בתו של וולדמורט

חלק מכם בטח ראיתם את ההודעה שהשארתי לפני זמן מה על זה שייקח לי זמן להעלות את הפרק, ואני רוצה להודות לכולם שחיכיתם! המצב יהיה ככה בערך עוד חודשיים, אבל אחרי זה אני מקווה שיהיה לי יותר זמן לעדכן - למען האמת, יותר זמן משהיה לי אי פעם מאז שהתחלתי את הפאנפיק. בואו נחכה לזמן הזה ;)

בכל מקרה, כרגע יש 107 רשומים. זה מטורף. בחיים לא חשבתי שאני אגיע למספר הזה, אבל איכשהו זה קרה. משום מה 107 אנשים החליטו שהם רוצים לדעת בכל פעם שאני מעדכנת את הפאנפיק הזה. זה לא ייאמן. אני רוצה לומר תודה לכל אחד מכם - בין אם נרשמתם, בין אם אתם מגיבים, ובין אם אתם סתם קוראים את בתו של וולדמורט. 

אז תודה רבה לכל מי שנרשם - Barden Bella, lole10, ברי (הרמיוני) פוטר, חתול על הירח, Pigfarts, גרינגרית, האריפוטר12345, esther, Demons, שירה לונה לילי פוטר, talush, אריאנה אולסון, Paramore ♥, ביברית, R2D2, peoza256, גרפינדורית חמודה, daniel hacmon, Fandom Girl, סטפני פוטר, הראל HD, ליאלוש, הרמיוני האחת והיחידה XD, שרון מאלפוי, GTA, White Gold, asaflevoss, Persiwol gryfindor, Noa.g, BlueMoon, lilipoter531, פסק זמן, HSM, ozr, פאר878, u and i forever, חסוייים, פייפרמקלין, 9לונה321, נימפלורה לסטריינג', someome, גולי 1234, Thomas Brodie Sangster, blom, mayan123, Dids13, Winter Daughter, JulieDarknight, עתליה קניגסברג, קרוקשנקס123, mayag, Sweet candy, ג'יני וזלי, Walt Disney, So Was I, הרמיוני25, Alianna turi Gryffindor, אני ועצמי, roz Weasley, לין אחות של הארי פוטר, רוני-פוני-בוני, סולאנגלו, Borax, ליליפוטר, Ok, but first coffee, חוסר שם, נוגה רן, Love_Ginny_Potter_Weasley, Music it's my life, mia, ג'יני וויזלי המהממת, noalevi148, החצוי מהוגוורטס, אליו, eli_bar-on, קוראת הספרים, הדר l, חתולת בר, naama5000, אביב מאי, פרינסס פוטר, olaf, love hp, קפטן סוואן,  84katherine221, Its me, diamond, אמה מאלפוי, scorpions, אנה-לי וויזלי, Eliana Malfoy, האריהרמיוני, The Black Mask, tamar lily potter, ג'יני פוטר/וויזלי, Fangirlism, danielblack, הרם-און-ניני10, Love The Life You Live, Mister POtter, אן ידועוני, PinkFluffyUnicorn, ג'ורג'ית בדם, טשרגקמ054, 2Dgorillaz, אדון על המוות, The Hatter.

תודה רבה גם ל-43 האנשים שדירגו את הפאנפיק, אני מעריכה מאוד את זה!!

וכרגיל, תודה ענקית למי שהשקיע מזמנו ובנוסף לקריאה גם הגיב את דעתו. כל תגובה של כל אחד מכם הופכת אותי למאושרת. אני לומדת מהתגובות שלכם, משתפרת, מבינה מה תרצו לראות בהמשך. אתם אלה שיותר מכל עוזרים ל'בתו של וולדמורט' - שרון מאלפוי, ג'ורג'ית בדם, tamar lily potter, חתולת בר, Eliana Malfoy, Noa.g, ליאלוש, קפטן סוואן, Its me, naama5000, 2Dgorillaz, Mister POtter.

תודה.

נ.ב: שאפו ל- tamar lily potter על-כך ששמה לב לקעקוע המוזר של קטרין והצליחה לקשר לאות האפל. כל הכבוד ;)

נ.ב.ב: אחרי שתקראו את הפרק הזה, הייתי מציעה ללכת ל'מאחורי בתו של וולדמורט', שם יש פרק מנקודת מבטה של קטרינה שקשור למה שהולך להיות בפרק הזה

נ.ב.ב.ב: יש בפרק הזה איזכור לאונס, ראו הוזהרתם. לא אמורה להיות בעיה עם זה, כי הרייטינג של הפאנפיק הזה R אחרי הכל. אבל עדיין, לכל מקרה.

*

רחוק מכל דרך

She twines her spines up slowly, towards the boiling sun
And when I touched her skin my fingers ran in blood

שמונה שעות ועשרים ושלוש דקות עברו מאז שארצ'יבלד הביא את האישה. השעון הגדול על הקיר עזר לו לדעת זאת, ואחרי חישוב מהיר הוא הגיע למסקנה שהוא לא ישן כבר חמישים וארבע שעות.

אפשר היה לצפות כי אחרי שהם יחזרו מהמשימה, הלורד האפל ישחרר אותם למנוחה. אך לא... 'מנוחה' כנראה לא הייתה מילה נחוצה בלקסיקון של אדון האופל.

