לב החשכה

פרק 21

השיבה הביתה

בן התעורר לפנות בוקר בלי שום סיבה נראית לעין. הוא נותר לשכב במיטתו, מנומנם, מתענג על חום גופה של מורגנה, ששכבה לידו. ואז זה הכה בו; בדיוק לפני שנה, בשעה הזו, הוא החנה את הטנדר שלו מחוץ למוסך של אדון בירינסון, לא יודע שביום הזה חיו ישתנו מהקצה לקצה...

המחשבה הזו לא אפשרה לו להמשיך לשכב בנחת. הוא קם והתלבש בשקט באור האפרורי.

"בן?..." מורגנה מלמלה בישנוניות מכיוון המיטה. הוא התקרב אליה ונשק לה על הלחי.

"איך את מרגישה היום?"

"בסדר," היא השיבה. עבר שבוע מאז התאונה שעברה בחדר העבודה של סבו של בן, ולא נראה שהיא סובלת מאיזו שהיא תופעת לוואי של לחש ההגנה שפגע בה. היא נראתה בריאה כתמיד, גם אם לעיתים קרובות עיניה היו הופכות מזוגגות והיא הייתה שוקעת עמוק במחשבות. בן ניסה לשאול אותה על כך, אבל היא הייתה עונה שיש הרבה דברים שמעסיקים אותה, והיא לא רוצה לדבר על זה. הוא קיבל את זה.

"אז זה יהיה בסדר אם נלך היום?" שניהם ידעו על מה הוא מדבר.

מורגנה הנהנה. בן חש הקלה מסוימת, כי ידע שגם אם מורגנה הייתה אומרת שזה רעיון רע או שהיא מרגישה לא טוב ולא יכולה לנסוע איתו, הוא היה נוסע לביתו הישן בכל זאת. הוא התחיל לפתח ציפייה גדולה, מעורבת בחשש, לקראת הרגע בו ישוב לביתו.

"אז נחכה שאבא שלי ילך ונצא."

הוא לא חשש שאביו יחשוד שילדיו מתכננים דבר מה שהוא לא מודע אליו. הוא היה שקוע מאד בעבודתו בזמן האחרון – גם ליליאנה אמרה שהיא מעולם לא ראתה אותו כל כך עסוק. בן תיאר לעצמו שזה קשור למפקדת אוכלי המוות שהוגו גילה, למרות שלא יכול היה להתנער מתחושה כללית שאמרה לו שזה לא הכל.

ליליאנה הסכימה עם בן שבשבועות האחרונים, אבא שלהם מתנהג בצורה מוזרה מאד. הוא הפך להיות שתקן ורציני, כל הזמן שקוע במחשבות, כאילו משהו שמתנהל בתוך ראשו דורש את מלוא תשומת ליבו. נראה שהוא גם בקושי ישן; בכל פעם שמישהו מהם היה יוצא מחדרו באמצע הלילה או מוקדם בבוקר, הוא היה מוצא את אביהם ער, תמיד בתירוץ זה או אחר.

הם חששו להעלות את הנושא לפניו, לכן הם ניסו לפנות אל טדי לעצה. אבל כל מה שהוא אמר להם היה שיש הרבה מאד דברים שמעסיקים את אבא שלהם כרגע.

"אל תתעמתו איתו בנושא הזה," הוא ייעץ להם לפני שיצא לעוד אחד ממסעותיו. "אני מכיר את ג'יימס מאז ומתמיד. הוא יחזור לעצמו בקרוב."

אבל בן לא יכול היה שלא להמשיך לדאוג קצת. הוא הרגיש שטדי נופל בפח שאביו הציב בפני כל הסובבים אותו, החזות השגרתית כביכול שהציג כמסכה בפניה העולם, ושהוא לא רואה שמשהו לא בסדר אצלו.

באותו הבוקר אבא של בן יצא מוקדם, והוא ישב במטבח וחיכה שליליאנה ומורגנה יהיו מוכנות. ליליאנה הייתה קצת עצבנית לקראת הנסיעה – בן ידע שהיא לא לחלוטין שלמה עם ההבטחה שהבטיחה לא לספר לאיש שבן מתכוון לבקר בביתו הישן. לעומת זאת, הייתה בה גם התרגשות לזכות לראות את בית ילדותו של אחיה. אם היא עצמה לא הייתה רואה את הנסיעה ללב הטריטוריה המוגלגית כהרפתקה, סביר להניח שאהבתה לבן לא הייתה מספיקה על מנת שתשמור את הידע הזה לעצמה.

גם מורגנה נראתה עצבנית, אבל מסיבה אחרת. היא לבשה בגדי מוגלגים שליליאנה השאילה לה – חצאית שהגיעה עד ברכיה וחולצת טי צמודה – ונראתה מאד נבוכה בהם, כאילו היא לובשת תחפושת.

"זה הולם אותך מאד," בן החמיא לה כשהיא הצטרפה אליו ואל ליליאנה במטבח. הוא בחן אותה וניסה לדמיין אותה כאחת הנערות המוגלגיות איתן יצא בעבר; האמת הייתה שבבגדים הרגילים האלה, כששרביטה מוסתר, לא היה בה דבר שהסגיר את היותה מכשפה.

"איך אנחנו נגיע לשם?" היא שאלה במתח מסוים, חושבת על הצד בפרקטי, כמו תמיד. "בתחבורה מוגלגית?"

