סוד הקסם היהודי

בס"ד

"פולין, שנת 1938," הגולם אמר. הוא עמד מאחורי אילון ועומר שמצאו את עצמם עומדים בלב מה שנראה כשכונה אירופאית מיושנת. הבתים היו רעועים ונמוכים.

"הביטו," הגולם אמר להם והצביע על ילד כבן 11 בעל כיפה שחורה גדולה ופאות ארוכות בעל לבוש חרדי שהלך ברחוב, "זה ישראל לייב פישר, או כמו שאתם מכירים אותו, ישראל רהב. אתם כרגע נמצאים בתוך זכרונותיו ואנו נלווה אותו למשך כמה שנים. זהו הכפר וואלנוב שבמחוז ראדום. רוב תושבי הכפר הם יהודים. בואו ניכנס אחריו לתוך הבית."

אילון, עומר והגולם נכנסו אחרי ישראל לתוך בית קטן ועלוב. ישראל נראה מאושר למראה הבית שלו. הוא רץ למטבח הקטן בעודו אוחז פיסת קלף בידו וקרא: "מאמע! מאמע!"

אישה מבוגרת עמדה במטבח וקלפה תפוחי אדמה. למשמע קולו של ישראל היא הסתובבה אליו.

"היא נראית ממש כמוהו!" עומר לחש לאילון.

"זה מפני שהיא אימו של ישראל," הגולם הסביר.

"איך באקומען אַ בריוו!" ישראל קרא באושר. אימו בחנה את הקלף בעיון.

"מה זה? מה הוא אמר?" עומר שאל.

"מה, אתם לא מבינים יידיש?" שאל הגולם בהפתעה. אילון ועומר הנידו בראשם.

הגולם נאנח וטפח קלות על ראשיהם של אילון ועומר. "זהו, עכשיו הכל ישמע לכם בעברית. גם מה שלא בעברית."

"קיבלתי מכתב!" אמר ישראל בעברית ואימו בחנה את הקלף.

"מה זה? אתה מבין משהו פה?" אימו שאלה אותו, "זה נראה כמו מעשה שובבות!"

"זה כלל לא," נשמע מאחוריהם קול. בפתח המטבח עמד אדם חרדי לבוש גלימת קוסמים. הוא היה מבוגר מאוד ובעל זקן לבן ארוך.

"שמי מאיר קרוננברג ואני הרב הראשי של בית הספר האירופאי הוגוורטס."

"יש רב ראשי להוגוורטס?" שאל אילון.

"אולי היום אין," ענה הגולם, "אך בראשית שנות השלושים של המאה העשרים היהודים באירופה היו כה רבים וביניהם גם קוסמים לא מעטים. בתי הספר האירופאים לכישוף ולקוסמות לא הסכימו לקבל לשורותיהם יהודים באותה התקופה כי טענו שהמקום צר מלהכיל מספר כה גדול של תלמידים. וגם היחס ליהודים באותה התקופה היה... לא מלבב..."

הם עברו לזיכרון הבא.

"הוגוורטס היא בית הספר היחיד באירופה שהסכים לקבל יהודים לשורותיו באותה התקופה, ומכיוון שהיו להם מספר גדול של יהודים היה צורך ברב ראשי. אז הם לקחו את הרב מאיר קרוננברג שהיה בוגר בית הספר הוגוורטס להיות הרב של בית הספר."

"רב להוגוורטס..." אילון אמר לעצמו בהרהור.

עכשיו הם עמדו באולם הגדול של הוגוורטס בו נערכה סעודת פתיחת השנה. ישראל ישב בסמוך לאחד השולחנות ולצידו ילד אחר, גם הוא בלבוש חרדי.

"ישראל לייב," ישראל אמר לילד שישב לצידו.

"הלל מנדל," הציג את עצמו הילד שישב לצידו.

"מאיפה אתה?" שאל אותו ישראל.

"מברלין," ענה הלל.

"הו, גרמניה! אז גם אתה באת מרחוק!" אמר לו ישראל.

"למה, מאיפה הגעת?" שאל אותו הלל.

"מעיירה קטנה בפולניה," השיב ישראל.

"היי, אולי תפסיקו לדבר בשפה המוזרה הזאת?" הקניט אותם ילד שישב מולם. ישראל והלל השתתקו והשפילו מבט. הרב מאיר ניגש אליהם משולחן הסגל.