לאחר שהם הושיבו את האישה – ארצ'יבד לא היה בטוח עדיין שזו אכן הייתה קטרינה וורגובה – וקשרו אותה לצורכי ביטחון, הלורד הכריח אותם לתת לו דוח מפורט על המשימה. לאחר מכן הוא היה צריך להתעתק למחסן השיקויים בשביל להביא את מה שהלורד דרש. אחרי זה הוא בילה בהתרוצצות ברחבי אחוזת מאלפוי, מבצע מטלות נוספות.

רק שמונה שעות ועשרים ושלוש דקות לאחר מכן הוא הפסיק, כתוצאה מכך שהאישה התעוררה.

הוא הפסיק את מה שהוא עשה באותו הרגע – כמו שאר תשעת הנוכחים בחדר – ובהה בה. היא התחילה להתפטל במקום ישיבתה, עפעפיה מפרפרות ולבסוף נפערות לרווחה. מעמקים בצבע אימבר הביטו בכל הנוכחים בחדר, ולראשונה ארצ'ילד חשב כי האישה לפניו אכן יכולה להיות וורגובה.

"מה השמות שלכם?"

אלה היו המילים הראשונות שיצאו מפיה. ארצ'יבלד השתדל לא להרים גבה. השתיקה שנקטה לאחר מכן וידאה כי, אכן, אף אחד לא ציפה למשהו כזה.

"קוראים לי קטרין סמית'." השם והמבטא... ארצ'יבלד התחיל להאמין יותר ויותר. "אני בת ארבעים ושתיים, אני עובדת בתור כימאית. אני אוהבת לאכול תפוחי אדמה מטוגנים וסטייק, אני אוהבת-"

"...קטרינה. מה את עושה?"

האישה, עיניה פעורות לרווחה, הסיטה את ראשה לעבר כיוונו של אדון האופל. ארצ'יבלד צפה בשעשוע ממורמר כיצד היא קלטה את דמותו של האדון שלו, עיבדה את כל הנתונים בתוך מוחה הקטן, והחלה לצרוח.

הצרחה שלה הדהדה ברחבי האולם. ארצ'יבלד התאפק לא לגחך. בלטריקס לייסטרנג' התאפקה לא לרצוח אותה.

האישה – שאמנם לא נראתה כמו קטרינה וורגובה כלל – הייתה יפה. ונשים יפות לא היו רגילות לראות כיעור שכזה.

היא התעשתה מהר, ארצ'יבלד היה חייב לציין. עברו לא יותר משניות ספורות לפני שהיא הפסיקה את צרחותיה, ולמרות שהבעת פניה הייתה מפוחדת להחריד (זה לא היה רגש שארצ'יבלד זכר הרבה על פניה של הבולגריה) היא הפיקה משפט שלם מפיה הורדרד. "מה זה? הלוצינוגן? זה פסילוציבין או מסקלין? כי אם זה מסקלין, אני צריכה ליידע שאני אלרגית לקקטוס הפיוטה-"

"על מה את מדברת קטרינה?" הלורד שאל בקולו הקר. קולו נשלל מכל רגש, וארצ'יבלד – שעמד מאחוריו – לא היה יכול לראות את הבעת פניו.

בלבול נפרס על פניה של האישה. "למה אתה קורא לי ככה?"

"זה השם שלך."

"השם שלי הוא קטרין. לקרוא לי בגרסה המקורית שלו לא יגרום לי לשתף פעולה."

"זה השם שבו הצגת את עצמך בפניי כשנפגשנו לראשונה." כל מילה שיצאה מפיו של הלורד האפל הייתה מדויקת ומתוכננת. "מה קרה לך בשמונה עשרה השנים הללו, קטרינה שלי?"

האישה מלמלה משהו בבולגרית, ולהפתעתו של ארצ'יבלד אדונו השיב לה באותה השפה. הדבר הפתיע גם את 'קטרין', שעיניה התרחבו מעט בפליאה. לאחר מכן הדו-שיח התנהל בשפה הזרה לאוזניו, וארצ'יבלד לא היה יכול להבין על מה השניים מדברים. זה נמשך דקות ארוכות, בסופן היה זה הלורד שעבר בחזרה לאנגלית.

"היית יותר מדיי זמן חסרת הכרה, את בוודאי צמאה." הוא הכריז. בפעם האינספור עבר בגופו של ארצ'יבלד עקצוץ לא רצוני של קנאה.

בדרכו המעוותת, ללורד האפל היה אכפת יותר ממישהי שהייתה אלמונית למשך שמונה-עשרה שנה מאשר מאלה שתמכו בו והיו נאמנים לו. אפילו אם המים האלה היו מהולים בורטיסרום ושימשו למטרה בתוכניתו, אר'ציבלד ידע כי הלורד לא רצה שקטרינה וורגובה (שוב, אם זו באמת הייתה היא) תמות מצמא. הוא לא היה יכול לומר את אותו הדבר לגבי שאר תומכיו.

זה היה פיטר פטיגרו שניגש בחיזפון עם גביע המים בידו. 'קטרין' בחנה אותו בפקפוק, מרימה את גבותיה המעוצבות בזלזול. "אני לא אשתה מזה. בטח יש בזה משהו." 

"תרגישי טוב יותר אם אחד מעובדיי ישתה מהגביע לפנייך?" אדונו הציע, מסמל בתנועת ראש חדה לפטיגרו. זה, חסר רצון לחלוטין, לקח לגימה הססנית מהמים. המחווה לא סיפקה את האישה.

"יש לי ידע בסיסי ברעלים, אני יודעת איך הם ונוגדנים עובדים. אז לא, אני לא ארגיש טוב יותר. אבל תודה על ההצעה." היא אמרה בטון אותו ארצ'יבלד זכר טוב מאוד – וורגובה השתמשה בו לעתים קרובות כשדיברה עם אנשים אותם היא לא החשיבה לשווים לה. הוא מעולם לא היה מכוון לזה-שאין-לנקוב-בשמו קודם לכן.

