הוגוורטס

פרק כ"א

חיו ומותו של לאונוס גריפינדור

ב

זכות השיקוי, רוונה הרתה במאמץ רב אך בהצלחה באותו החורף, והדבר שיפר את מצבה פלאים. לאונוס גריפינדור השני נולד בסוף הקיץ, כשריח הפריחות המתוקות עוד עמד באוויר אך רוחות קרות החלו מתגרות מכיוון ההרים.

כל אורח שהגיע לבקר בטירת הוגוורטס על מנת לברך את רוונה וגודריק על הולדת בנם הבכור אמר, בלי שום ספק, שמעולם לא נולד תינוק שהיה דומה דמיון מפליא כל כך לאביו. פלומה של שיער אדום בוער כמו אש עיטרה את הראש הרך, ובעניים הירוקות היה זיק של שובבות מולדת שהפכה אותן לעניו של גודריק.

דורוורד טען שלאונוס הצעיר נראה בדיוק כמו גודריק כשנולד. קונרד, שלקח לו מייד את תפקיד הדוד האהוב, אמר בצחוק שהוא מקווה שהתינוק ירש את השכל של רוונה ולא את של גודריק. הדבר הצחיק את רוונה מאד, וגודריק שמח לראות שהיא התחילה לצחוק לעיתים קרובות מאד מאז שילדה את לאונוס.

אופלייה בלום ואשתו של ארצ'יבלד הגיעו לחדרה של רוונה באופן קבוע על מנת לארח לה חברה בזמן שטיפלה בתינוקה. תומס, שהשמועה על הולדת בנה של רוונה הביאה אותו בשיא המהירות ממסעותיו ברחבי האי, הצטרף אליהן לעיתים קרובות אך חש מבוכה להיכנס לחדר שהיה מוצף באור של קיץ ובניחוח נשי.

גם תלמידות בית הלימוד באו לבקר את רוונה באופן קבוע על מנת להתפעל מהתינוק, ואף חבר מועצה שהגיע להוגוורטס על מנת להכין אותה לשנת הלימודים שצפויה הייתה להתחיל ביום הראשון של הסתיו לא עזב מבלי לברך את הזוג המאושר ולהציץ בתינוק היפה בהערכה. גם פרונלה עשתה את כל הדרך הארוכה ממכתש לאונידס על מנת לברך את גודריק ולאחוז בלאונוס בזרועותיה הדקות.

"הוא דומה לאביך יותר משנראה לעין," היא אמרה לגודריק, בוהה מעבר לו ולבנו מבעד לענייה העיוורות, אך שוקלת את הגוף הקטן כנגד גופה.

"אני יודע," אמר גודריק בגאווה. אך פרונלה לא נראתה גאה כלל- רק מוטרדת.

אך אף אחד מהמבקרים לא התעלה בהערצתו ואהבתו אל התינוק מעל הלגה. היא התנדבה לטפל בו בכל הזדמנות אפשרית ואהבה אותו אהבה עזה כל כך שלעיתים היה אפילו על רוונה להתחנן בפניה שתיתן לה לאחוז בבנה על מנת שתוכל להניק אותו.

"אני מצטערת, רוונה," אמרה הלגה בפעם השלישית באותו היום ומסרה לחברתה את תינוקה הישן במבוכה. "אני פשוט לא יכולה להפסיק להרעיף עליו אהבה... הוא תינוק כל כך יפה וטוב מזג."

רוונה חייכה בנחת וליטפה את בלורית השיער הרכה של בנה בהערכה. "ובכן," היא אמרה להגה. "בקרוב תוכלי לצפות לאחד כזה בעצמך."

הרעיון העלה חיוך על פנייה של הלגה. נישואיה לגאיוס אוליבנדר נקבעו ליום הראשון של החורף, לאחר שהמועצה תתפנה מעיסוקיה הרבים שהעמיסו על אוליבנדר עבודה במשך הקיץ.

"אני בעצמי לא מבינה מדוע עליך למהר ללדת תינוק," אמרה אניסה הפלפאף, אשתו של בראוק. היא ישבה בכורסא שהועלתה למענה לחדרה של רוונה, והייתה האישה היחידה שביקרה את רוונה והביעה יותר התעניינות בתכשיטיה ובשמלתה שלה מאשר בתינוק. "יצור צווחני ומעצבן שמסתובב לך בין הרגליים הוא לא בדיוק השאיפה הגדולה ביותר שלי..."

