האויב האחרון

פרק 20: קסם

הראשון לספטמבר התקרב בצעדי ענק. אמילי מצאה את עצמה מהרהרת בהוגוורטס בכל רגע נתון, אפילו בזמן השינה, זו הייתה מלאה בחלומות נפלאים וגם מפחידים על הטירה בה היא ביקרה בתחילת הקיץ. מידי פעם פרפרים היו מופיעים בבטנה, שעד היא התקשתה להתרכז בכל דבר שלא כלל חלימה על בית הספר לקוסמים.

בליל השלושים ואחד לאוגוסט היא לא הצליחה להירדם. אין ספור פחדים ותקוות הסתחררו בראשה ולא נתנו לה מנוח. מה אם היא לא תמצא חברים בבית הספר? מה אם היא תגיע לשיעור הראשון ותגלה שהיא בכלל לא מסוגלת לעשות שום קסם? היא ראתה בברור את פרופסור דמבלדור עומד מעליה, אומר לה בחומרה שנעשתה טעות, ושהיא בעצם בכלל לא מתאימה להיות בהוגוורטס.

לבסוף היא שקעה בשינה טרופה, רק על מנת להתעורר לפני הזריחה. היא קמה מהמיטה כמעט בקפיצה, לא מסוגלת להכיל את המתח וההתרגשות, והתלבשה בבגדים שהכינה בקפדנות בלילה שלפני.

"אמילי?" ג'יני מלמלה בישנוניות מהמיטה שבפינה. "מה השעה?..."

"שש ועשרה."

ג'יני גנחה, משכה את השמיכה מעל ראשה וחזרה לישון.

אמילי עברה שוב על רשימת הציוד שלה, בדקה בפעם החמישית שהיא ארזה הכל, ואז התיישבה על המיטה וחיכתה. השעה הייתה שש עשרים וחמש. בהיעדר משהו אחר שיעסיק אותה, היא החליטה לרדת למטבח.

לשמחתה, אבא שלה כבר היה ער. הוא ישב ליד השולחן יחד עם פרופסור לופין וסיריוס; נראה שלופין היה בעיצומו של סיפור, וכשאמילי נכנסה הוא השתתק. הוא נעדר מהמפקדה בימים האחרונים, ללא ספק לטובת איזו משימת מסדר סודית. אמילי לא ידעה איזו מן משימה זו הייתה, אבל לפי התחבושות שבצבצו תחת חולצתו, היא הייתה יכולה לנחש.

"זה לא נורא כמו שזה נראה," הוא אמר לה בחיוך חביב, מבחין שהיא מסתכלת בתחבושות.

"קמת מוקדם. הרכבת יוצאת רק באחת עשרה," אבא שלה אמר לה. "מתרגשת?"

אמילי הנהנה במהירות. הפרפרים בבטן לא הרפו ממנה.

"זה בסדר," הוא אמר. הוא נופף בשרביטו בעצלות והקומקום שעמד מעל האח התחיל לשרוק. "ברגע שתעלי על הרכבת זה יהיה יותר טוב."

אמילי, שהשעה אחת עשרה נראתה עבורה רחוקה מאות שנות אור, לקחה את ספל התה שהוא הכין לה ולא השיבה.

"מה התחלת להגיד?" סיריוס שאל את לופין.

"רק שאפשר להבין למה הם חשדניים," הוא השיב, מקבל גם הוא ספל תה טרי מאביה של אמילי. "הספקתי לעשות לעצמי שם בעולם הקוסמים מאז המלחמה האחרונה. וזה לא עוזר שגרייבק נמצא בעמדת כוח שם, אתה יודע שהוא לא בוטח בי. נצטרך לחשוב על תוכנית חדשה."

אט- אט דיירי הבית התחילו להופיע במטבח. קודם גברת וויזלי, אז אימה של אמילי, שנראתה נרגשת כמעט כמוה, ג'יני והרמיוני, התיאומים (שהופיעו שם בקול פקיקה מחריש אוזניים וזכו לנזיפה חריפה מצד אימם) ולבסוף הארי ורון, שנראו עייפים וחיוורים לאחר שנשארו ערים עד מאוחר בלילה שלפני כדי לסיים את שיעורי הבית שלהם.

"אמרתי לכם שהייתם צריכים להתחיל לעבוד עליהם קודם," הרמיוני אמרה להם בטון ידעני, מדפדפת בספר שנקרא 'הוגוורטס: תולדות' מעבר לקערת הדייסה שלה.

רון עשה חיקוי אילם שלה מאחורי גבה.

אחרי ארוחת הבוקר הם נערכו ליציאה. המהומה הייתה עצומה. רון לא סיים לארוז, ובזמן שגברת וויזלי נזפה בו ועזרה לו לסיים, פרד וג'ורג' החליטו להרחיף את המזוודות שלהם למטה ופגעו בג'יני, שבדיוק עלתה לחדר של הבנות כדי לחפש את הצעיף שלה. אמילי שמעה את הצעקות של גברת וויזלי מהדהדות בבית, מתחרות בהאשמותיה של גברת בלק, בזמן שהיא והארי נפרדו מאימא שלהם.

"את תראי אותם עוד כמה שעות," בעלה אמר לה בזמן שהיא חיבקה את אמילי כאילו היא לא תשחרר אותה לעולם ומחתה דמעה מעינה. "אני זה שצריך לבכות."

"אני פשוט מאושרת," היא השיבה ועברה לחבק את הארי. "הילדים שלנו הולכים להוגוורטס..."

היא סיימה להיפרד מהם וזרזה אותם לצאת לדרך, בהבטחה שתראה אותם בסעודת פתיחת השנה. מתנחמת בעובדה שהיא תראה את אימה בצד השני של נסיעת הרכבת ממנה היא חששה כל כך, אמילי הלכה בעקבות הארי אל חדר הכניסה. שם חיכו להם טונקס, שהתחזתה לאישה גבוהה בעלת תלתלים כסופים בחליפה משובצת, ועין הזעם מודי, שכבש מגבעת כדי להסתיר את עינו המכושפת ורטן באוזניה דבר מה על כך שסטרנג'יס פודמור מאחר ופרופסור לופין יאלץ להחליף אותו. לצידם ישב בסבלנות כלב שחור עצום מימדים שאמילי למדה להכיר כצורתו השנייה של סיריוס.