היא שיחקה על חבל דק, ארצ'יבלד חשב כשבחן את דמותה הזרה. אמנם קטרינה וורגובה שהוא הכיר נהגה לעשות זאת, אך היא הייתה משוגעת אם היא חשבה שהיא יכולה לעשות עם אדון האופל בכבודו ובעצמו. היא נהייתה טיפשה יותר במהלך השנים האלו, אם זו אכן הייתה היא.

אם הלורד היה אדם רגיל, הוא וודאי היה מגלגל את עיניו באותו הרגע. "הייתי אומר שהידע שלך ברעלים מעט טוב יותר מבסיסי. מה שקרה לך לא משנה את זה."

וכך, ללא כל התרעה, הלורד האפל כיוון את ידו לעברה של האישה מולו ושיתק אותה עם כשף מחוסר שרביט. זו הייתה הפגנה רוואתנית של כח, שהייתה אמורה לבוא לאחר ההחלטה לא להשתמש בביאור הכרה. זה היה מהלך חכם מצידו – להראות לאוכלי המוות כי הוא נותם להם פרטיות בכך שאינו מחטט בראשיהם, אך גם להפגין כח שיזכיר להם כי אין זה אמר שלא צריך לפחד ממנו. כמו תמיד, כל מהלך היה מחושב.

"זנב תולע." הלורד פקד, ופטיגרו צעד בזריזות לכיוון האישה המשותקת, ושפך את תוכן הגביע אל תוך פיה הפעור.

לאחר שהיה בטוח כי כל הנוזל זרם במורד גרונה, הלורד האפל הוריד את ידו, האישה פלטה אנקה והחלה להשתעל. "מ-מה זה היה?! מה עשית לי?"

"מה השם שלך?" הלורד לא הרגיש צורך להשיב לה, במקום זאת עובר ישר לחקירה. ארצ'יבלד צפה בשעשוע קריר כיצד הורטיסרום עשה את עבודתו, מתפתל בתוך מערכת הדם של האישה שמולו, מגיע למח ואיכשהו עושה את מה שהיה אמור לעשות – ארצ'יבלד מעולם לא היה מומחה בשיקויים, הוא לא ידע איך זה עובד.

"קטרין סטאניסלבה סמית'."

זו הייתה תפנית מפתיעה. הדממה בחדר נהייתה איכשהו דוממת יותר.

"זו לא וורגובה..." רודולפוס לסטריינג' לחש בקולו העמוק. "איך זה ייתכן? הלחש היה אמור להביא לדם של-"

בלטריקס לסטריינג', רואה את זה כמתקפה על אהובה, החלה לנבוח על בעלה. "ללא ספק זו וורגובה! הלחש של הלורד לא טעה! כל מה שצריך בשביל להוכיח את זה הוא לחקור מעט. אנא, אדוני, הרשה לי לשאול את השאלות..." היא פנתה לזה-שאין-לנקוב-בשמו, וארצ'יבלד שמע את הקנאה בקולה. 'לשאול' ללא ספק היה להתעלל.

"לא." המילה הייתה שזורה בעוצמה כה חדה, שבלטריקס לקחה צעד אחורה. באותו הזמן הלורד הפנה את תשומת ליבו בחזרה לאישה הקשורה. "בת כמה את?"

"ארבעים ושתיים."

"מהו הדבר שיש לך על היד?"

"קעקוע שעשיתי כשהייתי שיכורה."

"מי אני?"

"אני לא יודעת."

כיצד הדבר היה ייתכן? למרות כל הספקות שלו, האישה שלפניו לא נראתה כמו קטרינה וורגובה, לא ידעה מי הם היו, וכנראה גם לא הייתה רוקחת השיקויים האלמונית. לפניהם, ככל הנראה, הייתה בסך-הכל מוגלגית עם שם ומוצא דומה לשל וורגובה. האם היה יכול להיות שלחש הדם שביצע הלורד לא עבד? מאגיה אפלה הייתה לא יציבה ולא מהמינה במקרים רבים. יכול היה להיות שהיא הובילה למישהי בעלת שם דומה. או יכול להיות שהיא הובילה למישהי בעלת דם משותף עם אייברי (האופציה השנייה הייתה משעשעת יותר, שכן אז היה מתברר כי בית אייברי אינו כה טהור כפי שהוא טען).

בכל מקרה, ארצ'יבלד הכין את עצמו לכך שהוא יצטרך להיפטר מהגופה של קטרין סמית' בשעה הקרובה. או אולי ביממה הקרובה, אם הלורד ייתן לבלטריקס להינות קצת לפני ההרג.

מילותיו הבאות של אדון האופל הפתיעו אותו. "אני מאוכזב מכם, תומכיי היקרים. אחת מאחיותכם חוזרת לשורותינו, ואתם מפקפקים בה." לא היה יכול להיות... הוא עדיין האמין בזה שזו וורגובה. "היא נמצאת במצב פגוע, ואתם מסיטים את הכתף שלכם."

"מילורד..." מאלפוי החל בנימתו הזהירה. "כיצד אנו יכולים להיות בטוחים שזו אכן חברתינו היקרה? היא נראית שונה לגמריי, היא אינה יודעת מי אנחנו-"

"לוציוס, האם הינך אומר כי אתה לא בטוח בי?" זו הייתה שאלה אכזרית. אף אחד לא היה אמור לא לבטוח באדון שלהם.

