זה פשוט בלתי אפשרי!

להפתעתם הרבה של כלל הנוכחים, לא רק שירד גשם באולם הגדול, אלא החלה הצפה של ממש - כמות המים שזלגה מהתקרה המכושפת עברה את כמות הגשמים השנתית של כל אנגליה. המורים, שהגיעו בעקבות הרעש, עמדו מכוסים במים עד הברכיים ובמאמץ משותף טיפלו במצב במהירות יחסית. למרות שרבים מהם עבדו במקום כבר עשרות שנים, איש מהם מעולם לא ראה או שמע על מקרה נוסף שכזה. נכון, היו פעמים שבמקום השמש היוקדת שבחוץ, בתוך האולם היה מופיע שלג, אך הדבר התרחש פעמים אחדות בלבד, ומעולם לא בעוצמה כזו. במכל מצב אחר, התקרה פשוט שיקפה את מזג האוויר בחוץ, כמעין מראה. לכן, כאשר במקום רק לשקף את המתרחש בחוץ, התקרה נטפה גשם - היה זה עניין בלתי רגיל.

בכל מקרה, המקום רוקן ממים. הרצפה, השולחנות, כלי האוכל, התלמידים וצוות המורים יובשו. התלמידים והמורים פנו כל אחד לשיעור שלו.

כולם, חוץ מאחד, שנותר רטוב כולו - דראקו מאלפוי נדד בין המסדרונות ללא כל מטרה נראית לעין, משאיר שביל של עקבות רטובים אחריו. מגפיו היו מלאות מים, גלימתו נטפה ושיניו נקשו, בכל פעם שחש במשב רוח קל. היו לו את כל הסיכויים להצטנן, אך הבריאות שלו הייתה הדבר האחרון שעניין אותו כרגע.

הכל נכון. הגיע לו כל מה שקרה. ולא ניתן להחזיר את השעון אחורנית עכשיו. איך הכל עוד היה פשוט אתמול... יריבות של בית ספר, שנאה הדדית ועוד ניסיון לזכות בתשומת לב. איך הוא יכול היה לדעת שהניסיון לפגוע בפוטר יחזור אליו כמו בומרנג? הרי, אם רק היה מבין לפני כן, אולי אז עוד היה לו סיכוי... אבל... כנראה שאז יהירותו לא הייתה מאפשרת לו להודות באהבתו ליריבו - אותו יריב, בו הוא בעצם היה מאוהב כבר מהשנה הראשונה. רק עכשיו, כשהוא סוף-סוף הבין שלשנאה יש צד נוסף, חומות ההכחשה החלו להיסדק, מאפשרות לרגשות עדינים, שבריריים להיכנס אל לבו - רגשות אמיתיים. כעת, כשהם סוף-סוף השתחררו לחופשי, הרגשות הציפו אותו, כאלפי נהרות חמים, ממלאים את כל גופו, דוחקים הצידה את הקנאה והשנאה. אך אז, באולם הגדול, כאשר הוא צפה בהארי מנשק את הוויזלית, הנהרות קפאו בבת אחת והקרח הזה התנפץ לרסיסים קטנטנים, אשר כל אחד מהם ננעץ בחוזקה בלבו. האם הוא באמת אוהב אותה?

בעצם, זה לא היה משנה עכשיו... הוא הבין הכל, אך הבין זאת מאוחר מידי. לא ניתן לשנות כבר כלום. כעת הארי מתעב אותו.

הוא אמר שעליו להיות לבד והלך, מבלי לתת לבלייז לייבש אותו. הוא לא היה מוכן ללכת להתגוננות מפני כוחות האופל, לא רצה לראות את הפרצופים המרחמים של חבריו, לא רצה גם לראות פרצופים שיפוטיים של הסלית'רינים האחרים, שבטח עדיין מופתעים מכך שדראקו לא החזיר לפוטר. דראקו רצה מאוד להבריז מהשיעור, אך לא רצה שיחשבו שהוא מפחד. הוא פשוט יצטרך להתנהג כאילו כלום לא קרה ולא ישים לב אליהם. בחוסר רצון בולט, דראקו גרר את עצמו לכיוון הכיתה.