"כולנו יודעים היטב מהי השאיפה שלך, אניסה," אמרה הלגה בעוקצנות לא אופיינית, מביטה בתכשיטי הגובלינים היקרים שענדה אשת אחיה בגועל.

"מה את מנסה לומר, הלגה?" אמרה אניסה בקול נמוך, מסוכן. אופלייה בלום, שטוותה בנחת בפינת החדר, הרימה את מבטה מעשייתה בדאגה. איווה צפתה בין השתיים המתווכחות בסקרנות.

הלגה נרתעה מהתוקפנות אך התכוונה להשיב באומץ כשהדלת נפתחה וקטעה את הריב.

גודריק נכנס ומייד חש במתח שבאוויר. הוא פתח את פיו לשאול מה קרה, אך רוונה תקעה בו מבט מזהיר והוא השתתק.

בראוק לא הבחין באווירה, כנראה, כי הוא פנה אל אשתו בלי שאלה וביקש ממנה להתלוות אליו לטיול במדשאות. אניסה הסכימה במתיקות, אך אפילו גודריק הבחין במבט הארסי ששלחה בהלגה לפני שהדלת נסגרה אחריה.

"אני לא מבינה מה בראוק מוצא בה," התלוננה הלגה מייד כשיצאה, לא טורחת לחכות על מנת שהאישה השנייה תתרחק מטווח השמיעה.

"אל תהיי כזו, הלגה," אמר גודריק, מתיישב לצד רוונה על המיטה ורוכן לנשק את פניו של בנו. הפעוט זע בשנתו למגע זיפי זקנו הדוקרניים של אביו.

הלגה נשפה בעצבנות אך לא אמרה דבר, צופה בשניים מבעד לחלון.

גודריק צפה בבנו מתעורר ומתחיל להשמיע קולות קטנים של בכי דקיק, שולח את ידיו הקטנטנות לאימו ברעב. רוונה חייכה אל בנה באהבה והניקה אותו. עניו הגדולות והבהירות של לאונוס צפו בעולם שסביבו בסקרנות בזמן שאכל, וכשסיים, גודריק הניע את מראת המתכת של רוונה מול האור והתינוק צפה בנקודת האור נעה על התקרה בריתוק עצום.

"הוא טוב מזג כל כך," אמרה אופלייה בלום, סופרת, משחילה את חוט הבד בצורת שתי וערב במיומנות. "לא בוכה אף פעם. אפילו תומס שלי לא היה שקט כל כך."

הלגה, שכבר נרגעה מהמריבה עם אניסה, לקחה את לאונוס ועטפה אותו בשמיכה עבה לקראת הטיול היומי שלהם במרפסת הצופה אל האגם והיער. גודריק ורוונה שקעו בשיחה על שנת הלימודים הבאה, וגודריק בקושי שם לב שהלגה עזבה.

"זה יהיה משונה," אמרה רוונה פתאום לאחר כמה דקות של שיחה. "יהיו כאן כל כך הרבה תלמידים, וגם מורים... הכנו את הטירה להכיל הרבה אנשים, אבל הייתי בטוחה שזו תהיה השקעה לטווח ארוך. לא האמנתי שהוגוורטס תהיה מלאה כל כך בימי חיינו."

"כדאי שתתחילי להתרגל לזה, רוונה," אמר גודריק, מתרווח לצד אשתו על קרש המיטה. "לפני שתביני, התלמידים הראשונים שלנו כבר יסיימו את הלימודים ויצאו לחיים עצמאיים, ואנחנו נישאר עם חבורת ילדים זבי חוטם שאנחנו לא מכירים." הוא קרץ לאיווה, שהסמיקה קצת וצחקקה.

החדר החשיך באחת. דבר מה גדול חלף באוושת כנפיים אדירה מחוץ לחלון ונסק מעלה. גודריק, כמו כל שאר הנוכחים בחדר, פנה אל החלון במהירות. לא היה שם כלום-

צרחה נשמעה, ובכי צורמני ומבוהל נטמא בשאגה חייתית של כאב.

"הלגה!"

גודריק זינק על רגליו ורץ מחוץ לחדר בשרביט שלוף. הצעקות עדיין נשמעו.

