיין לא הייתה מוכנה לעשות; הם פשוט שכבו שם בשלווה, מתנשקים ומשוחחים בשקט בחדר האפלולי, מצחקקים כמו ילדים קטנים ושובבים שמפרים את שעת כיבוי האורות שלהם. היה לה כל כך נוח להניח את ראשה על חזהו ולהקשיב להלומות ליבו – זה היה כאילו גפיהם תוכננו כדי להתאים בשלמות אלה לאלה, כמו חלקים בפאזל.

בן נרדם זמן קצר לאחר שהפסיקו לדבר, אבל מורגנה עוד נותרה ערה, מתקשה להירדם בתנוחה הלא- מוכרת. וגם כששקעה בשינה קלה, התעוררה כל כמה רגעים עם איבר רדום או בשל תזוזותיו של בן.

בשלב מסוים, לאחר מה שהרגיש כמו זמן ארוך של שינה, היא התעוררה קלות ושמעה את בן ממלמל, "...בסדר?"

"לא נוח לי." המילים יצאו מפיה, אבל היא לא הייתה בטוחה שהיא אמרה אותן. אז היא נרדמה שוב וחלמה חלום מוזר מאד.

היא הייתה בחדר רחב וחנוק. היה שם חלון אחד גדול שזהר באור ירח, והיא הבחינה במדפים וארונות מלאים ספרים וחפצים שונים. היה שם שולחן גדול אותו היא הקיפה בעודה בוחנת את הקירות. השאלה מה היא עושה שם נבלעה בערפילי החלום.

אז היא ניגשה אל ארון זכוכית שתכולתו הייתה נסתרת מאחורי מסך כסוף של אור שנפל על הזכוכית. היא העבירה אצבע על החריץ שבין הדלתות, סקרנית כמו ילדה השולחת את ידה אל האש. אותיות זהרו במקום בו אצבעותיה נגעו, מפלחות את אפלת החלום ומכאיבות לעיניה...

היא לא חולמת.

היא משכה את ידה לאחור בבהלה, קולטת באימה שזה לא חלום – היא אכן נמצאת בחדר הזר מול ארון הזכוכית. היא שוב הלכה תוך כדי שינה. אבל זה היה מאוחר מידי; כישוף הגנה כל שהוא שאטם את ארון הזכוכית הופעל. גופה נזרק לאחור בהדף לבן והיא שקעה באפלה, כאילו היא מוטבעת במים, חלשה וחסרת אונים.

"...עכשיו, זה לא צעצוע, מורגנה," אביה אמר לה. הוא נדמה בעיניה גדול מאד, כי היא הייתה קטנה מאד; והמצפן שנח בידו הגדולה ריתק את עיניה. "זה חפץ קסום עם כוחות גדולים מאד. יום אחד את תגלי. תשמרי עליו טוב- טוב. זה יהיה הסוד הקטן שלנו, בסדר?"

יד גדולה אחזה בה וניערה אותה. "מורגנה?..." הקול נשמע כאילו הוא מגיע ממרחק גדול.

מחוג המצפן נע מסביב בחוסר וודאות. "על מה הוא מצביע, אבא?"

אביה חייך אליה בהערכה לנוכח סקרנותה. "אני יכול לספר לך, אבל אסור לך לספר על זה לאף אחד."

"אני מבטיחה."

החיוך של אביה קבל גוון קונדסי. "ובכן, מורגנה, האמת היא שהוא לא מצביע על שום דבר. על שום דבר בכלל."

היא הרגישה מים על פניה – וזה היה אמיתי.

"מורגנה? את שומעת אותי?"

"אבא?..."

"היא הוזה," אמר קול אחר, עמום כאילו דיבר מתחת למים.

ואז היא הרגישה זרועות חזקות מרימות אותה. הניתוק מהרצפה גרם לה בלבול גדול. היא שקעה שוב בעילפון מבורך...

"אני לא אספר לאף אחד..." קולה שלה הדהד באחורי ראשה המבולבל. "אני נשבעת..."

"אני חושש שזה לא מספיק טוב, יקירתי. את מבינה, אסור שיהיה ספק. החברים של גברת לסטריינג' עשויים לפנות לאמצעים קיצוניים על מנת להניח את הידיים שלהם על הוכחה כזו לאפליה כלפי בתם של אוכלי מוות לשעבר. שלא לדבר על כך ש... ובכן, מעמדי באקדמיה יקר לי. אני אדם בעל השפעה. אני לא רואה סיבה שהמעמד הזה יתערער בשל שמועות חסרות שחר הנוגעות לחברות שלי בארגון פלילי.