גברת וויזלי, שעשתה את דרכה בין המזוודות שמילאו את החדר במעיל וכובע תואם ונראתה עצבנית בכל מקרה, הבחינה בו ונאנחה בלאות.

"דמבלדור אמר לא, סיריוס!"

סיריוס נבח בתקפות, כאילו כדי לומר שלא אכפת לו מה דמבלדור אומר.

"אתה לא תגיד לו שום דבר?" היא דרשה מאביה של אמילי בלהט. "הוא מקשיב לך!"

"סיריוס הוא ילד גדול," הוא השיב בשמץ כעס.

סיריוס נתן נביחה של הסכמה.

תוך זמן קצר ילדי משפחת וויזלי והרמיוני התאספו שם, וגברת וויזלי הלחוצה האיצה בהם לצאת לדרך. אמילי, יחד עם אבא שלה, הארי, טונקס, וסיריוס יצאו ראשונים לעבר תחנת הרכבת. עין- הזעם הופקד על המזוודות שלהם.

ברגע שדלת הבית נסגרה אחריהם סיריוס זינק אל הרחוב והתחיל לרוץ במעגלים, מבריח חתולים ויונים כשלשונו משתרבבת מחוץ לפיו. אמילי צחקה.

"זה אכזרי לכלוא אותו בבית הזה, הוא חייב לראות אור שמש לפעמים," אביה אמר לטונקס בעודם צועדים לעבר תחנת הרכבת. "את מבינה את זה, נכון?"

"כמובן," היא השיבה באהדה. "אבל אל תהיה יותר מידי קשה עם מולי, היא בסך הכל דואגת שהוא יסתבך בצרות."

"סיריוס הוא אדם מבוגר, לא אחד הילדים שלה. הוא יכול לדאוג לעצמו."

טונקס כנראה לא הרגישה בנוח לקחת צד בדיון, כי היא פנתה אל אמילי ושינתה נושא.

"נו, את מתרגשת?"

אמילי, שצפתה בסיריוס רץ אחרי מקל שהארי זרק לו, הבינה שכמעט הצליחה לשכוח כמה היא לחוצה.

"אל תדאגי," טונקס אמרה, "אני לא מכירה מישהו שהיה בהוגוורטס ולא אהב אותה. אם תתמייני להפלפאף תמסרי דרישת שלום לכומר השמן."

"הוא רוח רפאים," הארי הסביר למראה הבעת הבלבול על פניה של אמילי.

הם הגיעו לתחנת הרכבת בשעה עשר ועשרים. אביה של אמילי עצר לפני הכניסה לתחנה והוציא מכיסו קולר, רצועה ורסן. סיריוס הבחין באביזרים ונהם בחוסר שביעות רצון.

"אתה יודע שאני לא רוצה לעשות את זה," ג'יימס אמר בעודו מתאים את הקולר לצווארו הפרוותי של סיריוס. "אבל אנחנו לא רוצים להסתבך עם המוגלגים היום. תנסה להתנהג כמו כלב רגיל, טוב?"

בתגובה, סיריוס העמיד פנים שהוא מנסה לנשוך אותו כשהוא קירב אליו את הרסן.

הם נכנסו אל תחנת הרכבת, סיריוס קשור ברצואה וברסן, וחלפו על פני הרציפים עד שאמילי הבחינה בשלט המורה על רציף מספר תשע, ומעט מאחוריו השלט המורה על רציף מספר עשר. היא הסתכלה בכרטיס הרכבת שלה, אותו היא הטמינה בכיסה בזהירות באותו הבוקר; רכבת האקספרס להוגוורטס הייתה אמורה לצאת מרציף תשע ושלושה רבעים.

"איפה – "

"עוד רגע," אבא שלה אמר, מסמן לה להסתכל.

הארי וטונקס התקרבו אל הקיר המפריד בין רציף תשע לעשר, מעמידים פנים שהם בוחנים מודעה שהייתה תלויה שם, ולנגד עיניה של אמילי נעלמו ללא זכר.

"עכשיו תורנו," אביה של אמילי אמר בעוד סיריוס מושך אותו בכוח אדיר לכיוון אותו קיר מסתורי. אמילי מיהרה אחריהם.

"מה אני צריכה לעשות?" היא שאלה בבלבול.

אביה הניח את ידו על כתפה ונשען על הקיר. לפני שאמילי הספיקה להבין מה קורה, היא נפלה, מעדה, ומצאה את עצמה במקום אחר לחלוטין.

האנשים הלבושים חליפות והתיירים הוחלפו בקוסמים ומכשפות לבושים גלימות, ובאין ספור ילדים נרגשים בגילם של אמילי והארי. ינשופים קראו והמו בתוך הכלובים שלהם, וחתולים חשדניים צפו בעוברים והשבים מתוך סלסלות הקש שלהם. היה שם רועש מאד; כולם דיברו ביחד, נפרדים ממשפחותיהם לשלום, מברכים חברים ומדברים על הקיץ שעברו.

נראה שהיחיד שלא השתוקק לצאת ולמצוא את חבריו ללימודים היה הארי. הוא נשען על קיר הרציף כאילו קיווה שיבלע אותו שוב ויחזיר אותו אל עולם המוגלגים, בעוד הוא חוזר ומשטח את שיערו מעל הצלקת המפורסמת שלו. אך נסיונו להיבלע בקהל לא היה מוצלח; לא היו ילד, גבר או אישה שחלפו על פניהם ולא נעצו בו מבט. אמילי ידעה שאחיה מאד מפורסם בעולם הקוסמים, הרבה יותר מההורים שלהם, אבל לא היה לה מושג עד כמה.

לאחר כמה רגעים גברת וויזלי הופיעה ליד המחסום עם רון והרמיוני, ואחריהם צצו התיאומים וג'יני, ופרופסור לופין במאסף. הוא הבחין בסיריוס, שעדיין היה קשור ברסן, ופלט נחרת צחוק לא אופיינית. סיריוס נהם עליו באיום, חושף את שניו.

"בסדר, בסדר," אביה של אמילי אמר והתיר את הרסן. ברגע שהיה חופשי, סיריוס זינק על חברו והחל ללקק את פניו, עד שזה דחף אותו מעליו במאמץ גדול. "מספיק! סי – כלומר, רך- כף! זה מגעיל!"

"לפחות הוא מתנהג כמו כלב," טונקס אמרה בחיוך נבוך.