הוא רץ במעלה המדרגות, דוחק בעצמו לרוץ מהר יותר ויותר, והתפרץ אל המרפסת בדיוק כשהדרקון נרתע ונסוג משם באוושת כנפיים שכמעט הפילה את גודריק בחזרה אל גרם המדרגות. הוא הרים את שרביטו ושלח קללות לכיוון הדרקון, אך הוא כבר היה רחוק- מעל היער- ושקע בעלווה.

הלגה כרעה על הרצפה. ברגע שראשו של גודריק התנקה מערפל המאבק, הוא הבין שהיא בוכה- בכי מר ואיום כמוהו גודריק לא שמע מעולם. כאילו עולמה חרב עליה ללא דרך להשיבו, לעולם...

הוא התקרב אליה בריצה וכרע לצידה. "הלגה- הלגה, מה קרה?"

הלגה כיסתה את פנייה ויבבה בהיסטריה, גופה רועד באלימות. ליבו של גודריק קפא, כשהוא הבין מה חסר בתמונה האיומה בה הוא מביט.

"איפה הוא?" הוא דרש לדעת, קולו צרוד וחסר שליטה פתאום. הוא אחז בבת דודתו בכוח רב משהתכוון וכמעט צעק, "הלגה, איפה לאונוס?"

בכייה של הלגה רק התגבר. גודריק המשיך לתלתל אותה, למרות שכבר ידע את התשובה. עד מהרה הכוח אזל מזרועותיו, והוא הצטרף אל התייפחותה המייללת והבלתי פוסקת שלה בבכי חסר שליטה.

איך זה יכול היה לקרות? איך נתן לבן שלו להיפגע? רגע אחד הוא שכב בנחת בזרועות אימו, ורגע לאחר מכן נחטף בלועו של דרקון אל תוך היער...

הוא ידע שאין טעם לנסות להציל אותו. הגוף הרך לא היה שורד לרגע מגע עם שיני הדרקון החדות כתער. הוא מת, ללא ספק. מת... אבל איך? איך יצור שרק הרגע יצא אל העולם, אפילו לא הספיק לטעום את טעם החיים, יכול למות? האם אתה יכול למות, אם מעולם לא חיית?

הוא חשב על לאונוס בזרועותיה של רוונה המאושרת. הוא חשב על התינוק שמת ברחמה... איך יספר לה?

פתאום, את הצער המשתק החליף זעם איום, איתו גודריק ידע להתמודד טוב יותר. הוא זינק על רגליו, חש אש בוערת בשריריו, ושלח קללה חזקה יותר מידי שניפצה כד חרס מלא באדמה ופיזרה את השברים סביב בצורה מסוכנת.

הלגה, דמעות עדיין זולגות על לחייה החיוורות, ניסתה לדבר אליו, להרגיע אותו. הוא לא הקשיב. הוא לא יכול היה לסבול לחשוב איך יראו פנייה של רוונה כשיספר לה. איך תתאבל, ותשקע שוב במרה שחורה שתרתק אותה למיטתה במשך חורף מר נוסף.

הצל שהטיל הדרקון כשחלף על פני חלונות הטירה ורחשי המאבק בו משכו אל המרפסת רבים מדיירים הטירה. גודריק ראה הבזקים מפניהם של קונרד ודורוורד, וכמה תלמידים. ורוונה, עטופה בחלוק וענייה נוצצות בדאגה ונחישות, נדחקת ביניהם להגיע אל בעלה וחברתה הטובה. בקרוב תבין מה קרה. גודריק לא יכול היה לעמוד במה שיקרה אז.

הוא חלף על פניה מבלי להגיד דבר, נדחק בתוך הקהל שהתקבץ על גרם המדרגות. היא קראה אחריו- בוודאי הצליחה לראות את כתמי הדמעות על פניו למרות שהתאמץ להסיט את מבטו- אך הוא התעלם. היה עליו לפעול- לעשות משהו- העיקר לא לשבת שם בחוסר מעש ולהתבוסס באבל. בדיוק כמו עם אביו... לאונוס גריפינדור הראשון.

מסדרונות הטירה היו ריקים, וגודריק חלף בהם בצעד מהיר, כאילו מיהר למקום כל שהוא, לבצע משימה חשובה כל שהיא, למרות שמחשבתו הייתה קהה מחוסר גירויים שיסיחו את דעתו ממה שזה עתה אירע.

