עיניים ירוקות

היי!

אני כותבת את הפאנפיק הזה לא רק בתור עלילה, אלא משלבת בו מידי פעם סוג פיקצרים, כמו הקטע על האגריד.

אז הפרק הזה והפרק הבא אחריו ידבר יותר על הסיפור של ארגוס פילץ', כי תמיד רציתי לעשות את זה.

אתם רוצים שאני יעשה סוג של חלק על קנופליוס לאבגוד, או על דמות אחרת?

תכתבו לי בתגובות או בינשוף.

תהנו⁦❤️⁩

_________

קר.
אני תמיד קם מוקדם.
לפעמים, אני מרגיש שהכל כבד עליי.
השגרה נמשכת בדיוק מתמיד ומעצבן, אבל הקירות השחורים עם חריטות הנחשים סוגרים עליי בכל יום עוד יותר.
ואני קם, כל פעם מחדש.
אני כבר מבין שלילי תהיה יותר טובה ממני, תמיד.
אני לא יודע אם היא אוהבת אותי או מרחמת עליי.
סיריוס, ג'יימס, רמוס ופיטר מתעללים בי ומשפילים אותי מול כל בית הספר כל פעם מחדש, בלי שעשיתי להם כלום.
רק בגלל שאני סלית'ריני והשער שלי שחור כמו הלילה.
כמה שאני אומר לעצמי שהם סתם ביריונים מפונקים, עדיין יש בי חלק שמתכווץ בכל פעם שהם מסתכלים עליי.
ארגוס בוכה כל יום.
אני לא יודע למה, אבל אף קסם לא מצליח לו.
קנופליוס שוקע עמוק בדימיונותיו, מנסה לשכוח את המציאות.
ואלאן, עם רגליים נטועות עמוק בקרקע, מוכיח לכולם שהוא לא בן המוגלגים שהם חשבו שהוא יהיה.
אני והוא יודעים קסמים חזקים ואפלים יותר ממה שתלמידי השנה השביעית יודעים.
זאת דרכנו לשרוד, לפלס את דרכנו במועדון הקרבות.
עדיין הפגישות של אוכלי המוות לא התחילו.
אני לא רוצה לחשוב על זה, דוחק את הרגע בו אצטרך לעמוד מול הסיוט עמוק לנבכי מוחי.
אני מנסה להבין מה דמבלדור אמר, ולמה ניוט מסכן את חייו.
ליטה מוזילה דמעות כל הזמן, אוחזת בכדור בדולח בוהק ובוהה בו.
הכתובות המלחיצות מכל מגיעות שוב ושוב, מבלבלות ומבעיתות, ובכולן כתוב אותו דבר:
אתה עוד תחזור אליי.
אני מצטמרר.
אני הולך מול הרוח הנחושה, נאבק.
כל חיי נאבקתי, וגם עכשיו.
ואז אני שומע את הקול שהכי לא ציפיתי לשמוע.
בכי.
שער חום פשוט, עיניים חומות סתמיות.
היום הן בוהקות בעצב, דמעות בזוויותיהן.
ארגוס.
קול עמוק מנחם, ועיניים חיפושית קטנות מבינות.
אני נעלם דום לרגע.
האגריד.
אני משתופף אל מול הזריחה, ואל מול שני הנערים האלה.
"אני- אני לא מצליח," בוכה ארגוס.
"מה לא מצליח?" האגריד שואל אותו בעדינות.
"שום דבר. שום קסם!" ארגוס מתייפח, "כל התקוות והחלומות שלי אינם!"
האגריד לרגע שותק.
"אולי דמבלדור כבודו יאשה לך להישאר כאן באיזה תפקיד." הוא אומר.
ארגוס בפאניקה עוד יותר.
"אני לא רוצה!" הוא צועק בכאב, "אני לא רוצה את 'דמבלדור כבודו!' אני רוצה... אני רוצה ללמוד בהוגוורטס, גם אם זה אומר שכולם יציקו לי! זה- זה המקום היחיד שהיה לי בו בית!"