אביה של אמילי ניגב את הרוק מפניו בעצבנות בעוד סיריוס יושב לרגליו של הארי, משקשק בזנבו בסיפוק.

שריקה חדה נשמעה, ועשן לבן היתמר מקטר הרכבת ומילא את הרציף. ליבה של אמילי נתן קפיצה והיא הסתכלה סביב בבהלה.

"זה בסדר, יש עוד עשר דקות," אבא שלה אמר, מציץ בשעונו. כשהוא הרים את מבטו חיוך נרגש עלה פניו. "אז זהו זה, מה?"

אמילי הרגישה את ליבה בגרונה. היא חשה דחף להתחרט, לומר שהיא לא רוצה ללכת להוגוורטס. היא מעולם לא נפרדה מאבא שלה למשך זמן כל כך ארוך.

"הכל יהיה בסדר, את תראי," הוא אמר וחיבק אותה בחוזקה. "עוד שלושה ימים בכלל לא תחשבי עלי."

הוא התנתק ממנה כדי להיפרד מהארי, זה הסתכל בנעליו במבוכה. הוא לחץ על כתפו בחוזקה.

"תשמור על עצמך," הוא אמר בקול נמוך, ואז הוסיף בטון קליל יותר, "אל תסתבך ביותר מידי צרות."

הארי הנהן במהירות. ג'יימס נתן לו חיבוק קצר מאד ושחרר אותו להיפרד מגברת וויזלי, זו חיבקה אותו בחום. היא שחררה אותו ואז, להפתעתה של אמילי, חיבקה גם אותה.

עין- הזעם הגיע בדיוק בזמן עם המזוודות שלהם. אמילי מצאה את עצמה נפרדת בזריזות מטונקס, מקבלת טפיחה קטנה של חיבה על הכתף מפרופסור לופין ונבחה נרגשת מסיריוס, ונדחקת יחד עם שאר הילדים לכיוון הרכבת. היא הסתכלה באבא שלה בפעם האחרונה. הוא נתן לה חיוך מעודד ונופף לשלום. האם זה רק נדמה לה, או שהוא נראה עצוב?

"אוי, למען השם!" גברת וויזלי התרגזה כשסיריוס עלה על רגליו האחוריות והניח את כפותיו על כתפיו של הארי במחווה שכלל לא הייתה כלבית. "הוא יפספס את הרכבת בגללך!"

אמילי כבר הייתה על רכבת עד שסיריוס הסתפק בליטוף אחרון על הראש ושחרר את הארי, זה אחז במזוודה שלו ובכלוב של הידוויג ומשך אותם אל הרכבת. רון עזר לו להעלות אותם ואז אחז בזרועו ומשך אותו פנימה, רגע לפני שהרכבת התחילה לנוע.

אמילי הסתכלה דרך החלון כדי לראות את אבא שלה בפעם האחרונה. הרכבת התחילה להאיץ, עד שהוא היה לא יותר מכתם מרוחק. סיריוס רץ אחרי הרכבת, מקשקש בזנבו, עד שהיא עברה עיקול במסילה והתחנה נעלמה מהעין.

עכשיו לא הייתה דרך חזרה.

אמילי התנתקה מהחלון, שם הנוף העירוני התחלף במהרה בנוף פרוורי. רון והרמיוני נאלצו ללכת לתא של המדריכים, והיא מצאה את עצמה עם הארי וג'יני.

"שנלך לחפש מקום?" ג'יני הציעה.

"מה? אה, כן," הארי השיב בטון מוזר. "אמילי... אולי כדאי שתמצאי מישהו מהשנה שלך."

"בסדר," אמילי השיבה חלושות, מקבלת את הגזרה.

"את יכולה לבוא למצוא אותי אם את צריכה משהו," הארי אמר במבוכה ברורה. "ואת יכולה להשאיל את הידוויג אם תרצי לכתוב לאבא כשנגיע. היא הרבה יותר מהירה מהינשופים של בית הספר."

"בסדר," אמילי אמרה שוב.

"ועוד משהו," הוא הוסיף, נראה קצת רציני יותר. "יכול להיות שיש אנשים ש... אומרים עלי כל מיני דברים. אל תקשיבי להם, טוב?"

אמילי הנהנה בנכונות. היא ידעה שהיו אנשים שרצו להאמין שאחיה משוגע ושהוא לא חזה בשיבתו של אדון האופל. היא הייתה נחושה לתמוך בגרסא שלו, לא משנה מה התלמידים האחרים יגידו.

"טוב... אז נתראה אחרי זה, אני מניח."

"תהני," ג'יני אמרה בחיוך רחב.

"אני אנסה," אמילי פלטה במתח, צופה בה ובאחיה גוררים את המזוודות שלהם הרחק ממנה בחיפוש אחר מקום ישיבה. היא נשארה לבד.

הרכבת עברה מהמורה בדרך ואמילי נאלצה לאחוז במזוודה שלה בחוזקה כדי שהיא לא תיפול. בתחושת בדידות גדולה, היא החלה ללכת לעבר החלק האחורי של הרכבת.

בכל תא ישבו תלמידים, כולם משוחחים בעליזות וצוחקים, לא רואים אותה חולפת במעבר עם המזוודה הענקית והכבדה שלה. כולם נראו כל כך גדולים, והיא התחילה לתהות במרירות האם היא היחידה שמתחילה את שנתה הראשונה.

אך לאחר זמן לא ארוך של הליכה היא הציצה לתוך תא בו ישבו חמש בנות שנראו בערך בגילה. מחליטה לנסות את מזלה, היא פתחה את הדלת ושרברבה את ראשה פנימה.

"יש פה מקום?"

"בטח!" הדוברת הייתה ילדה בעלת עור בצבע קינמון וצמה שחורה ארוכה ומבריקה. היה לה אף נשרי וחינני, וזוג עניים כהות מוקפות ריסים שחורים ארוכים. בניגוד לאמילי ולשאר הבנות בתא, היא כבר הייתה לבושה במדי בית הספר.

"גם אתן בשנה ראשונה?" אמילי שאלה בזמן שדחפה את המזוודה שלה לתא האחסון, מתחילה לצבור ביטחון.

"כן," השיבה ילדה בעלת שיער בצבע קש ופנים עגלגלות וחביבות. היא באה בניגוד מוחלט לילדה במדי בית הספר שישבה לידה; היא הייתה לבושה חולצה פשוטה, ג'ינס עם קרעים בברכיים ונעליים בלויות. אמילי חיבבה אותה מייד.