הוא לבד עם מחשבותיו רק לזמן מוגבל, הוא ידע. בקרוב יבואו לחפש אותו, לנחם אותו... אך מי יוכל לנחם אותו בעת הזו? מי בפעם הזו יוכל להגיד לו שהוא מבין איך הוא מרגיש, ושזוהי דרכו של עולם? אביו היה קוסם מבוגר, גיבור, רעמתו כלהבה מעוטרת כסף, בעוד בנו היה תינוק קטן. רק תינוק...

לפתע הוא הרים את מבטו והבין שהוא בעצם לא לבד. הוא לא ידע כיצד ידע זאת, כי לא ראה את האיש כשהופיעה בסוף המסדרון, אך הוא חש בנוכחותו, ויחד עם התחושה הגיע זעם איום.

"אתה," סינן גודריק, נעצר במקום בו הבחין באיילטאיד לראשונה, עומד בברדסו הלבן באור שמש הצהריים הבוהקת, חסר בושה. הבנה חלחלה אל ליבו של גודריק ביחד עם שנאה עזה. "אתה... זה היית אתה!"

איילטאיד השפיל את ראשו בעצב, וגודריק ידע שהוא צודק. ציפוריו חפרו בבשר ידיו מרוב זעם, והוא הרים את שרביטו ושלח לכיוון איילטאיד קללה הורגת מבלי להגיד דבר, נחוש לגרום לו לשלם על שעשה. הוא ידע שייענש, פגיעה בעצמו לא הייתה מגיעה אליו כהפתעה, אבל לא בבן שלו. איך אדם יכול היה לחשוב לעשות דבר כזה לאדם אחר?

איילטאיד נעלם כהרגלו מבלי להותיר זכר, וקול הפקיקה נבלע במהומה שבראשו של גודריק כשהקללה פגעה בקיר שמאחוריו וסדקה את האבנים העתיקות.

גודריק קילל את שומר היער בעודו פונה אל אולם הכניסה. רוחות היער יכולות לחשוב מה שהן רוצות- אם זוהי דרכן לחנך את בני האדם, הוא לא ישפיל את ראשו לפניהן.

אולם הכניסה היה גדוש בדיירי הטירה. קולותיהם הדקים מהפתעה ניתזו מהקירות ופניהם המזועזעות צפו לפניו כשדחק את דרכו ביניהם לכיוון הדלתות הכפולות.

קונרד ודורוורד עמדו בפתח. גודריק לא רצה לדבר עם איש, אך הם חסמו את דרכו והחלו למלא את אוזניו בשאלות ותנחומים שלא היה לו סבלנות לשמוע. זה בדיוק מה שקרה אחרי שאביו נהרג, והוא לא יכול היה לסבול לחוש זאת בשנית.

"אני הולך להרוג את הדרקון," הוא פלט בנהמה במחשבה שזה תירוץ מספיק ושהם יתנו לו לעבור, אך קונרד אחז בכתפיו ובהה אל תוך פרצופו בתוכחה שגרמה לו להיראות מטופש. גודריק נזכר ביום בו צד את חד הקרן. קונרד היה איתו אז... האם הוא זוכר? האם הוא תהה מה הייתה התוצאה של המעשה הזה?

האם הוא זוכר את אשלינג? האם הוא יודע על הבגידה הכפולה שהביאה על גודריק את העונש האכזרי הזה?

"איפה רוונה?" הוא שאל, בדחף פתאומי לא רצה לחזות בפנייה של אשתו יותר לעולם, וקטע את דברי ההיגיון של קונרד.

"היא התעלפה," אמר קונרד, והפך לחיוור קצת יותר. "הנשים דואגות לה... אבל גודריק, אתה לא יכול לזנק סתם ככה אל לוע הדרקון! הוא יחסל אותך!"

"לא אכפת לי," נהם גודריק, מנסה להשתחרר.

"ובכן, צריך להיות אכפת לך!" אמר קונרד, "אין לך סיכוי לנצח!"

"תחשוב בהיגיון, אדוני," אמר דורוורד לאט ובשקילות. "זהו דרקון בוגר- אתה זקוק למיטב הקוסמים הלוחמים על מנת לחסל אחד כזה. ואל תשכח שהוא פראי- דרקונים כאלה נוטים להיות חזקים במיוחד. אל תשכח מה קרה לאביך-"

"אני זוכר מצוין," התפרץ גודריק, אש בוערת בעניו. "עכשיו תנו לי לעבור, או שאפלס את דרכי בכוח."