מביט על נעליו, על מנת להתעלם מהמבטים השונים שננעצו בו, הוא נכנס להתגוננות מפני כוחות האופל עם הישמע הצלצול והתיישב בשורה הראשונה. למרות שפנסי ריפאה את אפו, הוא בכל זאת כאב מעט.

"מר מאלפוי, הכל בסדר איתך?"

דראקו הרים מבט - מבטו נפגש עם המבט המודאג של פרופסור לופין.

"כן, הכל בסדר..." ענה מאלפוי.

"אם כך, מה אתה עושה כאן?"

"אההה... הגעתי לשיעור..." הוא ענה, מבולבל. כנראה, שגם על לופין עובר יום רע, אם הוא שכח שהוא נמצא בכיתה מלאת תלמידים.

"מר מאלפוי, כנראה שלא הודיעו לך - פרופסור סנייפ התעקש שיהיה לכם היום שיקויים במקום התגוננות מפני כוחות האופל."

"אבל..." החל דראקו, סוף-סוף מעז להביט סביב - ואכן, מלבדו ומלב הפרופסור לא היה איש בתוך החדר. יופי. דראקו הסמיק במהרה, מעכל את הסיטואציה ומבין כמה מפגר הוא בוודאי נראה מהצד.

"אתה צודק..." הוא הסכים, קם ממקומו. "לא הודיעו לי."

"לפני שאתה הולך, אני חושב שאתה צריך להתייבש, לפני שתחטוף דלקת ריאות," אמר הפרופסור ומבלי לחכות לתשובה הניף את שרביטו ודראקו חש מיד את החום מתפשט סביבו. תוך שנייה הוא התייבש לחלוטין.

"תודה..." הוא הנהן במבוכה ומיהר לשיקויים.

הפרופסור ליווה אותו במבט מודאג ובשביב של חיוך.

ומה עובר על סנייפ שהוא החליט להוסיף לנו עוד שיעור? הרי, יש להם שיקויים בימי שני, רביעי ושישי... למה להוסיף עוד?! ושלא תבינו לא נכון, דראקו אוהב שיקויים, מעריך את חשיבות המקצוע ומאז ומתמיד הוא היה אחד התלמידים המובילים בו, אבל להצטרך לראות את הפרצוף החמוץ של סנייפ פעם נוספת נראה לו מאוד לא נחוץ כרגע. ומצד שני, בהתגוננות מפני כוחות האופל הוא כנראה היה צריך את השרביט שכרגע אין לו. בשני המקרים - זה שיעור עם הגריפינדורים... וזה אומר שהוא יצטרך להימצא בקרבת הארי.

מרגיש תחושת דה-ז'ה-וו צורבת, דראקו פתח את הדלת מתכונן למבטים הצולבים, אך איש לא הבחין בו, היות והכיתה הייתה די רועשת - התלמידים דיברו ביניהם בהתלהבות, מתעסקים כל אחד בענייניו שלו. מאלפוי הביט סביב, לא מאמין למראה עיניו - מה הולך פה?! ממתי יש בשיקויים רעש כזה?! אך כל זה התברר במהרה - סנייפ פשוט לא היה בכיתה.

מביט לצדדים, דראקו חמק אל מקומו הרגיל, על יד בלייז. בזווית העין הוא הספיק להבחין בפוטר, שישב בשורה האחרונה עם לונגבוטום. הארי נראה כעוס וזועף, מתעלם לחלוטין מקבוצת סלית'רינים שניסתה לחקות אותו. מסביב פוטר שכבו מספר חתיכות נייר מקומטות - התמונות.

"הו! הגעת!" זאביני בחן אותו בדאגה, אולם דראקו בתגובה נעץ בו מבט כזה, שבלייז החליט שלא כדאי לשאול שאלות מיותרות.