"אני ג'נה. זו מרגרט – " היא הצביעה על הילדה שלידה. "זו ברידג'ט – " היא הצביעה על הילדה שישבה מולה; היא לבשה חצאית משובצת ונעליים שחורות מבריקות, וקשת אדומה נחה במנח מושלם בשיערה הבלונדיני. למשמע שמה היא הרימה את עיניה לרגע מספר הלחשים עב הכרס שבחיקה, אך מייד חזרה לעיין בו.

"ואלה אנבל וסופי – "

"סופיה," אחת משתי הבנות שישבו ליד החלון תיקנה את ג'נה בעצבנות, כאילו היא ביצעה שגיאה נוראית.

"כן, נכון," ג'נה אמרה במבוכה.

"אני אמילי," אמילי אמרה, מרגישה שמחה פתאומית גואה בה. היא התיישבה במקום הפנוי האחרון, בין ג'נה לבין החלון, שכעת הציג נופים מתגלגלים של שדות וגבעות מעליהם זרחה שמש סתיווית בהירה. פתאום הכל כבר לא נראה כל כך אפור ומפחיד.

"מה זה?" אמילי שאלה, מצביעה על כלוב זהוב שניצב על המדף שמעל המושב הנגדי, בתוכו התעופפה בזריזות ציפור זהובה זעירה בעלת עניים אדומות מבריקות.

"זה סיגנוט," מרגרט הסבירה בגאווה. "קוראים לו לוני. דודה שלי הביאה לי אותו במתנה. הם זן כמעט נכחד, אז הם נדירים מאד. הוא לא ינשוף, אבל אימא שלי היא ראש ועד ההורים של בית הספר, אז קיבלתי אישור מיוחד להביא אותו."

"הוא דומה לסניץ'," אמילי אמרה, עוקבת בעיניה אחרי תנועותיה הזריזות של הציפור.

"פעם היו משתמשים בהם בקווידיץ', לפני שהיו סניצ'ים," מרגרט סיפרה לה. "אבל כשהם כמעט הוכחדו הוציאו את השימוש בהם מהחוק."

"אז גם את באה ממשפחה של קוסמים?" ג'נה שאלה את אמילי בסקרנות. "ההורים שלי מוגלגים. אבל הם לא היו יותר מידי מופתעים כשקיבלתי את המכתב, הם תמיד אומרים שהממשלה מנסה להסתיר מאיתנו דברים כמו אנשים עם כוחות קסם וחוצנים."

אמילי, שהתחילה להבין איזה מין אנשים הוריה של ג'נה היו, התחילה להשיב, כשברידג'ט נכנסה לדבריה.

"ראיתי אותך ברציף," היא אמרה, צופה בה מעבר לשולי 'ספר הלחשים הבסיסי: רמה ראשונה'. "היית עם הארי פוטר."

"כן, הוא אח שלי," אמילי השיבה.

מרגרט פערה את עיניה בתדהמה. אנבל וסופיה הסתכלו בה בחשש מעורב בסקרנות, וסופיה לחשה דבר מה באוזנה של חברתה. רק ג'נה נראתה מבולבלת.

"מה? מה כל כך מיוחד באח שלה?"

"לא שמעת על הארי פוטר?" מרגרט שאלה אותה בתדהמה.

"הורים מוגלגים, שכחת?" ג'נה השיבה בהדגשה.

"הוא הילד שנשאר בחיים," ברידג'ט אמרה. היא הסתכלה על אמילי כאילו היא מטילה בספק את העובדה שהיא ואחיה קורצו מאותו החומר. "הוא הביס את אדון האופל כשהוא היה רק בן שנה."

ג'נה נראתה מתרשמת. "אז הוא בטח חתיכת קוסם, מה?"

"אבל הוא כבר לא כל כך מיוחד, נכון?" ברידג'ט המשיכה, עדיין מסתכלת רק על אמילי. "מסתבר שגם ההורים שלך שרדו את הקללה ההורגת. תגידי לי את האמת – איפה באמת הייתם כל הזמן הזה?"

אמילי, שהתחילה להרגיש שהחקירה הזו הופכת להיות פולשנית מידי, חשה הקלה כשאנבל וסופיה קמו פתאום והחלו לאסוף את החפצים שלהן, מסיטות ממנה את תשומת הלב.

"לאן אתן הולכות?" מרגרט שאלה אותן. הן לא השיבו, רק לקחו את המזוודות והינשופים שלהן ועזבו את התא.

"מה הבעיה שלהן?" ג'נה תהתה.

"זה לא ברור?" ברידג'ט אמרה. הטון הידעני שלה התחיל לעלות לאמילי על העצבים. "הארי פוטר הוא דמות שנויה במחלוקת. הן לא רוצות לשבת באותו התא עם אחותו."

אמילי הרגישה את פניה מתלהטות. לא מצא חן בעיניה שברידג'ט מתארת את אחיה בתור "דמות", ועוד יותר לא מצא חן בעיניה שהיא מדברת עליה כאילו היא לא שם.

האם ככה הדברים הולכים להיראות? האם חבריה לספסל הלימודים יברחו ממנה בגלל שם המשפחה שלה? אולי לזה הארי התכוון כשהוא אמר לה לא להקשיב למה שאנשים אומרים עליו?

"רגע, אני מבולבלת," ג'נה אמרה, מסתכלת בין אמילי למרגרט. "חשבתי שהוא גיבור?"          

"הוא באמת גיבור," מרגרט אמרה בגאווה. "אימא שלי מאמינה לסיפור שלו לחלוטין. היא אומרת שאם דמבלדור תומך בו, סימן שהוא אומר את האמת, וזה שאין- לנקוב- בשמו באמת חזר."

"מי?"

"לא כולם חושבים ככה," ברידג'ט אמרה. "אבא שלי אומר שבכלל לא בטוח שאפשר להאמין לו."

"אז את מוזמנת גם ללכת," אמילי התפרצה בכעס. "לא אכפת לי מה אבא שלך אומר, הארי לא משקר! הוא ראה את זה קורה במו עניו – הוא ראה את וולדמורט חוזר!"

ברידג'ט שמטה את הספר שלה בהפתעה, ומרגרט פלטה צווחה קטנה של בהלה. לוני נבהל והחל להכות בכנפיו כנגד סורגי הכלוב שלו.

"מה? מה קרה?" ג'נה שאלה, מסתכלת סביב בבלבול.