"אדוני-"

"הוא רצח את הבן שלי!" התפרץ גודריק, ומי מהעומדים באולם שעדיין לא צפה במאבקו השתתק ונעץ בו מבט. הדממה הייתה חדה ופתאומית. הוא בלע דמעות של צער וזעם והפציר בעצמו להיות אמיץ; זה עבד, והוא חש את גבו מזדקף ואת קולו מתייצב.

"הוא ייענש," הוא אמר ברצינות תהומית. "תנו לי לעבור."

קונרד ודורוורד, המומים מהתפרצותו, פינו לו את דרכו בשתיקה. גודריק חלף על פניהם בזעף, אך תחת משקוף הדלת סלית'רין הופיע מולו פתאום, חוסם את דרכו בחומרה.

גודריק פתח את פיו להגיד לו להסתלק, אך סלית'רין הקדים אותו; "אנוכי וחסר התחשבות כתמיד, גריפינדור."

"זוז מהדרך שלי, סלית'רין," נהם גודריק, שלא היה לו זמן להטפות המוסר של סלית'רין.

"האם עצרת לרגע לחשוב מה יהיה על רוונה כשתיפגע? מה תחוש אם תמות?" סלית'רין נעץ בו את אותו המבט הידעני, המזלזל, שגודריק שנא כל כך. "בזה הרגע היא איבדה את ילדה בפעם השנייה. איך היא תגיב אם תאבד גם את בעלה? אין בך כל התחשבות כלפיה? היא אוהבת אותך..."

חור בהגנתו הלעגנית של סלית'רין אפשר לגודריק לחוש עליונות רגעית עליו. הוא אהב את רוונה- גודריק ידע זאת מהיום בו נפגשו שלושתם לראשונה- אך מעולם לא הצליח לזכות בה. היו לו הזדמנויות, אך הוא לא הצליח לנצל אותן כראוי, ועכשיו רוונה הייתה של גודריק.

גודריק ניצל את חולשתו הרגעית של סלית'רין ודחף אותו מדרכו בברוטאליות, והוא פגע במשקוף הדלת כשגודריק חלף על פניו בצעד תקף. הוא שמע מלמולים מאחוריו בעודו מתרחק, וידע כמה יחס כזה של אחד מרביעיית הוגוורטס אל אחד מעמיתיו הוא לא- מכובד.

הוא לא התקשה למצוא את מאורתו של הדרקון. גם עם כל דיירי הטירה בעקבותיו, הזוחל הגדול כאילו ציפה לו; הוא העלה עשן מנחיריו שהציף את כל היער, וכל שהיה על גודריק לעשות היה לעקוב אחרי שובל העשן המצחין והעקבות המפלצתיות בבוץ אל מערה בצלע גבעה סלעית במרחק לא גדול מקצה היער.

היצור המבחיל ישן. הוא היה שרוע בפתח המערה שלו, גופו המוארך מפותל סביב עצמו, וקשקשיו הירוקים מבריקים בשמש אחר צהריים לאורה התחמם בנחת, מעלה מאפו עשן בזחיחות שהרגיזה את גודריק.

אוחז בשרביטו, גודריק החליט לסיים את העבודה במהירות, בלי תהילה- פשוט להרוג את היצור המבחיל בשנתו. אך קונרד הניח יד על כתפו ועצר אותו.

"לא תוכל לעשות זאת לבדך," הוא אמר בשקט, על מנת שלא להעיר את הדרקון, וכשגודריק נעץ בו מבט של זעם, הוא הוסיף, "תן לנו לעזור לך-" הוא החווה אל סוואר, קסטור וקריספין שעמדו מאחוריו כאילו נאספו שם בכוונה. "אנחנו נאמנים לך, ואנו מעוניינים לנקום את מותו של בנך. בבקשה."

גודריק הביט בפניהם של קונרד, סוואר, והתאומים. אצל כל אחד מהם נראתה נכונות להילחם בזוחל ולנקום. נאמנות היא תכונה חשובה כל כך...

"אני בעצמי לא קוסם לוחם," אמר בראוק, שהופיע שם פתאום. "אבל הייתי רוצה לעזור בדרך כל שהיא. קח את פלדת הגובלינים הזו- דרקונים רגישים לה." הוא שלף את חרבו היפהפייה מנדנה והניח אותה בידיו של גודריק. אבני החן האדומות נצצו באור יקרות, כאילו השמש זהרה מעליהן באופן תמידי.