"מובן שאני בוטח בך, אדוני. אך איך אנו, משרתייך הפשוטים, אמורים לדעת שהזרה שלפנינו היא אכן קטרינה?" לוציוס מאלפוי היה במיטבו. הדרך בה הוא התפתל בין המשפטים הייתה ראויה להערצה.

"קסם, לא משנה איזה, משאיר עקבות. במיוחד אחד חזק כמו שינוי מראה או שינוי זיכרון." הלורד אמר, ולפתע ארצ'יבלד הבין מה אדונו חשב. "הקסמים האלה השפיעו על האישה לפנינו. הם עדיין משפיעים, כמו שאתם יכולים לראות. וכל קסם יכול להיות מבוטל. הטבע של אנרגיית הקסם שבתוכינו היא להתנגד לאנרגיית קסם אחרת. החזקה ביניהם היא שמנצחת. וכולכם יודעים כי אין מי שיכול לנצח את הלורד וולדמורט."

מלבד תינוק בן שנה, ארצ'יבלד חשב במרמור.

הפעם הלורד האפל הרים את שרביטו הבהיר, מכוון אותו בדייקנות לעבר מצחה של האסירה. אמנם היא לא ידעה עד כמה מסוכן זה היה, האישה חשה בכך שזו לא הייתה מחווה ידידותית. היא ניסתה להתפתל, להשתחרר, אך ללא הצלחה. באותו הזמן, קולו הגבוה של האדון שלו פקד, "מומינו."

ארצ'יבלד ידע שהלחש היה אחד מאותם הלחשים שהגיבו בהתאם למה שהם הופנו כלפיו. הלחש הזה, ספציפית, היה הלחש הנגדי ללחש השיכחה. ככל שהלחש הראשון היה חזק יותר והושקעה בו יותר אנרגיה על-מנת לגרום לאדם לשכוח, כך גם הלחש השני צרך יותר אנרגיה קסומה על-מנת לשחזר את המידע בתוך המח. בעזרת המנגנון הזה ניתן היה לדעת מספר דברים, אחד מהם מה הייתה מטרת הלחש. לדוגמה, אם כמות האנרגיה שנדרשה בשביל לבטל אותו הייה מעטה, ניתן היה להסיק כי הלחש לא הסתיר משהו משמעותי או שהמבצע לא חשב כי מישהו אי-פעם ינסה להסיר אותו. אך אם הלחש הנגדי דרש אנרגיה מרובה... מישהו השקיע מאמצים רבים בכדי שהזיכרון החבוי יישאר חבוי.

אנרגיה עצומה פרצה משרביטו של הלורד והכבידה על נשימתו של ארצ'יבלד... כן, מישהו באמת ניסה להסתיר משהו בתוך מוחה של האישה הזו. פעם נוספת, הלורד האפל צדק.

באותה העוצמה שהיא פרצה, אנרגית הקסם נעלמה, מותירה אחריה את הלורד והאישה מתנשפים שניהם. שניהם הרימו את ראשיהם באותו הזמן, עיני עינבר פוגשות בעיניים אדומות כדם. ואז, למרבה הפתעתו של ארצ'יבלד, האישה גיגלה את עיניה. ". дяволитеאתה."

"מה. השם. שלך." הלורד רטן.

"קטרינה מילנה וורגובה." האישה נראתה מופתעת מהתשובה שלה בדיוק כמו שאר הנוכחים בחדר. "אהה... אז המים היו מהולים בורטיסרום. מקורי."

"זה לא ייתכן..." איפשהו מאחור מאלפוי לחש, ממחיש את מחשבותיהם של כל אוכלי המוות הנוכחים. ארצ'יבלד עצמו – שהיה אחראי למצוא אותה – לא האמין כי זה יקרה. קטרינה וורגובה הייתה אמורה להיות או באיים הקאריביים או בקבר. אך הנה היא הייתה לפניו, אמנם לא נראית כמו עצמה, אך בכל זאת פה.

"בלטריקס, העיניים המשוגעות שלך בוהקות מתמיד." הקול של קטרינה היה נינוח, כאילו היא ניהלה שיחת חולין באווירה נעימה. "ולוציוס, אני רואה שעדיין יש לך את אותו הטעם המזוויע בעיצוב פנים." עיניי האימבר סרקו את הנוכחים אחד-אחד, לפני ששבב של רגש (היכול להיות שפחד?) שטף אותן, נעלם מהר כפי שהופיע. "אני לא רואה את כריסטופר ביניכם. הוא שכח מבת דודתו לגמריי?" מבטה נחת על דמותו של הלורד האפל. "או שגם את האחרון מבני המשפחה שלי הרגת?"

"כולנו צריכים להודות לו. הדם שלו עזר לנו להשיב אותך אלינו, רוקחת השיקויים האפלה שלי."

הבלבול היה ניכר על פניה של וורגובה, עד שלאחר מספר רגעים היא הבינה למה הוא התכוון. "הדבר היחיד שלא יכולתי לשנות... הדם שלי."

אדון האופל הבין את מה שהיא אמרה לפני כולם, ושאלתו נשמטה מפיו באותם הרגעים שארצ'יבלד הבין מה קטרינה הצהירה. "לשנות? את היית זו ששינתה את המראה שלך, קטרינה?"

וורגובה גילגלה את עינייה. "כן, אני עשיתי את זה. ואל תאמר את השם שלי בצורה הזו, זה לא חינני יותר."