"אמרת את השם שלו!" מרגרט אמרה לאמילי בהשתאות.

"טוב, כן," אמילי השיבה כלאחר יד. "אבא שלי אומר שאסור לפחד להגיד את השם שלו, כי זה נותן לו כוח."

"עצרו הכל!" ג'נה התערבה בקול, מנופפת בזרועותיה. "אני לא מבינה כלום. תסבירו מההתחלה, מי זה וולדמורט?"

מרגרט התצטמררה שוב, וברידג'ט התחילה להיראות מרוטה ועצבנית. מרוצה מהגישה של ג'נה, אמילי פצחה בסיפור ששמעה לראשונה באותו הקיץ, על אדון האופל והילד שנשאר בחיים.

עד שהיא סיימה את הסיפור השעה הייתה שעת צהריים, ומכשפה שמנמנה שדחפה לפניה עגלה עמוסה מאכלים הציצה לתוך התא והציעה להן לקנות ארוחת צהריים וממתתקים. אמילי הצטיידה בכמה צפרדעי שוקולד ובשקית גדולה של סוכריות רחף להמשך הנסיעה.

"אז עכשיו הוא חזר?" ג'נה שאלה לאחר שאמילי סיכמה את הסיפור, בוחנת קופסא של צפרדע שוקולד. "מה זה אומר, בעצם? מה הולך לקרות?"

אמילי עמדה להשיב, אבל ברגע האחרון היססה ומשכה בכתפיה. בימים שלפני הנסיעה הוריה חזרו והדגישו כמה זה חשוב שהיא לא תספר לאף אחד, אפילו לא ברמיזה, על המסדר.

ג'נה קיבלה את חוסר הידיעה שלה ופנתה לחקור את צפרדע השוקולד שקנתה. אמילי חשה שברידג'ט מסתכלת עליה, אבל כשהיא הביטה לכיוונה הילדה השנייה הייתה שקועה בספר שלה.

אמילי בילתה שעה מהנה מאד בהחלפת קלפים של צפרדעי שוקולד עם מרגרט תוך כדי שג'נה בוחנת אותם ושואלת שאלות על הדמויות שחייכו ונופפו לה מתוכם. ברידג'ט שקעה בספר שלה ולא משה ממקומה.

"לאיזה בית אתן רוצות להתמיין?" מרגרט שאלה לאחר שהחליפה עם אמילי קלף של אגריפה בקלף של פולברט הפחדן. בחפיסת הקלפים הישנה שרון הוריש לאמילי היו לפחות חמישה פולברטים. "אימא שלי הייתה ברייבנקלו ודודה שלי הייתה בגריפינדור, אז אני מקווה להתמיין לאחד מהם."

"אני רוצה להיות בגריפינדור," אמילי אמרה ללא היסוס. "ההורים שלי היו בגריפינדור, וגם הארי שם."

"כן, גריפינדור נשמע טוב..." ג'נה מלמלה. "תזכירו לי על מה אתן מדברות?"

מרגרט פתחה בהסבר מפורט על ארבעת הבתים בהוגוורטס ועל המייסדים על שמם הם נקראו.

"נשמע מגניב," ג'נה אמרה, אוחזת ברגלה של צפרדע שוקולד חסרת נחת. "אני אלך לאן שאתן הולכות."

"את לא בוחרת לאיזה בית להתמיין," ברידג'ט התערבה. "יש טקס מיון, ככה מחליטים מי הולך לאן."

ג'נה נראתה מאוכזבת. "אני לא ממש אמיצה או חכמה, או שאפתנית במיוחד... כנראה שישימו אותי בהפלפאף."

אמילי לקחה סוכריית רחף כדי להסתיר את אכזבתה. היא הספיקה ללמוד לחבב את ג'נה ומרגרט מאד (את ברידג'ט היא פחות חיבבה), והמחשבה שהן לא ימוינו לאותו הבית הייתה מאכזבת.

במהרה התחיל להחשיך, והמנורות ברכבת נדלקו. הבנות לבשו את מדי בית הספר שלהן, בידיעה שהוגוורטס הולכת ומתקרבת. ג'נה בחנה בפקפוק את הגלימה השחורה הרחבה; גם עבור אמילי זו הייתה הפעם הראשונה בגלימת קוסמים.

"הינה היא!" מרגרט קראה פתאום.

הבנות האחרות מיהרו אל החלון. באופק, מגדלים שטופי אור בלטו כנגד השמיים השחורים.

"וואו," ג'נה המתה, מצמידה את פניה לזגוגית כדי להטיב לראות. "זאת באמת לא מתיחה!"

אמילי צחקה. כל דבר היה מסוגל להצחיק אותה באותו הרגע.

לאחר זמן מה של ציפייה מתוחה, בעוד מגדליה של הוגוורטס הולכים ומתקרבים, הרכבת האטה ונעצרה. המולה עצומה התעוררה בקרון כשהתלמידים, לבושים במדי בית הספר, יצאו מהתאים שלהם באותו הזמן והחלו נעים לכיוון היציאות. ליבה של אמילי פעם בהתרגשות בעודה נדחקת בין התלמידים המבוגרים יותר, חברותיה החדשות בעקבותיה.

בחוץ האוויר היה צונן ונושך. אמילי כמעט מעדה כשהקרון הסתיים פתאום והפך לרציף.

"זהירות בירידה," אמר קול משועמם מעליה. היא הרימה את מבטה והבחינה ברון עומד ליד הדלת. "אה, אמילי. מה העניינים?"

אמילי שלחה לעברו חיוך קורן, חשה חיבה עזה לכל מי שמסביבה, אך לפני שהספיקה להשיב נדחקה הלאה. היא גיששה את דרכה בין האנשים, מובילה את חברותיה, לעבר קול נשי עמוק שקרא, "תלמידים חדשים לכאן! שנה ראשונה!"

אישה גבוהה ורבועת לסת התגלה מתוך החשכה, מחזיקה בידה עששית גדולה שהטליה צללים כבדים על תוי פניה הקשוחים. קבוצה קטנה של תלמידים בגילה של אמילי כבר התאספו סביבה.

"איפה האגריד?" קול מוכר מאחורי אמילי שאל. היא הסתובבה וראתה שהארי התרחק מהתלמידים האחרים, ושהוא מדבר אל האישה שנשאה את העששית.

