הצייד

הפאנפיק במומלצים! תודה לכולכם!!

נקודת מבט-רייצ'ל

הדקות האחרונות היו מטושטשות לרייצ'ל, כאילו זה לא קרה לה, אלא למישהו חסר מזל אחר.

הדם, הצרחות, הדמעות.

היא כל-כך רצתה לשכוח.

שאלות החלו נוצרות בתוכה, שאלות שהטריפו עליה את דעתה.

איך המוגלגים יכלו לצפות את ההתקפה שלהם?, מיהו האיש המסתורי שג'ון רץ אליו כאילו חייו תלויים בזה?, אבל הגרוע מכל, האם דבר מסוג זה קרה לשתי קבוצות התקיפה האחרות?.

היא חששה ממה שתראה כאשר תגיע למחנה,וחששותיה התבררו כנכונים בהחלט.

-היא ראתה קוסמים רצים מאוהל לאוהל, מרפאים פציעות של אחרים.

-היא שמעה צרחות של כאב.

-והיא ראתה את הגופות-הגופות של חבריה הטובים, שקיפחו את חייהם למען השגת המטרה.

הקוסמים הביטו בשניהם כאשר הגיעו אל המחנה, מבטיהם שידרו תבוסה.

היא לא רצתה להכביד עליהם עוד יותר.

"רק אתם נשארתם מהקבוצה שלכם?" שאלה אחת מהמכשפות בחשש.

רייצ'ל הנהנה, לאט, בתנועה כמעט בלתי מורגשת.

קוסם אחד הלך אל ג'ון כדי להוציא לו את החץ מהכתף, אך ג'ון סילק את ידו בגסות והלך לעבר האוהל שלו.

רייצ'ל לא יכלה להאשים אותו, היא גם הייתה עושה זאת אילולא חשה אחריות כלפי הקבוצה.

"רייצ'ל!"

לוקאס רץ אליה ואחז בכתפה.

"הכול בסדר?"

היא תקעה בו מבט רצחני.

"ברור שהכול בסדר, לוקאס! החברים שלי מתים, לא איזה עניין גדול!"

גשם החל לרדת והשמיים החלו להאפיר, כאילו מתאבלים בעצמם על האבידות.

רייצ'ל התאפקה לא להוציא את כל תסכולה החוצה בצרחה אחת רמה.

היא הלכה ופנתה לעבר הקוסמים האחרים.

רייצ'ל בחנה את הקוסמים במבט חושש.

"כמה נשארנו?"

***

49 אנשים. מתוך 97.

רייצ'ל רצתה להדחיק את הנתונים הללו, לדחוף אותם לפינה כל-כך מרוחקת במוחה עד שישכחו ודי.

אבל היא לא יכולה לעזאזל,היא לא יכולה.

מה יהיה עכשיו? האם קוסמים יתחרטו על הצטרפותם לקבוצה? האם ישארו רק 20 אנשים כעת?

היא ניסתה בכל כוחה, אבל לא הצליחה למחות את התמונות הללו מראשה.

היא הלכה לעבר האוהל של ג'ון.

היה זה אוהל רגיל, עם חדר שינה עם סוג של ערסל שהיה צמוד לאוהל.שם הוא פשוט ישב, החץ עדיין תקוע בכתפו.

"ג'ון?" שאלה רייצ'ל וישבה לידו על המזרן.

הוא לא ענה לה.

"אני יודעת שזה קשה-"

"את לא יודעת." מילמל ג'ון.

"ספר לי, אולי אז אני אדע."

ג'ון נשם.

"את זוכרת כאשר סיפרתי לך על חבריי,ג'ף וליז?"

רייצ'ל הנהנה. היא התחילה להזכר בזה, בתיאורים של ג'ון על ליז היפהפייה ועל ג'ף התומך.

"חשבתי שהם מתו." הוא לחש.

"והם אינם מתו?" שאלה רייצ'ל.

"אני..אני כבר לא יודע. אני כן יודע שראיתי את חברי שאמור להיות מת עומד כיד ימינו של המלך."

רייצ'ל הסתכלה עליו לפני שחזרה לדבר.

"אתה חושב ש..."

"אני לא יודע!" אמר ג'ון בקול רם יותר.

הוא חבט במזרן.

"אני לא יודע.לא מספיק שהלכה לנו חצי קבוצה, עכשיו גם..."

"היי." לחשה רייצ'ל ברוך.

"הכול עדיין לא ברור."

"איך יכול להיות יותר ברור מזה?" אמר ג'ון בכעס.

"הוא בגד בי. בכולנו. בכל הקוסמים."

"הוא חבר שלך כל-כך הרבה זמן-אתה באמת מאמין שהוא עשה את זה? תחשוב טוב."

"אני..." הוא בלע רוק.

"אני באמת לא יודע. אני לא יודע מה לחשוב, אני כבר לא יודע למה להאמין או למי."

"אתה יכול להאמין לי." לחשה רייצ'ל והבחינה בדם המטפטף מכתפו אל הרצפה.