"גאליוס צודק, כמובן. לסטריינג' היא אישה מסוכנת מכדי להגיע לווינטרהול. אני אדע – נהגנו להסתובב באותם החוגים. עצתי לך היא להתרחק ממנה, אבל יהיה מיותר לבזבז מילים בנושא. את בכל מקרה לא תזכרי את השיחה הזו."

היא הקיצה בפחד אדיר, מוכנה להיאבק בקולו של אוורה שאפף אותה כמו שלשלאות לכבילה, לפני שהיא הבינה שהיא נמצאת בזרועותיו של בן, שנושא אותה במורד המדרגות של ביתו.

רצף המציאות חזר אליה אט- אט, בקילוח דקיק. הושיבו אותה במטבח ובן ובני משפחתו הביאו לה מים והתלבטו האם לשלוח אותה לבית החולים. היא שתתה את המים ושאריות העילפון נמוגו, מותירים אותה ערנית – ערנית ביותר.

"אני בסדר," היא אמרה, קוטעת את הדיון. "אני לא צריכה ללכת לבית החולים."

לא, היא לא חולה. הלחש שפגע בה רק הטיב עם מצבה. היא מעולם לא הייתה כה בריאה – כה צלולה – בכל ימי חייה...

"ננסה את זה שוב," אוורה אמר, בעיקר לעצמו. "ותשתדלי לשבת בשקט הפעם, מורגנה."

"בבקשה..." קולה שלה נשמע, דקיק ומפוחד. כן, היא זוכרת את השיחה הזו, את היום הזה... עכשיו היא זוכרת. אבל איפה היה הזיכרון הזה עד כה?

"לא שוב... אני לא יודעת כלום... אני..."

"את אכן לא יודעת כלום," אוורה אישר בקול קר. "אבל הידע הזה צפון עמוק בתוכך. אני עוד אמצא אותו."

"זה היה קסם חזק מאד," קולו של אביו של בן חדר לזיכרונות שהציפו אותה. הוא נשמע כועס, אבל היא הרגישה מנותקת ממה שהתרחש סביבה. "גם אם כלפי חוץ לא נפגעת, ייתכן שהפגיעה היא פנימית – מנטאלית. מה בכלל עשית בחדר העבודה באמצע הלילה? הוא מלא מלכודות קסומות מהסוג הזה. לא אמרו לך שאסור להיכנס לחדר הזה?"

למען האמת, איש לא אמר לה לא להיכנס לשם, אבל זה ללא ספק היה לטובה. ייתכן שהפגיעה הזו הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לה אי פעם – כי עכשיו היא יודעת את האמת.

"הלכתי תוך כדי שינה." היא דיברה, אבל מוחה ועיניה היו במקום אחר לחלוטין; במשרד של אוורה, שבוע אחרי שבוע, יושבת באותו הכיסא מול השולחן שלו בו ישבה כשהעביר את ההרצאות שלו...

אילו הרצאות? לא, לא היו שום הרצאות. הן לא התקיימו באמת – עכשיו היא הבינה הזאת. הם היו בסך הכל משהו בו אוורה גרם לה להאמין, כיסוי למטרה האמיתית של המפגשים שלהם...

היא בקושי שמה לב שבן נשא אותה בחזרה במעלה המדרגות והשכיב אותה במיטה שלו. היא נותרה שקועה עמוק בזיכרונות שחזרו אליה אט- אט בעוד הוא כורע לצד המיטה, בוחן אותה בדאגה.

"את בטוחה שאת בסדר?" הוא אמר לה ברכות. "העניים שלך נראות מזוגגות."

"זה כלום," היא אמרה, מקווה מאד שהוא יניח לה לנפשה. "אני פשוט... נזכרתי במשהו..."

"היית צריכה לספר לי שאת הולכת תוך כדי שינה. הייתי נועל את חדר העבודה, זה מקום מסוכן להסתובב בו סתם ככה. סבא שלי התקין שם כל מיני סוגים של הגנות. אני חושב שהיה לך מזל..." הוא הסיט את השיער מפניה בדאגה כנה ונשק למצחה. "אני רק שמח שאת בסדר."