"אני לא יודעת. התבקשתי להחליף אותו הערב," היא השיבה לו.

משום מה הארי נראה מעט מוטרד. אמילי תפסה את מבטו וחייכה אליו, אבל הוא לא חייך בחזרה. ג'יני האיצה בו והם התרחקו משם.

"זה היה הארי פוטר?" אחד הבנים שעמדו בקרבת אמילי שאל בהשתאות.

ג'נה השמיעה קול של כאב. אמילי הבינה שמרגרט דרכה לה על הרגל כשהיא התכוונה לומר משהו. אמילי נתנה לה חיוך אסיר תודה; לא בזה היא רצתה להתרכז עכשיו.

"כולם פה?" האישה הגבוהה שאלה לאחר שהרציף התרוקן, סוקרת את קבוצת הילדים שהתאספו סביבה. "שמי פרופסור גרבלי- פלינק, ואני אלווה אתכם בדרך אל הטירה. אחרי, בלי להתפזר!"

היא החלה ללכת, בעוד הילדים מתאמצים להדביק את קצב הליכתה הזריז. אף אחד לא דיבר; הם היו יותר מידי עסוקים בעמידה בקצב, ומעבר האבן הצר והלח בו הם הובלו לא ממש היה סיבה להתפעלות. ריח מלוח עמד באוויר הרטוב; אמילי זיהתה שהם קרובים לאגם. ואכן, לאחר כמה דקות של הליכה הם יצאו מתוך המעבר אל שפת אגם עצום. תריסר סירות צפו במים הרדודים, אלה הכו כנגד חלוקי הנחל שעל החוף בשלווה. הכל היה חשוך.

"אל הסירות," פרופסור גרבלי- פלנק הנחתה את התלמידים המהססים. "ארבעה בסירה, בדיוק."

אמילי תפסה סירה יחד עם מרגרט, ג'נה וברידג'ט. באפלה, לאורה העמום של העששית, שלושתן נראו חיוורות מאד.

"כולם יושבים?" פרופסור גרבלי- פלנק שאלה מתוך אחת הסירות. "מצוין. אז קדימה!"

כולן כאחת, הסירות התנדנדו והחלו לנוע, שטות בדממה אל לב האגם. שום צליל לא נשמע מלבד המים המכים ברכות כנגד דפנות הסירות. האדוות שבמים בשחורים היו דוממות ורכות כמו קפלים ביריעה גדולה של משי.

אמילי נזכרה שפעם אחת, כשהם עוד היו מוגלגים, ההורים שלה לקחו אותה לפארק שעשועים גדול. היא ישבה לצד אימה בסירה דומה מאד לזאת, ששטה בתוך תעלה במעבר חשוך ודומם. אמילי זכרה שהיא פחדה – החושך והריקנות היו עצומים, אפילו שהיא ידעה שהם בסך הכל נמצאים בתוך מתקן – כשלפתע משהו השתנה, והיא ואימא שלה שטו בעולם קסום ומואר, מלא עצים ופיות זוהרות, והיא חשבה לעצמה שכל זה היה יפה הרבה פחות לולא היה מגיע אחרי אותו חוסר וודאות מפחיד.

זה היה מה שהתרחש כעת, רק הרבה יותר מדהים. הסירות חלפו על פני צוק סלעי, ומאחוריו התגלתה הטירה. כל הילדים עצרו את נשימתם ביחד. גם אמילי, שכבר ביקרה בטירה פעם אחת באותו הקיץ, הייתה מוכת תדהמה לנוכח המחזה. זה היה כמו חלק מסרט; הטירה המתנשאת הייתה מוקפת הילה של אור חמים ומזמין, ובאותו הזמן הייתה כה מרשימה, כמעט מאיימת, כמו משהו מעולם אחר. זה היה המחזה המדהים ביותר בו אמילי חזתה מימיה.

לאחר עוד זמן מה של שיט באגם הסירות נעצרו במאגן אבן היכן שהוא מתחת לטירה. אמילי יצאה מהסירה כמעט בקפיצה והסתכלה לאחור על חברותיה; אפילו ברידג'ט קרנה מרוב התרגשות.

תלמידי השנה הראשונה טיפסו בעקובתיה של גרבלי פלינק במעלה גרם מדרגות אבן ארוך, עד שמצאו את עצמם פתאום ממש למרגלותיה של הטירה. אמילי מתחה את צווארה בכאב כדי לראות את המגדלים והמרפסות שהתנשאו גבוה מעליה, תוך כדי שהיא מטפסת יחד עם שאר התלמידים הנרגשים במעלה עוד גרם מדרגות, זה הוביל הישר אל אולם הכניסה. התלמידים האחרים המו ומלמלו בהרגשות. אמילי חשה תחושה נעימה של מוכרות למראה החלל ממנו התרשמה בתחילת אותו הקיץ. מתוך האולם הגדול, שהדלת המובילה אליו ניצבה בצד המרוחק של אולם הכניסה, נשמעה המולה של פטפטופים מפיהם של התלמידים הבוגרים יותר.

"שלום, וברוכים הבאים להוגוורטס," אמר קול נשי חמור סבר. אמילי הרימה את מבטה והבחינה באישה שיצאה ונכנסה מכיכר גרימולד מספר פעמים באותו הקיץ, אותה הילדים האחרים כינו פרופסור מקגונגל. "שמי פרופסור מקגונגל, סגנית המנהל. אני אלווה אתכם במהלך טקס המיון, בסופו כל אחד מכם ישובץ לאחד מהבתים של הוגוורטס – רייבנקלו, הפלפאף, גריפינדור או סלית'רין. בתקופת לימודיכם בהוגוורטס, אתם תשהו במעונות ובחדר המועדון של הבית שלכם, והוא יהיה, כפי ששמו מעיד, הבית שלכם בתוך הוגוורטס. האחראים עליכם יהיו ראש הבית שלכם והמדריכים, אליהם תוכלו לפנות במקרה הצורך. על השגיכם בלימודים תזכו בנוקדות בית; בסוף השנה, הבית לו מספר הנקודות הגדול ביותר יזכה בגביע הבתים. אך חשוב לציין – עבירה על החוקים והתנהגות לא נאותה יביאו להורדת נקודות מהבית שלכם. בשנים הבאות תוכלו להיבחן לנבחרת הקווידיץ' של הבית שלכם, ולהביא לו כבוד גם בדרך זו." לצידה של אמילי, מרגרט הזדקפה בקשב. אמילי הציצה לעברה והן החליפו חיוך. "כעת נתחיל בטקס. אנא הסתדרו בשני טורים שווים מול הדלת."