"אבל קודם, כדאי שתשלוף את החץ הזה."

ג'ון אחז בידיים רועדות בחץ. ידיו רעדו ללא שליטה.

"האמת-תן לי." אמרה רייצ'ל ולקחה את החץ בידיה.

"תעשי את זה ל-אח!!" הצטעק ג'ון כאשר רייצ'ל שלפה במהירות וביעילות את החץ המוכתם בדם.

היא הניחה אותו על הקרקע.

ג'ון מילמל בכאב.

"משוגעת..."

רייצ'ל גיחכה.

ג'ון פשט את חולצתו המלאה בדם.

"אני לא הולך ללבוש את זה שוב."

"מן הסתם."

ג'ון הלך להביא לעצמו נייר שיעצור את הדם.

רייצ'ל שמה לב שג'ון היה חזק באופן מיוחד-הוא היה חסון, את חזהו עיטרו קוביות רבות ולמרות מה שקרה לו הוא היה חזק יותר מהרבה אנשים שהכירה.

"שוויצר." מילמלה.

ג'ון שמע אותה.

"מה, לא אוהבת?" הוא צחק ביובש.

"אני מעדיפה ללכת להביא לך שיקוי שירפא את הפצע." אמרה רייצ'ל.

"רצוי."

היא שמחה שהצליחה לעודד אותו-אפילו אם זה רק לקצת.

אחרי שהביאה לג'ון את השיקוי היא עברה בין האוהלים, מעודדת פצועים ותומכת באבלים.

אבל שום דבר לא הכין אותה למה שקרה אחר כך.

"רייצ'ל!" צעק לוקאס.

רייצ'ל יצאה מהאוהל, לוקאס ניגש אליה במהירות,עיניו נחושות, כמעט מטורפות.

"חייבים ללכת מפה! תגידי לכולם!" הוא צעק.

"מה, למה?" שאלה רייצ'ל.

"לוקאס, הכול-"

"קדימה! חייבים להתפנות מפה!" הוא חזר שנית על המילים.

"אבל למה??"

"רייצ'ל, אלו המוגלגים." לחש לוקאס.

"הם כאן."

צ'אק הסתובב ברחובות עירו.

הוא ישב וחשב על תוכניתו כנגד מרד הקוסמים, הוא שלח קבוצות של שמונים אנשים לכמה מקומות בהם חשב שיש קוסמים. הוא קיווה שהשערתו תתברר כנכונה. כך אוכך, צריך לחכות ולראות.

לידו, היו כמה ילדים ששיחקו ביחד, מה שגרם לצ'אק לצאת ממחשבותיו.

הוא הסתכל עליהם.

הילדה, שכעת היה תורה, שרה לעצמה. זה היה השיר שאותו לימד צ'אק את כל הילדים בעיר.

"אמא שלי, אמא שלך, על מטאטא היא עפה.*

אמא שלי, אמא שלך, בקרוב תהיה מתה."

צ'אק הנהן לעבר הילדה, שחייכה והמשיכה במשחק שלה.

צ'אק אהב את השיר הזה. זה גרם לו לחשוב על זמנים טובים יותר, שיבואו אחרי שלא יהיו קוסמים, אחרי שצ'אק יוכל סוף סוף להרגיע את עצמו בידיעה שהרג את המפלצות.

אמא שלי, אמא שלך, מכשפות אף פעם לא בוכות,

אמא שלי, אמא שלך-מכשפות למות הולכות."

צ'אק חייך בשובע רצון. הוא המשיך להסתובב, והמשיך לשיר את השיר בראשו גם אחרי, גם בזמן שהתקיימה הוצאה פומבית להורג של מכשפים.

הוא הסתכל עליהם. מטונפים. מכוערים.

מפלצות.

"מכשפה מספר אחת-על המוקד תישרף.

מכשפה מספר שתיים-בידי חבל תלייה מתנפנף."

הקוסמים הנידונים למוות ביקשו רחמים, התחננו. בכו.

פתטיים.

"מכשפה מספר שלוש-בנהר היא תטבע.

מכשפה מספר ארבע-תמות מסקילה.

ועל כן זכרו את אלו המכות,"

הקוסמים נשרפים.

העשן עלה אל השמיים, אשר מריחים אותו ושמחים לקבל ללמעלה עוד קוסמים מתים.

הקוסמים צרחו, התחננו ובכו בזמן השריפה.

אך צ'אק ידע שזה לא נכון. שהקוסמים עושים את עצמם.

כי כעת הוא נזכר בשורה האחרונה של השיר, אשר חותמת אותו.

"כי מכשפות אף פעם לא בוכות."

* השיר לקוח מ-"חיות הפלא והיכן למצוא אותן". שיניתי קצת את המילים כי אני לא זוכר את כולן.

חייב להודות, באנגלית השיר הזה יותר טוב מבעברית.

אשמח לתגובות.

הפרק הקודם		הפרק הבא