הוא נותר לשבת לידה זמן ארוך. אולי היה עליה להעמיד פנים שהיא ישנה כדי שילך, אבל היא פשוט לא הצליחה לעצום את ענייה. היא מעולם לא הרגישה כה ערנית. היא לא יכלה לישון – לא כשהיא גילתה סוף- סוף את פשר הפחד שלה מאוורה, את הסיבה שהיא מהלכת בשנתה ולא יכולה למצוא מנוח. היא סוף- כל- סוף גילתה את האמת באשר לסיבה שנכשלה בבחינות לאקדמיה לפני כמעט שנה. היא לא הייתה חולה – כלל וכלל לא. כעת היא זכרה כיצד קבעה פגישה עם אוורה במטרה לשכנע אותו לתת לה עדיפות, כיצד מצאה את התמונה שלו עם אביה ועם הארי פוטר, כיצד הסתתרה תחת השולחן ושמעה את שיחתו עם גאליוס, כיצד הם עשו יד אחת כדי להכשיל את ארטמיס, ואת ההאשמות נגד אוורה... אוכל מוות... חבר בארגון הבלתי- כבולים... וכיצד הוא מחק את זיכרונותיה מאותו אירוע בכזו ברוטאליות שמאז היא לא יכולה הייתה למצוא מנוח.

האיש שהעמיד פני המנחה שלה – שטען שכל רצונו לקדם אותה ולשחזר בעזרתה את המחקר של אביה – בילה את כל השנה האחרונה בהתעסקות בזיכרונותיה, במחיקתם ובהחלפתם באחרים. אבל מדוע? מה קיווה למצוא שהיה חבוי בזיכרונותיה?...

"יכול להיות שיום אחד יהיו אנשים שירצו משהו שנמצא ברשותך," אימה סיפרה לה בעודה משכיבה אותה לישון, והיא רק בת שלוש. "יכול להיות שהם ירצו לפגוע בך. אבל את ילדה חכמה, ואת תצליחי להגן על עצמך. תשמרי על המתנה שלנו מכל משמר, והיא תגן עליך."

פנדורה סגרה את אצבעותיה הקטנות של בתה מסביב למצפן, שהיה קריר וקשה תחת ידה. היא ליטפה את פניה באהבה.

מורגנה ראתה את פניה בברור, כאילו לא עברו יותר מחמש עשרה שנים מאז שראתה אותן. כיצד יכולה הייתה שלא לזכור את הרגע הזה? זה היה הזיכרון האמיתי היחידי שלה מאמה.

לבסוף בן אמר לה לישון ועזב, לא לפני שהשביע אותה לקרוא לו ברגע שהיא צריכה משהו. אך מורגנה לא ישנה. היא שכבה במיטה שעות, עוברת שוב ושוב על הזיכרונות החדשים. ורק לעת שחר קמה וניגשה אל המזוודה שלה, ממנה היא הוציאה את המצפן שלה, שהיה חבוי בין השמלות שלה. היא ישבה על הרצפה וצפתה במחוג נע סביב באור הקלוש.

בצעירותיה האמינה שהמצפן מוביל אותה אל המקום בו היא רוצה להיות יותר מכל, והתיאוריה הזו הוכיחה את עצמה מספר פעמים. אבל כעת היו לה זיכרונות חדשים- ישנים שאמרו משהו אחר לחלוטין.

"ובכן, מורגנה, האמת היא שהוא לא מצביע על שום דבר. על שום דבר בכלל."

היא נגעה במסגרת החלקה, בזכוכית חסרת הדופי. רבות מהשאלות שרדפו אותה נענו הלילה, אבל במקומן הגיעו שאלות חדשות. מדוע הוריה העניקו לה את המצפן הזה? מה השימוש האמיתי שלו? לא היה לה ספק שזה קשור איך שהוא למה שאוורה קיווה למצוא חבוי בזיכרונותיה. אבל מה זה היה? האם זה קשור למחקר של אביה?

הרגשה רעה מאד התעוררה בה, ופתאום היא הבינה שקר לה מאד באוויר השחר. זו הסיבה שארטמיס והחברים המוזרים שלה מתעניינים בה כל כך. גם הם, כמו אוורה, מאמינים שהיכן שהוא בתוכה נמצא המפתח – הצופן שיגלה את תוכן המחקר הסודי של אביה. ארטמיס סיפרה לה על כך אז, בפגישה המשונה שלהן בספרייה בווינטרהול.

היא קירבה את המצפן אל חזה. היא הרגישה פחד מעורב בכעס. היא לא תרשה שינצלו אותה, ירוקנו את ראשה כמו תיבה של אוצר וישליכו אותה. אם יהיה מישהו שיגלה את האמת שבתוכה זו תהיה היא, ורק היא תחליט איזה שימוש יעשה בידע שהופקד בידיה.

הפרק הקודם		הפרק הבא