אחרי רגע קצר של המולה ובלבול, תלמידי השנה הראשונה הסתדרו בשני טורים. אמילי עמדה לצד ג'נה, ומרגרט עמדה מאחוריהן לצד ילד שהן לא הכירו. ברידג'ט הגיעה איך שהוא אל ראש הטור.

"אחרי," פרופסור מקגונגל ציוותה והחלה לצעוד בצעד זריז לעבר האולם הגדול. אמילי הבחינה שהיא נושאת בזרועותיה שרפרף ומצנפת קוסמים מרופטת במיוחד. לראשונה היא תהתה מה טקס המיון בעצם כולל בתוכו.

"שמעתי שצריך להילחם בטרול," הילד שהלך ליד מרגרט לחש לאחר שאמילי סובבה את ראשה לאחור והעלתה את התהיה בפני חברתה.

"אל תהיה אידיוט," מרגרט אמרה לו. "מצנפת המיון קובעת לאיזה בית תתמיין. מניחים אותה על הראש והיא מכריזה את שם הבית."

"זה הכל?" ג'נה צחקקה בעצבנות. נראה שהיא לקחה את תיאוריית הטרול של הילד ברצינות. הוא עצמו נראה מאוכזב.

"שקט מאחור," פרופסור מקגונגל ציוותה לפני הכניסה לאולם. אמילי חשה את מבטה עליה, והיא תהתה האם היא יודעת מי היא.

דלתות האולם נפתחו לכבודם, חושפות חלל רחב ומרשים שהואר על ידי איו ספור נרות מרחפים. משני צידיה של אמילי עמדו ארבעת שולחנות הבתים העצומים. באותו הקיץ הם היו ריקים, אך כעת תלמידים ישבו סביבם, ומעל כל אחד מהם ריחפו ניסים שהציגו את סמל הבית אליו השתייכו. תלמידי השנה הראשונה שסביבה המו בהתפעלות והסבו את תשומת הלב של חבריהם אל התקרה המכושפת, ששיקפה בשלמות את שמי הלילה זרועי הכוכבים.

אמילי הרגישה שכולם מסתכלים עליה בעודה צועדת במורד המעבר, לעבר השולחן החמישי שניצב בקצה האולם, שולחן המורים. היא סקרה אותו במבטה במהירות ובמהרה הבחינה באימה, שיערה האדמוני אסוף בפקעת אלגנטית והיא לבושה גלימה ירוקה נאה. אמילי נופפה לעברה בהתרגשות גדולה, ואימה השיבה לה חיוך עדין ונרגש וניפנוף קצר.

הטור נעצר לפני שולחן הסגל. פרופסור מקגונגל הניחה את השרפרף, ועל גביו את המצנפת המרופטת. אך אמילי כבר למדה שבעולם הקוסמים אין לשפוט שום דבר לפי מראהו החיצוני.

ואכן, לנגד עיניה של אמילי וכל יושבי האולם, אחד הקרעים שבמצנפת נפער פתאום, והיא פצחה בשיר בקול עמוק וחורק.

אמילי ניסתה להקשיב למילים, אבל היא הייתה נרגשת מכדי להתרכז. היא מתחה את צווארה כדי לראות את שולחן גריפינדור, וסקרה אותו עד שהבחינה בהארי יושב ליד רון והרמיוני, מקשיב לשירה של המצנפת בריכוז. מבינה שהוא לא מבחין בה, היא הסתכלה שוב אל שולחן הסגל, שם גם אימה האזינה לשיר בהבעה רצינית. אמילי התקשתה להרגיש רצינית באותו הרגע. היא בחנה את יושבי השולחן האחרים, את מוריה לעתיד, וניסתה לנחש מה כל אחד מהם מלמד.

דמבלדור ישב במרכז השולחן, מקשיב לשיר בעניים עצומות. משמאלו ישב סוו, קודר וחמור סבר כתמיד. היא שמעה הרבה סיפורים עליו מפי הילדים האחרים במהלך הקיץ; הוא היה ידוע כמורה השנוא ביותר בהוגוורטס. אבל אמילי התקשה לקשר בין החיקויים הנלעגים והסיפורים הנבזיים לבין האיש שהיה מבקר בביתה ומביא לה מתנות מאז שזכרה את עצמה. הרי אם הוא ואימא שלה היו חברים, הוא לא יכול היה להיות עד כדי כך נורא, נכון?

היא לכדה את מבטו ונופפה. הוא הסיט את מבטו ולא הגיב. כנראה שהוא לא הבחין בה בין שאר התלמידים.

לבסוף שירה של מצנפת המיון הסתיים לצליל מחיאות כפיים. פרופסור מקגונגל פרשה מגלית קלף ארוכה.

"כשאקרא בשמכם," היא אמרה בקול חזק וברור. "אתם מתבקשים לגשת ולכבוש את מצנפת המיון. אגברי, כריסטיאן!"

ילד חיוור ולחוץ במיוחד יצא מהטור וכבש את מצנפת המיון בחשש. לאחר כמה רגעים קולה של המצנפת הרעים, "הפלפאף!"

השולחן לימינה של אמילי פרץ בתשואות. כריסטיאן אגברי, כעת סמוק מהתרגשות, מיהר להצטרף אל בני ביתו.

כך טקס המיון נמשך. אמילי ידעה שיקראו לה לקראת הסוף, וההמתנה הייתה מורטת עצבים. הילד שעמד ליד מרגרט, בילי דונובן, התמיין לבית גריפינדור. מייד אחריו ברידג'ט הייתה הראשונה להתמיין לבית רייבנקלו, והיא נראתה מרוצה מכך במיוחד.

כמעט כל התלמידים כבר התמיינו כשפרופסור מקגונגל קראה, "מוהארי, מרגרט!"

מרגרט חלפה על פני אמילי וג'נה בצעד נמרץ וכבשה את מצנפת המיון. המצנפת הרהרה זמן ארוך, במהלכו עיניה של מרגרט היו מוסתרות, עד שלבסוף הצהירה, "גריפינדור!"

שולחן גריפינדור הריע בקולי קולות, כמו שהריעו לכבוד כל תלמיד חדש. מרגרט חייכה אל אמילי וג'נה בהתרגשות והלכה לתפוס את מקומה.