פעם, הדרך בה הלורד האפל גילגל את שמה בהטייתו הבולגרית הייתה סימן להתעלותה של המכשפה על שאר אוכלי המוות. כעת, נדמה היה כי וורגובה לא רצתה את האפליה הזו יותר.

"למה שינית את המראה שלך?" קולו של הלורד תפס נימה קרה – אותה נימה בה הוא דיבר עם אותם אוכלי מוות שהוא לא היה מרוצה מהם. ארצ'יבלד זכר כיצד לפני חודשים ספורים הנימה הזו הופנתה כלפיו.

"בשביל לברוח ממך, חשבתי שזה היה דיי ברור."

לברוח... אז התיאוריה של ארצ'יבלד הייתה נכונה. הוא לא רצה להיות שם כשהלורד האפל יעניש את האישה (אפילו אם חלק קטן מליבו שמח שסוף-סוף מישהו עמד להעמיד את הבולגריה במקומה).

"זה היה מסובך, אני חייבת להודות, לתכנן את הכל מתחת לאף שלך." קטרינה אמרה, נראית שלווה ונינוחה למרות העובדה שחבלים קשרו ושיתקו אותה למקומה. אילו היא הייתה יכולה להזיז את ידיה ארצ'יבלד היה מניח כי היא הייתה מעיינת בציפורניה. היא דיברה כאילו זה היה ברור וידוע לכל. "אבל היית כל-כך עסוק באותה התקופה בנבואה המטופשת ההיא. לורד וולדמורט האיום מפחד מילד קטן... אתה חייב להודות שזה משעשע."

"שלא תעזי לדבר ככה על הלורד האפל, כלבה מטומטמת!" בלטריקס צווחה, מוכנה לשלוח אלפי קללות לכיוון הבולגריה, אך האדון שלהם הרים את ידו, גורם לה לעצור. "מילורד, הרשה לי ללמד אותה לקח, אנא ממך-"

"שקט."

בלטריקס אמנם סתמה את פיה, אך עיניה חוררו חורים בדמותה של קטרינה, שרק חייכה בשביעות רצון. "נחמד לראות שאת עדיין אותה פרה משוגעת שלא יודעת מתי להרפות, בלה. הקינאה אף-פעם לא נראתה טוב עלייך, למרות שאם חושבים על זה, אין שום דבר שנראה עלייך טו-"

"שקט."

העוצמה הגולמית שעמדה מאחורי המילה הזאת גרמה לקטרינה להשיל את מסכת היהירות שלה, ולרגע קט הפחד נמרח על פרצופה. מסכת השלווה חזרה שנייה לאחר מכן, אך הלורד האפל מאז ומעולם יכל לחוש כשקורבנותיו הרגישו פחד, וגם הפעם הוא הבחין בכך. הוא זעם – ארצ'יבלד וכל שאר הנוכחים  יכלו להרגיש את הקסם שלו, מתפרץ בגלים רצחניים ומאיים להרוג את כל מי שיעמוד בדרכו.

הוא הרים את שרביטו, ובקולו היה שזור ארס כשהוא אמר, "קרושיו."

וורגובה החלה לצרוח. היא התפתלה בכיסא, ראשה שעון לאחור בעוד פניה התמלאו בכאב וייסורים. זה היה הרעש היחיד בחדר – קול צרחותיה הגבוהות – וארצ'יבלד הניח יד על אוזנו בנסיון לא מוצלח להקל על קולטני השמיעה שלו.

כשהלורד סוף-סוף הפסיק את הקללה, הראש של וורגובה צנח קדימה ושיערה נדבק למצחה הרטוב מזיעה. עיניה היו עייפות כשהיא הרימה אותן ופגשה את מבטו של אדון האופל. היא השתעלה. "זה באמת היה חיוני?" היא שאלה בקול צרוד ויבש, ללא ספק פגום מכל הזמן שצרחה. "אני על ורטיסרום, אני במילא אגיד את כל מה שאתה רוצה לדעת... אז בוא נתחיל. אתה בטח רוצה לדעת מתי הכל התחיל. הפעם הראשונה בה חשבתי לברוח הייתה אחרי שרצחת את אלטון."

ארצ'יבלד זכר את היום ההוא. אלטון אייברי לא היה אדם נעים כמו כריסטופר (הוא דמה הרבה יותר לקטרינה במובן הזה), אך המוות שלו היה מיותר. משהו השתבש – ארצ'יבלד אפילו לא ידע עד הסוף מה, אלטון אייברי פישל בצורה פומבית. האדון שלהם היה צריך ללמד אותם שהוא לא אהב כשמבזים אותו. ארצ'יבלד בכה מפחד באותו הלילה.

"לא היה לי מאוד אכפת כשהרגת אנשים אחרים שלא הייתה קשורה אליהם, אבל אלטון היה בן-דוד שלי. אחרי המקרה הזה התחלתי לחשוש לחיים שלי." קטרינה סיפרה את כל זה כאילו זה היה משהו משעמם בנורמליות שלו. ארצ'יבלד מעולם לא חשב כי קטרינה וורגובה פחדה אי פעם מכך שהלורד יהרוג אותה. היא הרי הייתה שלו.

"אחרי זה הייתה כל התקופה ההיא שבה חזרתי לבועה שהכל בסדר. המלחמה המשיכה, התכנסתי בתוך העבודה על השיקוי ההוא שאמרת לי ליצור, אבל אז הבועה קרסה עוד פעם. אחרי שסיימתי את השיקוי ואתה יצרת עוד הורקרוקס," ארצ'יבלד אמנם חשד, אך הוא לא ידע עד אותו הרגע אודות ההורקרוקסים של אדונו. חוץ מתומכיו המקורבים ביותר (אשר לא הודהמו ממילותיה של וורגובה), שאר הנוכחים בחדר – שכללו רק אותו ואת שלושת אוכלי המוות האחרים שהיו אלה שהביאו את רוקחת השיקויים לפה – היו המומים. "אחרי זה נהיית אפילו פחות אנושי ממה שהיית לפני זה. ואחרי זה הייתה התקרית ההיא, שבה אנסת אותי. בשלב הזה כבר הבנתי שאני בחרא עמוק.