האגריד מביט בו במבט מבין.
ארגוס ממשיך להתייפח.
"אף אחד לא יבין אותי!"
האגריד מעביר את ידו על גבו של ארגוס במחווה מפתיעה.
"תנשום," הוא אומר בשקט שלא אופייני לו, "תאמין."
ואז ארגוס מביט בעיניו, ואומר בשקט:
"כבר לא נותר לי במה להאמין. אין לי עבר ואין לי עתיד. אין לי מה לחיות בשבילו."
ואז ארגוס מגולל בפני האגריד את הסיפור העצוב ביותר ששמעתי בחיי:
היו היה פעם יתום לא מיוחד, חום שער וחום עיניים. ההורים שלו לא רצו אותו, וזרקו אותו ליער האפל בלי לחשוב יותר מידי אם הוא ישרוד. לאף אחד לא היה אכפת ממנו. ואז באה אדם, שלקח אותו אליו. אבל הוא לא לקח אותו אליו מטוב לב, אלא כי היה צריך מישהו שיעשה את עבודות הבית ולא היה לו כסף בשביל גמדון בית. וכך, גדל היתוך האומלל בעולם: ארגוס פילץ'. האדם ההוא, ורטיניוס שמו, הדביק לו את הכינוי כהשפלה. ארגוס לבש תמיד אריג גס ומלוכלך, וכך הילדים בשכונה התעללו בו וביזו אותו, והתייחסו אליו כמו גמדון בית. ורטיניוס אמר לפילץ' הקטן שאם יעשה משהו נגד דבריו של ורטיניוס, עליו להרביץ לעצמו מייד, עם שוט מיוחד. פילץ' גדל בלי ביטחון עצמי, נער שבור ואומלל. עד, שיום אחד, הוא שמע על מקום מופלא, עם חופש הזדמנויות לכל אחד. הוגוורטס.
הוא ביקש מורטיניוס ללכת לשם, אבל ורטיניוס אמר שהוא כפוי טובה והיכה אותו.
"אם תעז ללכת לשם," צעק ורטיניוס, "אתה לא תקבל אוכל יותר לעולם!"
אבל פילץ' הרגיש את התקווה מלחכת לאט לאט בליבו.
הילד חום השיער כבר לא היה פילץ', אלא ארגוס.
ויום אחד, הוא אזר אומץ.
הוא התגנב דרך החלון השבור, בלי שום צידה לדרך.
רק בגד על גופו, נכנס ארגוס ליער האפל.
מפוחד, הוא הסתובב בין המקומות החשוכים והקולות החרישיים, המשחקים לטרף.
הוא היה אז בן תשע בלבד, כשנאלץ לשרוד מסע שלם ביער האפל.
יום אחד, הוא פגש איש זאב בלילה.
"טעים," חייך האיש זאב.
"אתה- אתה הולך לנשוך אותי?" נבהל ארגוס, מבועת.
"אפילו לא ירח מלא!"
האיש זאב צחק.
"פנריר גרייבק לא מחכה לירח מלא," בוא לחש בתאווה.
ארגוס הצטמרר.
"אל תנשוך אותי!!!" הוא צרח, מבועת עד למעמקי נשמתו.
גרייבק חייך.
"הו לא, אני לא אמשיך אותך," הוא אמר.
ארגוס נשם לרווחה, מתרחק משם בצעדים מהוססים.
"אני יאכל אותך," לחש גרייבק, מדביק את ארגוס בשניות.
עיניו של ארגוס בהקו בתדהמה מבוהלת, חרד עד עמקי נשמתו.
"ילד- ילד כזה," ירק פנריר לעברו, "אפילו אדם זאב לא יוכל להיות. כל כך... פשוט. בלי טיפה של קסם."
ארגוס התנשם בתוך בגדו הדל, מרגיש את האריג הגס מתחכך בכורו ופוצע אותו.
"כל כך מבוהל," צחק גרייבק, "כל כך אומלל."
פנריר סגר עליו, לא נותן לו בקושי מרחב נשימה.
ארגוס לא ניסה לצעוק לעזרה.