"תודה, בראוק," אמר גודריק. בכל יום אחר היה חש כבוד והתרגשות לאחוז בחרב מרשימה כל כך, אך היום רק חישב כמה נזק תגרום לדרקון.

ג'ורג' התפרץ להתכנסות לפתע, וכל המבטים הופנו אליו. ברור היה שרץ בשיא המהירות, כי זיעה כיסתה את פניו והוא התנשף חזק כל כך שגודריק חשש שהדרקון יתעורר.

"אדוני..." הוא התנשף, מגיש לגודריק חרב עתיקה שכנראה נקלחה מאיזה שהוא עיטור בטירה. פניו נפלו כשהוא הבחין בחרב הטובה פי כמה בידיו של גודריק.

"אין לנו זמן לבזבז," הוא אמר, מפנה אל ג'ורג' את גבו ופונה אל הדרקון. קונרד, סוואר והתאומים התייצבו לצידו. "זה עכשיו או לעולם לא."

"אני אעזור," אמר ג'ורג', מסדר את נשימתו, משליך את החרב החלודה הצידה ושולף את שרביטו. הוא מעולם לא נראה ילדותי יותר בעיני גודריק.

"תתרחק, ג'ורג'," אמר סוואר בחומרה.

ג'ורג' התעלם ממנו. הוא פנה אל גודריק, "אני מבקש לעזור, אדוני-"

"תעשה מה שאתה רוצה," פלט גודריק בחוסר הבחנה והסתער.

הדרקון לא באמת ישן. ברגע שגודריק ואנשיו התקרבו עניו האדומות נפקחו וזנבו האדיר כוון בקשת בסוכנת לכיוונם. גודריק וקונרד, שהיו היחידים בטווח, השתטחו על האדמה והתחמקו.

הדרקון התרומם, מותח את גופו האדיר בסיפוק, טפריו האדירים חורטים באבני המאורה כאילו היה חתול אדיר המשחיז את ציפורניו. הוא פער את לועו, ובתחושה איומה של אבדון, גודריק ידע מה עומד לקרות.

סילון של אש נורה מפיו של הדרקון, אך לא היה מכוון אל גודריק וקונרד וגם לא אל סוואר והתאומים, אלא אל הקהל המתוח שצפה במתרחש. גודריק, קפוא מרוב אימה, חש שהוא סובל מסיוט לילי איום. אך לפני שההבנה הספיקה לחלחל בו, לשונות האש גוועו, והוא הבחין בסלית'רין עומד מול התלמידים המבוהלים, שרביטו מונף ושדה של מגן קסם מבריק מול הלהבות המזדחלות.

סוואר ניצל את חוסר ריכוזו של הדרקון על מנת להתגנב ולזנק מראש סלע גדול אל גבו החלקלק, אוחז בידו האחת בשרביטו ובידו השנייה בחבל עבה ששתי אבנים קשורות משני צידיו.

הדרקון הבחין בו מייד והחל מתפתל, אך סוואר הצליח לאחוז בצווארו הארוך של הזוחל, המקום היחיד בו הדרקון לא יצליח לפגוע בו, ובעוד היצור שואג בזעם, דחף את החבל אל בין לסתותיו ומשך לאחור.

הדרקון שאג, ראשו נמשך לאחור לכיוון סוואר, ורגליו קדמיות מתקפלות כאילו בכניעה. לרגע עניו בלטו בזעם איום, אך נראה שהוא נתון תחת מרותו של הפראי. גודריק הסתער, אך הדרקון נופף בכנפיו האדירות וגל אבק פגע בעניו, מסמא אותו ומפיל אותו ארצה. הדרקון התפתל, ממשיך לנופף בכנפיו, וסוואר איבד את אחיזתו, פוגע באדמה לרגלי הדרקון. הזוחל רכן מעליו, חושף שיניים מפלצתיות, אך דעתו הוסחה על ידי קונרד, ששלח קללה שפגעה בעינו. הדרקון זעק בכאב וזעם, מנער את ראשו בעוד דם שחור זולג מתוך אשמורת העין הפצועה.

"לפה, מפלצת דוחה שכמותך!" צעק קונרד, מושך את זעמה של המפלצת אליו, ובכך אפשר לסוואר הפצוע לזחול למקום מבטחים.