"למזלי בערך באותו הזמן סנייפ הקטן שמע את הנבואה המטופשת ההיא, ואתה השקעת את מלוא צומת ליבך בה. אני הייתי פנויה לתכנן כיצד לברוח. היה ברור לי שאפילו טעות קטנה תוביל למוות שלי, בגלל זה הכל לקח זמן. אבל אחרי ארבעה חודשים הייתי מוכנה.

"החלק הפיזי של הבריחה היה פשוט – התעתקתי לכמה מקומות בשביל שאי אפשר יהיה לעקוב אחרי שביל האנרגיה הקסומה שלי. אחרי זה לקחתי מפתח מעבר לצרפת, שם הסתתרתי כמה שבועות. שיניתי את המראה שלי, הקול שלי, הגובה שלי. נראה לי שהייתי צריכה להכניס יותר קסם אליהם, כי עם השנים הם התחילו להתעמעם קצת ואם ממש מתרכזים אפשר לראות את תווי הפנים שהיו לי פעם, אבל לא נורא.

"אחרי זה החלפתי מקומות מסתור – איטליה, מרוקו, סינגפור, בלרוס. כשמספיק זמן עבר מההיעלמות שלי חזרתי לברטיניה ויצרתי זהות חדשה בלונדון המוגלגית – המקום האחרון שבו הייתם מחפשים אותי. שיניתי את שם המשפחה שלי לסמית' ושיניתי את הזיכרונות שלי. אחרי שלקחתי שיקוי שהדחיק את הקסם שלי והפך אותו לבלתי ניתן לאיתור, הפכתי להיות קטרין סמית' – סטודנטית מוגלגית לכימיה. במבט לאחור הכל נראה כל-כך משעמם בלי קסם, אבל הכל יותר טוב מלהיות הצעצוע שלך, אני מניחה."

השקט ששרר לאחר שרוקחת השיקויים סיימה היה מלא בלבול. ארצ'יבלד לא היה יכול להבין אם הוא אכן שמע את כל מה ששמע כרגע. הסיפור היה פשוט בלתי ייאמן. לולא וורגובה לא הייתה תחת השפעת ורטיסרום, הוא היה חושד כי היא משקרת. אך איכשהו... כל זה היה אמיתי.

"לא שינית את השם הפרטי שלך..." מאלפוי הבחין לאחר כמה רגעים. "למה?"

"זה לא כאילו שמצאתם אותי בגלל השם הפרטי שלי." וורגובה גילגלה את עיניה כאילו התשובה הייתה ברורה מאליו.

"איפה כל המחקרים שלך?" ארצ'יבלד שאל, לראשונה מרגיש צורך להתעניין. הוא לא אהב את וורגובה, אך הרעיונות שלה היו מבריקים.

"הו, ארצ'י. לא שמתי לב בכלל שאתה פה." קטרינה חייכה חיוך זדוני, וארצ'יבלד נחר בעצבנות כשהבין שהאישה לא שיקרה. כלבה. "חלק שרפתי, חלק החבאתי בכל מני מקומות. למה אתה שואל? זה לא כאילו שהמח שלך מפותח מספיק בשביל שתבין אותם. זה יהיה כאילו שבלה תנסה לקרוא ספר בלי תמונות."

בלטריקס צחקה את צחוקה המשוגע, ודרכו ניתן היה לשמוע את כל הנשאה שהיא חשה כלפי רוקחת השיקויים הבולגריה. "תשתעשעי כל עוד את יכולה, קטרינה. לא נשאר לך עוד זמן רב. כל מה שאני מקווה הוא שהאדון ייתן לי להחזיר לך טובה ולשחק איתך לפני שהוא יסיים את החיים העלובים שלך על-פני האדמה."

נדמה היה כאילו וורגובה התכוונה להשיב, אך הלורד האפל קטע אותה בטון מוחלט, "את משקרת."

ארצ'יבלד הרים את גבותיו בפליאה. על מה אדון האופל דיבר בדיוק?

"נתת לי ורטיסרום," קטרינה העיפה מבט עייף לכיוונו, נאנחת בעצבנות. "אני לא יכולה לש-"

"כל מה שאמרת הוא אמת. אך לא האמת במלואה. בגלל זה בחרת לספר הכל ללא שאלות, לא כך קטרינה?" הלורד גילגל את שם הבולגריה על לשונו כמו תמיד, אך המילה הייתה עם אינטונציה נבזית מהרגיל. ארצ'יבלד יכל לדמיין כיצד גלגלי מוחו של אדונו הסתובבו בעודו הוא מתכנן את הדרך הנוראית שבה קטרינה תמות על בגידתה. "אני הוא לורד וולדמורט, את לא תצליחי להוליך אותי שולל עם הדיבורים החלקלקים שלך."

"חבל... והנה כבר חשבתי שהצלחתי."

"עני על השאלה – למה החלטת לברוח?"