"לא קל, אה?" הרב שאל אותם, "אל תדאגו. בעזרת ה' הכל יהיה בסדר."

"מה אתה קשור בכלל?" הילד המעצבן ההוא שאל את הרב.

"מה שמך?" שאל אותו הרב.

"משה," ענה לו הילד.

"אה, אתה גם יהודי," אמר לו הרב בחיוך, "אמנם לא אורתודוקס אבל גם לך יש זכויות."

"הם התמיינו לבית גריפינדור, וכמו שראיתם לא כולם כאן חרדים," הסביר הגולם לאילון ועומר.

"הלל הזה הוא..." החל עומר לשאול. הגולם היסה אותו והם עברו לזיכרון הבא.

"אנחנו עכשיו חודשיים לאחר היום הראשון ללימודים, יום חמישי. שעת בוקר מוקדמת, תפילת שחרית של יהודי הוגוורטס," הסביר הגולם לאילון ועומר. הם היו בכיתה כלשהי כשהשמיים מחוץ לחלון הראו זריחה. בתוך הכיתה היו כשלושים בנים שרובם עטורים בתפילין עומדים ומתנוענעים חרישית, שפתותיהם נעות ללא קול ועיניהם עצומות. גם ישראל והלל היו שם, והם היו חסרי תפילין משום שהיו צעירים מדי וכמוהם עוד כמה ילדים בודדים. בחזית החדר עמד הרב של בית הספר שהיה עטוף בטלית. דממה כבדה הייתה בחדר ההוא.

נשמעו רעשים מבעד לדלת הכיתה הפתוחה. אילון, עומר והגולם יצאו למסדרון וראו תלמיד שחור שיער עם עניבה של בית סלית'רין מתרוצץ שם ומרעיש. מורה אדום שיער בעל זקן ארוך ניגש אליו ועצר אותו.

"תהיה בשקט, רידל," אמר לו המורה, "אל תפריע להם."

"כן, פרופסור דמבלדור," אמר הנער בהכנעה ויצא משם.

"אלה..." החל עומר לומר.

"לורד וולדמורט ואלבוס דמבלדור, כן," ענה הגולם. דמבלדור נשאר ליד הכיתה ההיא וכשראה שהמתפללים עברו לשלב הבא בתפילה הוא נכנס חרש וטפח על כתפו של הלל. הוא סימן להלל לצאת מהכיתה יחד איתו וכך הלל עשה, וישראל ניגש לצאת יחד איתם.

"הישאר בפנים, ישראל," דמבלדור אמר לו, "אני צריך לדבר עם הלל בפרטיות."

ישראל המבולבל חזר לכיתה ששמשה כבית כנסת ודמבלדור והלל הלכו משם, כשדמבלדור מלטף את גבו.

"אנחנו לא יכולים ללכת אחריהם כי זה לא בזכרונות של ישראל," הסביר הגולם, "אבל דמבלדור לקח את הלל למשרדו. שם הוא הציע לו כוס מים ועדכן אותו בפרטי המקרה."

"איזה מקרה?" שאל עומר.

"בלילה שהסתיים התרחש פוגרום בגרמניה נגד היהודים," החל הגולם לומר.

"ליל הבדולח, נכון?" שאל אילון, "ניחשתי בגלל התאריך."

"תלמידים יקרים," אמר הרב מאיר בתוך הכיתה. אילון, עומר והגולם מיהרו לחזור לבית הכנסת ולשמוע את דבריו של הרב.

"תלמידים," הוא אמר, "בלילה שזה עתה הסתיים אירע פוגרום איום שהשתרע על פני כל הרייך השלישי. אפשר לטעות ולחשוב שזה ספונטני אך זה לא נראה כך, לפי המודיעין שלי. בפוגרום נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה, בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ועשרות בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחו למחנות ריכוז. בליל הפרעות נרצחו כ-400 נפש, ביניהם אביו של תלמידינו מבית גריפינדור הלל מנדל שניאורסון. בשבעת הימים הקרובים הכיתה הזאת תהיה פתוחה ובה ישב הלל יקירינו שבעה על מות אביו. היום, לאות הזדהות, לא יתקיימו לימודים בבית הספר."