הדרקון פער את לועו לכיוון קונרד ופרץ של אש לוהטת התנפץ על מגן הקסם שלו.

"אינטראו פארבוס ביסטיאה," דקלמו זוג קולות תאומים, עדינים אך נחושים. התאומים עמדו משני צידי הדרקון בשרביטים מורמים; אורות נורו מקצותיהם ונפגשו בקשת מעל ראשו של הדרקון. מתוך נקודת המפגש יצאו עוד אין- ספור קרניים דקיקות אך מלאות עוצמה שעטפו את הדרקון כמו רשת.

הדרקון שאג בזעם בעוד כלובו החל מתרומם ומתהדק סביבו, מוחץ אותו. הוא התפתל, כל גופו המעוות באוויר, ולפתע התחיל לרעוד. הרשת הקסומה זהרה וקשקשי הדרקון התחילו להעלות עשן. עינו הטובה התבלטה ונשטפה דם. סילון אש נורה אל השמיים, והכלוב החל מתרחב בעוד גופו של הדרקון מתעצם וקשקשיו משחירים.

"זה רק מחזק אותו!" צעק קונרד על התיאומים, שהמשיכו בכישופם בריכוז מוחלט. "תפסיקו! מה אתם עושים?!"

צחוק עמוק, מלא רשע, הדהד בעמימות באחורי ראשו של גודריק. הדרקון הפסיק להתפתל ורק היה מתעצם ומתעצם, והעולם החשיך כאילו ענן כיסה את השמש פתאום. צעקות של פחד נשמעו מסביב וקבוצה גדולה של תלמידים ברחה לכיוון הטירה.

"מספיק!" הוא צעק על התיאומים, אך הם היו שקועים בטרנס עמוק, ממלמלים בתיאום מושלם. פתאום סלית'רין קילל את אחד מהם והוא קפא ונפל. הכלוב המכושף התנפץ והדרקון נחת על האדמה, מרעיד אותה בכובד משקלו. הוא נהם, חושף שיניים אדומות, ועין שחורה ננעצה בגודריק כמו בור של שאול.

גודריק חסם את סילון האש השחורה ובחסותו הסתער על הדרקון. מתחמק מטפרים שכוונו אליו במכה קטלנית הוא הגיע תחת הגוף השחור, המעלה עשן מצחין, ונעץ את חרב פלדת הגובלינים בכתפו השרירית של הדרקון. היצור שאג ודם שחור חומצי התנקז מתוך הפצע. גודריק נסוג לאחור בסינון, חש שהנוזל המצחין חודר דרך בגדיו וצורב את עורו. הדרקון הניף את זרועו השנייה, אך גודריק הספיק להתגלגל בין רגליו של הזוחל ולחמוק מהמכה. הקללה של קונרד פצעה גם את עינו השנייה והוא שאג, עיוור. לפתע גודריק חש תנועה חשודה לצידו.

"ג'ורג'!" הנער חלק איתו מחסה תחת גופו של הדרקון, אוחז בשרביטו. ידו רעד כל כך שהשרביט איים ליפול. "תסתלק מפה!"

פתאום העניים הכחולות, הילדותיות, הביטו לתוך עניו. מה פשר המבט המוזר הזה?

"בשם כבוד בית גריפינדור, אדוני," פלט הנער ברעד ובלע. דמעות מלאו את עניו. "אני לא רוצה למות, אבל..." הוא פלט צחוק מר ופתאום נראה מבוגר להחריד. "לא מתווכחים עם רוחות היער, נכון?"

לפני שגודריק הבין מה קורה קללה הדפה אותו בין רגליו של הדרקון אל האדמה הקשה הרחק ממנו. כל האוויר נדחס מתוך ריאותיו אך הוא מיהר לקום והבין שהפיל את החרב.

"מה לעזאזל הוא עושה?!" צעק קונרד. גודריק ראה את ג'ורג' מרים את החרב, הדרקון הזועם, המפזר סילוני אש לכל עבר, לא מבחין בו. הנער עצם את עניו לרגע, מלמל דבר מה, ונעץ את החרב המפוארת הישר בתוך בטנו של הדרקון.