"היו כמה סיבות, למען האמת. אחת מהן היא שאתה שקרן גדול." קטרינה השיבה, חוסר הרצון בוהק בעיניה. "הבטחת לי שמעולם לא תפגע בי, ושיקרת. אבל זה לא היה כל-כך משנה. כל המלוכה שלך, לא- כל החיים שלך נבנו על שקר אחד גדול. נכון, טום רידל?"

ארצ'יבלד לא הבין על מה קטרינה מדברת. האם זה היה שמו הקודם של אדונו? הרי זה היה ברור שהוא לא נולד בתור 'לורד וולדמורט'... לאן הבולגריה חתרה? מה היה המשמעות של כל זה?

"לא היה כל-כך קשה למצוא את-"

"כנראה שלא הייתי ברור מספיק. טעות שלי. מה הייתה הסיבה העיקרית שבגללה ברחת?" אנרגית הקסם של אדון האופל מילאה את החדר, מכבידה, עוצמתית וכועסת. האפלה שבתוכה הייתה קטלנית, רק רוצה לחסל. נדמה היה כאילו המעלות בחדר צנחו, והאור נעלם לאיטו. ארצ'יבלד התקשה לנשום.

פניה של קטרינה התמלאו פעם נוספת בפחד, אך הפעם הפחד היה קיצוני – האימה ניכרה על כל חלקיק בגופה. היא נראתה כאילו היא מנסה לנשוך את לשונה, אך פיה נפער מרצונו החופשי והיא פלטה את המילים הבאות בגניחה מאולצת. "נכנסתי להריון. ממך."

אחת הנשים בחדר – ככל הנראה נרקיסה מאלפוי – השתנקה. ארצ'יבלד עצמו הפסיק לנשום לרגע קט. הכל בחדר הפסיק להתקיים. ואז חזר בבום אדיר.

הקסם האפל של הלורד התפוצץ.

"העזת להסתיר ממני את זה?! העזת לעשות זאת ללא פקודתי?!" הוא רעם, עושה צעדים חפוזים לכיוונה של הבלוגריה ונעצר כשהוא מתרומם מעליה. ידו נשלחה לגרונה של וורגובה ואחזה בו בעוצמה.

"אנסת אותי! אני רציתי להיפטר מהתועבה הזאת שיצרת בתוכי!" קטרינה, למרות שצווארה היה על-סף חנק, קראה בעוז. "אתה הרסת אותי, הרסת את כל החיים שלי! אז ברחתי! כן, ברחתי. ולהתרחק כמה שיותר ממך הייתה ההחלטה הכי חכמה בחיים שלי!"

"מה עשית ליורש שלי? תאמרי לי!"

"שמרתי אותה. הייתי חלשה מדיי." וורגובה ירקה בגועל, אך לאחר מכן פניה התעוותו במעין מלנכוליה ובצורה מוזרה ביותר היא החלה להירגע. "היא נראית כמו מי שהיית פעם. אבל פה הדימיון מסתיים, תודה לאל."

"את תשלמי על זה. אף אחד לא גונב מלורד וולדמורט ויוצא מזה נקי."

"אתה יודע, זאת הבעיה שלך." וורגובה אמרה בטון מלגלג, מנידה את ראשה. "הראש המעוות והנרקיססיטי שלך לא יכול להבין שלא גנבתי ממך את הזרע שלך בשביל ליצור איזה קוסם מושלם ועוצמתי. תאמין לי, זה הדבר האחרון שרציתי. כל מה שרציתי היה שיכירו את השם 'קטרינה וורגובה' בזכות הגאונות של השיקויים שלה. התחלתי לבנות לעצמי אימפריה – אנשים כבר התחילו להבין מי אני בזכות העיקרון שפיתחתי. חשבתי שהכח שיש לאוכלי המוות יעזור לי, אבל מסתבר שגם אני טועה לפעמים."

הבולגריה הביטה היישר לעיניו האדומות של הלורד האפל. "אתה לא יכול לאיים שתרצח אותי, וולדמורט. הרגע שבו מנעת ממני את העתיד שלי היה הרגע שעשית את זה."

ארצ'יבלד לא האמין למשמע אוזניו. מוחו העייף התקשה לעקוב אחרי המאורעות הלא הגיוניים, ועיניו נדדו מדמותה של קטרינה, לדמותו של אדונו, למאלפוי, ללסטריינג'... שאר אוכלי המוות היו שקטים והמומים כמוהו. את פניו של אדון האופל ארצ'יבלד לא ראה, אך האנרגיה האפלה חשפה את רגשותיו בצורה לא אופיינית. הכעס בער בו בצורה כה עזה שלא היה ברור כיצד הוא יכל לעמוד במקומו ולא למחוץ את הגרון שידו אחזה. להפך, הוא שמט את ידו ועשה צעד לאחור.

"מה השם שלה?" היה כל מה ששאל.

"רוזמארי. הייתי אומרת לך על-שם מה, אבל אני לא רוצה שתדע פרטים כאלה עליה. אתה לא הולך לדעת  יותר שום דבר עליה."

"הייתי סובלני איתך עד עכשיו, קטרינה." הלורד אמר. "אל תנסי אותי. לא נכנסתי לראש שלך עד עכשיו מתוך כבוד למי שהיית פעם, אך אני לא אהסס להשתמש בביאור הכרה."

"אתה לא תצליח להשתמש בביאור הכרה." וורגובה ענתה, זחיחות מתפשטת על פניה, שנהיו חיוורות מעייפות וכאב.

"את כה טיפשה שאת מפקפקת ביכולתו של מבאר ההכרה הטוב בעולם?"