אחרי אוקונלי מנדי, שהתמיינה להפלפאף, הגיע תורה של אמילי.

"פוטר, אמילי!"

גל חרישי של מלמולים חלף באולם. אמילי הייתה בטוחה שאף אחד מהתלמידים האחרים לא עורר תגובה כזו בקרב הקהל. אומרת לעצמה שייתכן שהיא מדמיינת דברים מרוב מתח, היא יצאה מהטור וצעדה בנחישות לעבר קדמת האולם.

מצנפת המיון הייתה גדולה על מידותה, וברגע שהיא כבשה אותה היא צנחה וכיסתה את עיניה. היא מצאה את עצמה בחשכה.

"כאן אין הרבה התלבטות," קול אמר באוזנה. היא לא נבהלה – איך שהוא היא ידעה שזהו קולה של מצנפת המיון. "יש כאן רצון להוכיח את עצמך, וגם טוב לב גדול. אך יותר מהכל אני רואה יצר הרפתקנות, אומץ בהתמודדות עם מכשולים, ורעות. אין ספק שמקומך הוא ב – גריפינדור!"

תחושת הקלה עצומה הציפה את אמילי. היא הסירה את המצנפת, כמעט מסתנוורת מהאור באולם, וצעדה במהירות לעבר שולחן גריפינדור, תופסת את מקומה לצד מרגרט ועוד ארבעה בנים שמיונו לגריפינדור קודם לכן. חברתה חייכה אליה חיוך קורן.

היא הסתכלה במורד השולחן בהתרגשות ומצאה מבטים סקרניים רבים נשלחים לעברה מכיוונם של אנשים שהיא לא הכירה. לראשונה היא החלה לתהות האם זה קשור לעובדה שהיא אחותו של הארי.

היא ראתה את הארי, רון והרמיוני מריעים לה בהתלהבות, ומעט מאחוריהם את התיאומים ואחריהם את ג'יני, שלכדה את מבטה והרימה את אגודליה בתנועת ניצחון. אמילי צחקה.

פרופסור מקגונגל נאלצה לקרוא לתלמידים לשמור על השקט כדי להמשיך בטקס המיון. נראה שכל התלמידי באולם התחילו לדבר ביניהם; זה לא משהו שקרה אחרי שתלמידים אחרים התמיינו. הרבה אנשים עדיין הסתכלו על אמילי.

עוד שני בנים התמיינו לסלית'רין ובת אחת לרייבנקלו. לבסוף ג'נה הייתה האחרונה שנשארה מחוסרת בית, עומדת לבדה במרכז האולם ונראית לחוצה במיוחד. לבסוף פרופסור מקגונגל קראה, "ווינטרבוטם, ג'נה!"

ג'נה כמעט רצה לעבר מצנפת המיון. בעודה יושבת על השרשפף, המצנפת העצומה מסתירה את פניה, היא נראתה קטנה ושברירית מאד. אמילי החזיקה אצבעות שהיא תתמיין לגריפינדור.

עברו כמה דקות ארוכות, ושום דבר לא קרה. התלמידים התחילו להתלחשש ביניהם – אולי משהו השתבש? זה כנראה היה חריג למדי שלוקח למצנפת המיון כל כך הרבה זמן לקבל החלטה.

אמילי לא ידעה האם ג'נה שומעת את הלחשושים, אבל הדרך בה ידיה לפתו את גלימתה בכוח העידה שהיא הופכת להיות יותר ויותר לחוצה.

לבסוף, קולה של מצנפת המיון התגבר מעל הלחשושים וקרא, "גריפינדור!"

שולחן גריפינדור פרץ בתשואות. ג'נה הסירה את המצנפת ברעד וצעדה לעבר אמילי ומרגרט, חיוך עצום ולחוץ על פניה החיוורות.

"הייתי בטוחה שעוד רגע היא תגיד שאני לא מתאימה לאף בית, ושאני אצטרך לחזור הביתה," היא סיפרה לחברותיה בקול נסער לאחר שהצטרפה אליהן מסביב לשולחן.

"העיקר שאת פה עכשיו," מרגרט אמרה בשמחה. גם אמילי הרגישה מאושרת. היא הולכת לבלות את שבע השנים הבאות שלה בהוגוורטס עם החברות החדשות שרכשה.

לפתע ההמולה שבאולם גוועה. אמילי הרימה את מבטה והבחינה שדמבלדור עומד מאחורי שולחן הסגל, זרועותיו פרושות במחוות ברכה וקבלה. היא חיבבה את הקוסם הזקן מהרגע הראשון בו פגשה אותו, ןכעת חשה גל חדש ועצום של הערכה ואהבה כלפיו, בעודו סוקר את התלמידים במבט אוהב.

"ברוכים הבאים להוגוורטס!" הוא קרא בקול עמוק ויציב. "ולתלמידנו הוותיקים – ברוכים השבים! יש בפי מספר הודעות לקראת תחילת השנה, אך אני סבור שהן יוכלו לחכות עד אחרי הסעודה." דמבלדור חייך אל התלמידים, וכמה אנשים צחקו.

"ברשותכם, אגזול רק עוד כמה רגעים מזמנכם על מנת להציג בפניכם את אנשי הסגל החדשים שלנו. רובכם כבר בוודאי מכירים את פרופסור גרבלי- פלנק, שתחליף את פרופסור האגריד באופן זמני כמורה לטיפול בחיות פלא."

התלמידים מחאו כפיים. פרופסור גרבלי- פלנק, שישבה בקצה השולחן, הנהנה בראשה בתודה רשמית.

"וכעת," דמבלדור המשיך. "אני גאה להציג בפניכם את המורה החדשה שלנו להתגוננות מפני כוחות האופל, פרופסור פוטר."

האולם התמלא שילוב של מחיאות כפיים ומלמולים של סקרנות או חוסר שביעות רצון בעוד אימה של אמילי מחווה אל התלמידים קידה קצרה וחיוך. אמילי, מצידה, מחאה כפיים בהתלהבות.

"רגע, זאת אימא שלך?" ג'נה שאלה בתדהמה תוך שהיא מוחאת כפיים. "זה גדול!"

אמילי חייכה חיוך ענק. הדאגות שהכבידו עליה באותו הבוקר נראו רחוקות וחיוורות. כעת לא היה לה ספק שזו הולכת להיות שנה נהדרת.

הפרק הקודם		הפרק הבא