"הייתי מגיע קודם, אם מישהו היה מועיל בטובו להודיע לי שיש היום שיקויים."

" דראקו, סליחה..." בלייז נשך את שפתו באשמה. "נזכרתי שלא אמרתי לך רק אחרי האחרוחה."

"ההתנצלות התקבלה," גיחך דראקו. "מה קורה פה? ואיפה סנייפ?"

"לא יודע. מאחר."

"איך?" עיניו של דראקו התרחבו. "זה פשוט בלתי אפשרי! סנייפ אף פעם לא מאחר!"

"כאילו שאני לא יודע את זה!"

"מאלפוי." דראקו כמעט ולא קפץ מהכיסא, כאשר שמע את הקול המוכר עד כאב. הוא הסתובב באיטיות, מביט בפוטר מלמטה-למעלה. הארי היה קרוב כל כך שנשימתו של דראקו נקטעה וגבו התכסה בזיעה קרה. הוא נעץ מבט בעיניים הירוקות הקרות, מצר על כך שהן מוסתרות מאחורי זגוגיות המשקפיים. פוטר הרים את ידו וזרק על שולחנו של דראקו מספר תמונות מקומטות. "קח. אני מניח שכבר יש לך כאלה. אבל, אני חושב שסוטה מין כמוך ישמח לקבל עוד כמה."

דראקו לא הספיק להשיב, וספק אם היה מצליח לומר משהו גם אם היה מספיק, שכן דלת הכיתה נפתחה לרווחה והרעש פסק מיד - לחדר נכנס פרופסור סנייפ. "מר פוטר, מדוע אתה מסתובב באמצע הכיתה אחרי הצלצול?"

היות והכיתה הייתה מלאה בבני נוער סקרניים וחטטניים, ששמים לב לכל פרט קטן, הם ישר הבינו שמשהו בהחלט לא היה בסדר עם הפרופסור - הוא נצץ וזהר כאילו בכל רגע הוא עומד לקבל את פרס מרלין. שערו החפוף נח בצורה מסודרת על כתפיו ונראה מעט ארוך ושופע מהרגיל, הוא לבש גלימה חדשה ומגוהצת שנראתה כאילו הותאמה בדיוק למידותיו, מבליטה את גופו בדיוק באזורים הנכונים. מראהו המשופר בהחלט גרם לו להיראות צעיר יותר. היה זה סנייפ חדש שתלמידי הוגוורטס מעולם לא זכו לראות בעבר.

"סליחה, פרופסור," ענה פוטר, מנסה שלא להביט בעיניו. "הייתי צריך להחזיר משהו למאלפוי."

תאו צדק - מספיק היה להזכיר את הסצנה בה כיכבו השניים הללו אתמול, והכיתה כולה התחילה להאדים ולהשתעל, אך ברגע שסנייפ החל להתהלך בכיתה השיעור הפך לאמיתי. הסיבה לכך היתה ריח מחניק של תערובת תבלינים מהמזרח הרחוק עם נגיעה של שמן רוז ותמיסה אלכוהולית. והניחוח המחליא הזה הגיע מסנייפ.

כאשר הריח הגיע אל דראקו עיניו החלו לשרוף. מנסה לנשום דרך הפה בלבד, הוא פנה אל בלייז, שנראה כאילו בכל רגע עומד להתעטש.

הפרופסור לקח משולחנו של דראקו פיסת נייר אחת ויישר אותה במהירות. כשהבחין בצילום, סנייפ לא חשף את רגשותיו, אך מאלפוי הצליח להבחין, איך מתרחבים אישוניו.

"טוב. עם זה נתעסק אחר כך," הוא אמר. "מר פוטר, שב במקום, יש לנו שיעור."

מה יקרה בהמשך השיעור הזה?

תצטרכו לחכות לחלק ב' של הפרק!

(ואני אנסה לתרגם אותו כמה שיותר מהר!)

הפרק הקודם		הפרק הבא