מפל של דם שחור ניגר מתוך החור, שוטף את כל גופו של ג'ורג'. בגדיו ושיערו החלו מתכלים לעשן. הוא רעד, וצעקת הכאב שפלט נבלעה בתוך שאגת הדרקון הגווע, אך הוא עזר כוחות אחרונים לשסע את הבטן האדירה. עוד דם הציף את האדמה הסלעית, וחלקי איברים ירקרקים ודוחים החליקו מתוך החור. זעקתו המתמשכת של הדרקון הלכה וגוועה מקול מצמרר לצווחה דקיקה שחתכה את האוויר בשניות האחרונות לקיומו. הוא התנדנד ונפל על צידו בחבטה, ממשיך לפרפר בייסורי גוויעה.

גודריק רץ אל המקום, קונרד בעקבותיו. ג'ורג' שכב בבריכה של דם שחור ומעיים, עורו ובגדיו מעוכלים על ידי החומצה כך שהיה לא יותר מאשר שלד מפוחם מכוסה שאריות עור ושיער. רק עיני הילד הכחולות צפו בעולם בהפתעה, ממוסגרות בריסים ארוכים ונאים גדושים בדם שחור קרוש.

"אין עוד מה לעשות בשבילו," פלט קונרד בשקט. "העיקר שהוא כבר מת. מוזר, הוא היה יכול לגסוס במשך שעות..."

גודריק חש צורך לצעוק עליו שהוא לא צריך את הפרשנות שלו, אך כבר לא היה לו כוח. המוות, מוצג בפניו באופן חשוף וגלוי כל כך, מילא אותו בכאב ופחד בלתי ניתנים לתפישה.

קסטור תמך בקריספין המתאושש מהקללה שפגעה בו וסייע לו לקום על רגליו. סלית'רין צעד לכיוונם בכעס, והשניים הביטו בו במבטי איבה תואמים. סלית'רין סתר לשניהם בתנועה מהירה וצורבת, כמו הכשת צפעוני.

"טיפשות משוואת וחוסר אחריות," הוא נזף בהם. "שימוש בקסמים לא מוכרים על יצור כמו דרקון! לא הקשבתם בכלל בשיעורים שלכם? בשביל מה אתם לומדים כאן, שני כסילים?"

"זו אשמתי, אדוני," אמר מאפיס, מופיע שם פתאום, שקט ומסתורי כתמיד. "קסטור וקריספין השתמשו בכישוף שאני פיתחתי."

"אם כך, אתה טיפש לא פחות מהם," עקץ סלית'רין. "נער מבית הלימוד מת כאן עכשיו, וזו אשמתכם."

גודריק רצה להגיד שזו לא אשמתם, שזו אשמתו, העונש שלו. אך המילים לא יצאו מפיו. פחדן...

הוא ראה את ג'ורג' עומד לצד איילטאיד באולם הכניסה, הזיכרון חד וברור כאילו התרחש לנגד עניו ברגע זה ממש. מדוע הנער הזה היה צריך לשלם על הפשע של גודריק?

אמיץ כל כך... איך לא ראה את זה בו קודם? מדוע תמיד זלזל בו?

החרטה עלתה בגרונו כגוש מר. תנועה עברה כמו אדווה בגופו של הדרקון. הוא עוד לא מת, ונוכחותו עוררה שוב את זעמו של גודריק.

חרב פלדת הגובלינים עוד הייתה בידו של ג'ורג', הדם מחליק ממנה ולא מותיר עליה סימן. גודריק נאלץ לפתוח את אצבעותיו בכוח על מנת לקחת אותה. הוא אחז בה בריכוז ועצם את עניו לרגע. רוח קרירה ציננה את הזיעה שעל פניו. נדמה היה לו שהוא שומע את קול צחוקו לש ג'ורג' ברוח, ומאחוריו בכי תינוק מוכר. אם היער לקח את נשמותיהם של השניים כעירבון על פשעו, אולי המצב לא היה גרוע כל כך אחרי הכל... פעם אמרו לו שרוחות המתים מגיעות ליער ונחות שם בשלוות עולם...

דמעה דגדגה את עינו והחרב פילחה את צווארו של הדרקון. רעד עבר ביער; העלים רשרשו בפתאומיות וחיות קטנות תפסו מחסה. גל של קסם שחור התנפץ על היער, וגודריק חש ייאוש וזקנה כמוהם מעולם לא חווה.

הד הרשע הגיע עד הטירה. רוונה התעוררה מעלפונה בזעקה ומייד פרצה ביבבות, הרשע אוחז בליבה ביד קרה. המוות הזה לא החזיר לה את תינוקה.

הפרק הקודם		הפרק הבא