"אתה זוכר את העיקרון שלי? הסברתי לך פעם את כל מה שעומד מאחוריו אבל אני לא בטוחה שאתה זוכר." למה היא פתאום נראתה כל-כך בטוחה בעצמה? ארצ'יבלד לא יכל להבין.

"איזון ספציפי מאוד של חומרים בשיקוי משפיע ישירות על המח, ויותר נכון על החלק המופשט של המח, זה שאחראי על מחשבות, דיבור, זיכרונות. זה עובד גם הפוך. מחשבות ספציפיות יכולות להפעיל מנגנון של שיקוי שכבר נצרך בעבר. באופן הזה אפשר, לדוגמה, להכין רעל שאותו בן-אדם יצרוך, והוא ייפעל רק אם הוא יחשוב משהו ספציפי מאוד.

"זה רעיון חכם, אבל הבעיה היחידה שיש בו היא שרעל שמכינים אותו עם איזון חומרים שמאפשר את העיקרון הוא אך ורק רעל איטי. המהיר ביותר שבין הרעלים עובד לאחר שש-עשרה דקות. אבל זה בסדר, כל עוד מתכננים מראש. אם, נגיד, שתיתי את הרעל לפני שמונה-עשרה שנה, וברגע שהזיכרונות שלי חזרו חשבתי לעצמי – 'קטרינה, יהיה נחמד מאוד להפעיל את השיקוי עכשיו ולמות'. אחרי זה כל מה שהייתי צריכה זה לזיין את השכל במשך שש-עשרה דקות, כמו שאני עושה ברגע זה עכשיו. אם חושבים על זה, אני בטח צריכה לומר עכשיו איזה משפט מתוחכם וקליט, בשביל שיהיה יותר דרמטי. טוב, אז-"

הלורד האפל הרים את שרביטו שנייה מאחור מדיי. ראשה של קטרינה וורגובה צנח מטה באמצע המשפט, עיני האימבר פעורות אך חסרות תזוזה.

רוקחת השיקויים מתה.

זה היה מוזר, אך פתאום ארצ'יבלד ממש רצה לדעת מה היא התכוונה לומר.

"ארצ'יבלד... היפטר מהגופה."  הלורד האפל פקד לאחר כמה רגעים. הוא נשמע רגוע באופן מוזר, וכל אנרגית הקסם שהשתוללה בחדר נרגעה גם היא. "ולוציוס, מתי נהיה מוכנים לקחת את הנבואה ממחלקת המסתורין?"

ארצ'יבלד סימן לאוכלי המוות שהיו בצוות שלו, והם הלכו לכיוונה של גופתה של קטרינה. יחדיו, הם שיחררו את החבלים שאחזו את גופתה, וארצ'יבלד תפס אותה כשהיא צנחה מטה מהכיסא. באותו הזמן, מאלפוי ענה. "בעוד כיומיים, אדוני."

כשהם יצאו מהחדר, קטרינה המתה בידייהם, ארצ'יבלד שמע את אדונו, וגילגל את עיניו, מבין שתהיה לו כעת עוד עבודה נוראית אותה הוא יצטרך לעשות. "מעולה. בעוד יומיים נשיג את הנבואה. לאחר מכן, נמצא את רוזמארי."

*

אני בן-אדם כל-כך מרושע. לא נראה לי ציפיתם לזה. מוחעחעחע

אין לי יותר מדיי מה להוסיף, חוץ מלהסביר כמה דברים:

-כשקטרין דרשה את השמות של הנוכחים והחלה לספר פרטים אישיים על עצמה, היא השתמשה בטכניקה שאמורה לגרום לחוטפים שלך להרגיש חמלה. זו טכניקה אמיתית, שטוענת שכשאתה חושף פרטים על עצמך, אתה קושר את החוטף אלייך ומראה לו שאתה גם בן-אדם. ככה אתה מפתח אצלו קשר רגשי אלייך וקשה יותר לחוטף לעשות דברים רעים לך.

-הלוצינוגן, פסילוציבין ומסקלין הם כולם חומרים כימים שגורמים להזיות. מסקלין ספציפית עשוי מקקטוס מסוים, שאליו יש לקטרין אלרגיה.

מומינו: זה לחש שאני המצאתי. בספרים כן קיים לחש שהוא הלחש הנגדי ללחש השיכחה, אך השם שלו לא מצוין. הוא עיוות של המילה 'זיכרון' בלטינית. הלחש הזה כבר הופיע קודם לכן, בפרק הראשון של 'מאחורי בתו של וולדמורט', לכו חפשו אותו שם ;)

-עיקרון וורגובה מוסבר בפרק הזה קצת יותר, הודות לממציאה שלו. אני מקווה שהדרך שבה אני מציגה את כל עניין השיקויים מעניינת. אני חושבת שלא הציגו הרבה דברים כאלה בספרים, ואני נהנת לנסות להבין איך הכל היה יכול לעבוד. בעתיד יהיו עוד דברים כאלה, ולא רק בשיקויים.

אחח אני אוהבת את הדמות של קטרינה, כל-כך כיף לכתוב אותה. כלומר היה כיף לכתוב אותה. אני לא אוכל לעשות את זה יותר... 

השיר לפרק הוא "Far From Any Road" של "The Handsome Family". השיר מתאר בצורה מאוד טובה את האווירה של הפרק. הייתי מציעה לכם לשמוע אותו אם אתם מתכוונים לקרוא את הפרק שוב ;)

בפרק הבא נחזור לרוז ולהוגוורטס, שבו הבגרויות סוף-סוף התחילו. מעניין איך רוז תתמודד איתם, אבל יותר מזה... מה יקרה כשהן יסתיימו.

הפרק הקודם