הוא ידע בכל מקרה שאין אף אחד שיעזור לו.
וגם אם יש, לאף אחד אין זמן אליו, יתום חלש ואומלל.
שיער חום ועיניים חומות סתמיות, תווי פנים פשוטים.
אפילו קסם לא היה בו.
פנריר הסתכל עמוק לתוך עיניין, מבהיל אותו עד מוות.
"אני לא יכול לוותר על הפחד בעיניים שלך," לחש גרייבק הקטלניות, "אולי נהפוך אותך למשרת אנשי הזאב. הו כן, בן אדם עלוב, בך נבצע את נקמתו בכל בני האדם."
ארגוס פחד.
כל כך פחד.
לא היה לא קסם שיציל אותו, שום מעשה שיכול פשוט לפתור הכל.
לאנשים מהסוג שלו, לא היה ניסים.
ארגוס נשם, והביט טוב בעיניו של גרייבק.
ואז נתן לו אגרוף.
ידו מייד פעמה בכאב, וגרייבק נעלם דום.
ובאותו רגע, הבין ארגוס את חולשתו הגדולה של גרייבק: היהירות שלו.
הוא לא ציפה שילד שבור כמוהו יתקוף אותו, לא כשראה את חוסר התקווה בעיניו.
ארגוס לא היה גיבור, והוא לא נלחם למען הצדק או משהו כזה.
הוא ברח, רץ מהר ככל יכולתו.
אבל בסוף היער, הוא ראה את גרייבק אחריו, צוחק.
"לא באמת ציפית שילד שדוף כמוך יוכל לעקוף אותי, הא?" אמר גרייבק וחשף את שיניו.
מבטו של ארגוס כבר לא היה חסר תקווה.
גרייבק חייך.
"זה הולך להיות... מענג," אמר גרייבק כשהוא מדגיש את המילה האחרונה ומלקק את שפתיו.
ארגוס הביט אל הזריחה.
רק לפני קצת זמן הוא היה עבד, מושפל ואומלל.
אבל לא עוד.
בידיים רועדות, הוא הוציא את השוט שהיה תמיד איתו.
הוא נזכר ביום בו קיבל אותו מורטיניוס.
"כל פעם שתעשה משהו נגד מה שאמרתי לך, תשמתמש בזה," אמר ורטיניוס באדישות.
"אבל- אבל איך?" גימגם ארגוס.
"ככה," אמר ורטיניוס בעייפות, לוקח את השוט הקטן ומצליף בחוזקה כל אצבעותיו הקטנות של ארגוס.
ארגוס התחיל לצרוח מהכאב ומהדם, אבל ורטיניוס היכה אותו עוד ככל שצרח.
"ככל שתצרח יותר תקבל יותר," אמר לו ורטיניוס.
ארגוס נשך את שפתיו, שותק.
ורטיניוס חייך.
"יפה. עכשיו, תעשה זאת לעצמך."
מאז, בכל פעם שהמרה את פי ורטיניוס, הוא החליף לעצמו עם השוט בידיים רועדות.
הוא הביט בחשכת הלילה בשוט, שהכאיב לו כל כך בעבר.
השוט היה עצמו; הוא היה זה שפחד מעצמו.
אבל עכשיו אני חופשי, הוא אמר לעצמו שוב ושוב.
ואז, הוא הצליף בכל הכוח בפניו של פנריר גרייבק.
"אני חופשי!" הוא צרח, מוציא את הצעקה שכלא בעצמו כל השנים, "אני חופשי!!"
פנריר נעץ בו מבט מאיים.
"אתה לא מפחיד אותי!" צעק ארגוס.
הוא הצליף שוב ושוב, עד שנותר מגרייבק גוש מדמם.
הוא זרק את השוט על אדמת היער, קובר אותו יחד עם עברו.
ואז הוא ראה את הוגוורטס על רקע הזריחה.
מקום מוגן, בטוח.

פילץ' היה ילד מדוכא, אי שם בעבר.
ארגוס הוא נער משוחרר, מביט אל הזריחה.

הוא חופשי.

הפרק הקודם		הפרק הבא