קריאות הלם רבות נשמעו בבית הכנסת. קריאת ההלם הגדולה ביותר נשמעה מפי ישראל ודמעות עמדו בעיניו.

"חשוב שתתמכו בהלל כל עוד אתם יכולים. רק יחד נוכל לעזור זה לזה ולעבור את התקופה המורכבת הזו. נתפלל שלא יקרו דברים גרועים יותר בבית ספרינו ובעולמינו, בעזרת ה'." חתם הרב את דבריו.

"אירוע מזעזע," סיכם הגולם, "ונקודת מפנה ראשונה בתקופת לימודיהם בהוגוורטס של הלל וישראל."

והם עברו לזיכרון הבא.

"אנחנו עכשיו ביום האחרון ללימודים של אותה שנת לימודים. יוני 1939," הסביר הגולם. הם שוב היו באותה כיתת בית כנסת אבל הפעם, חוץ מהתלמידים היהודים שראו קודם והרב, היו שם גם תלמידים יהודים נוספים שלא נראו בבית הכנסת, תלמידות יהודיות רבות וגם ראשי הבתים והמנהל, ארמנדו דיפט.

"תלמידים יקרים," אמר להם המנהל, "המצב בחוץ לא טוב. העולם נמצא על סף מלחמה והאוכלוסייה הנמצאת בסיכון הגדול ביותר היא אוכלוסיית היהודים. המורה לגילוי עתידות חזתה אסון גדול לעם שלכם. אנו בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות הסכמנו לקלוט את כל הקוסמים יהודי אירופה בשנים האחרונות ואנו לא נחדול ממנהגנו זה, ואני נמשיך ונעשה הכל כדי לגונן עליכם. לכן, לראשונה בתולדות בית הספר, אנו מציעים לכם, תלמידי הוגוורטס היהודים, להישאר כאן לחופשת הקיץ עד שהמצב ירגע.
"כמובן שאין חובה להישאר, אבל לדעתנו זה הפתרון הטוב ביותר. אני והצוות כולו ישארו כאן אתכם, וגם הרב מאיר נשאר פה. רכבת האקספרס לקינגס קרוס יוצאת מכאן בשעה 2 אחר הצהריים ויש לכם עד אז את הזמן להחליט אם אתם נשארים או לא. אנו מבקשים שכל תלמיד שמבקש להישאר יירשם אצל ראש הבית שלו עד השעה 2. יש שאלות?"

אחד התלמידים שאל אם גם המשפחות יכולות לבוא להוגוורטס.

"לצערי זה לא אפשרי, לא נוכל להכיל את כולם והוגוורטס לא מסוגלת להכניס לתוכה מוגלגים. כמובן שאתה יכול לבחור לחזור הביתה ולהיות עם משפחתך."

"בסופו של דבר," אמר להם הגולם, "כל יהודי הוגוורטס נשארו פה בחופשת הקיץ."

והם עברו לזיכרון הבא.

"עכשיו אנחנו באחד בספטמבר 1939, היום הראשון ללימודים של השנה השנייה של ישראל והלל," אמר הגולם.

"וגם של וולדמורט," הוסיף אילון בהתלהבות.

"כן, גם הוא," אמר הגולם והמשיך, "לראשונה מאז הוקמה הוגוורטס התלמידים היהודים שסיימו את שנתם השביעית זה עתה נשארים בהוגוורטס ומתפקדים כאנשי תחזוקה ושומרי קרקעות או כפליטים לבחירתם. התלמידים היהודים שמצטרפים לשנתם הראשונה הגיעו מבעוד מועד ברכבת אקספרס מיוחדת כחודש קודם לכן, גם כן לראשונה אי פעם. זו גם הפעם היחידה עד כה שאירוע כזה קורה בהוגוורטס והיא ערוכה להגנה על תלמידיה כמו שלא הייתה מעולם. הכל עומד להשתנות השנה, ובמיוחד ביום הראשון ללימודים שהוא גם היום בו פרצה מלחמת העולם השנייה. השנה הזאת, והשנים באו אחריה, עצבו רבות את אישיויותיהם של ישראל לייב פישר הלא הוא ישראל רהב, והלל מנדל שניאורסון הלא הוא הילל בן שחר..."

הפרק הקודם		הפרק הבא