"לא, זה רחוק מידי," בן השיב בעודו מוזג לה כוס תה. "ליליאנה אמרה שהיא תכין מפתח מעבר."

מורגנה הסתכלה בליליאנה. "זאת עבירה על החוק להכין מפתח מעבר בלי אישור."

"יש לי אישור," ליליאנה השיבה בתמימות. "דודה הרמיוני סידרה לי אחד, כדי שאני אוכל להכין מפתחות מעבר בשביל ה..." היא עצרה את עצמה לפני שהעלתה את נושא המסדר. "בשביל המשפחה."

מורגנה הרימה גבה בחשדנות.

בן מיהר לשנות את הנושא, "שתיכן בטוחות שאתן רוצות לבוא? זה יכול להיות מסוכן – "

"בדיוק בגלל זה אני באה," מורגנה קטעה אותו, ולרגע חזרה להיות מורגנה של לפני כמעט שנה, שחיה איתו אצל דודו. "אתה בקושי יודע קסמים. מישהו צריך להגן עליך." היא חייכה אליו בשמץ קונדסות שהיה מקסים בעניו. הוא השיב לה חיוך.

"חוץ מזה שאנחנו יכולות להעמיד פנים שאנחנו מוגלגיות," ליליאנה הוסיפה. "כמה קשה זה יכול להיות?"

בן חשב על מספר תחומים בהם הן יכולות להסגיר אותם. "רק תעשו מה שאני עושה," הוא אמר. הוא חש שמץ של רגשות אשם על שהוא מסיט אותן לעשות משהו מסוכן, ושהוא גורם לליליאנה להסתיר את האמת מאבא שלהם, אבל אלה התגמדו ביחס לציפייה הגדולה שלו לקראת הנסיעה הזו. הוא באמת ובתמים חש שזה עשוי להיות מהנה, ואולי זה גרם יקרב בין אחותו לחברתו.

מפתח המעבר של ליליאנה העביר אותם ליער שצמח בסמוך לעיירה בה בן גדל. בן מעולם לא ביקר שם קודם לכן, אבל ברגע שהופיע שם, הוא חש מייד תחושה שונה – תחושה שאמרה לו שהוא קרוב לביתו. הריחות, האור, הצלילים; הכל התאים בדיוק למקום בו גדל.

לא היה לו קשה להבין לאיזה כיוון הם צריכים ללכת. הוא התחיל ללכת מייד, ורק כשליליאנה קראה לו להאט הוא הבין שהוא הותיר את השתיים הרחק מאחוריו בצעדיו הגדולים, בתשוקתו לראות שוב את ביתו.

הם צעדו קרוב לשולי היער, במקביל לכביש שהוביל אל העיירה, כדי לחמוק מעיניהם של נהגי המכוניות. במהלך כל ההליכה ביער לא נתקלו באיש מלבד חבורת ילדים שבנו בית עץ, אבל הם היו עסוקים בעבודתם ולא היה להם פנאי להתבונן בשלושת הצעירים שחלפו על פניהם.

לבסוף הם התחילו לראות בתים בין העצים משמאלם. בן זיהה מייד את הגגות הכהים של הבתים הפרבריים הנמוכים בשכונה שלו. הוא האיץ את צעדיו, ומורגנה וליליאנה היו צריכות כמעט לרוץ כדי להדביק אותו.

הינה המכולת השכונתית המוכרת, וקצת אחריה הרחוב הראשי של השכונה. בן יצא מבין העצים בלי חשש וחמק אל המעבר שמאחורי חצרות הבתים, שיועד לפינוי פחי הזבל. הוא לא היה צריך לדאוג שמישהו שעשוי לזהות אותו יעבור שם, והוא היה מוסתר מעיניהם של המכוניות בכביש ושל הילדים המשחקים.

קולותיהם העליזים ליוו אותו בעודו צועד ופונה מבלי לחשוב פעמיים. הוא לא היה שם שנה, אבל הדרך אל ביתו הייתה צרובה בזיכרונו. הינה ביתה של השכנה הזקנה שהייתה פעם השמרטפית שלו... והינה הבית השכן שדייריו השתנו כל הזמן... והינה – הבית שלו.

הוא לא היה שונה מכל הבתים שסביבו, אבל בן זיהה אותו מייד. זה היה כאילו מעולם לא עזב...

מבלי לחשוב פעמיים, הוא פתח את שער החצר האחורית ונכנס. המחזה שנגלה לפניו שם הקפיא את דמו.

דלת הרשת של המטבח הייתה תלויה על ציר אחד, ורבים מהחלונות היו מנופצים. כיסאות הנוח המוכרים ששימשו את בן ואת אימו בחצר נגנבו או נשברו, והקיר האחורי הלבן של הבית היה מרוסס כתובות; 'פריקים', 'מוטציות דוחות', 'לא בשכונה שלנו!'...

ליליאנה ומורגנה הצטרפו אליו אחרי רגע. המחזה עורר בהן חוסר נחת גדול.

"אני כל כך מצטערת," ליליאנה אמרה לו, אבל הוא לא שמע אותה. לא מספיק שהרשויות רודפות אותם, גם השכנים איתם הם היו ביחסים כה טובים הפנו להם את גבם, נגעלו מהם...

רחש נשמע בתוך ערמה של שקיות אשפה שאנשים השליכו לחצר הריקה. מורגנה שלפה את שרביטה מייד, אבל בן הניח עליו את ידו במהירות. היצור שיצא מתוך הערמה לא ניסה לפגוע בהם; זה היה בסך הכל כלב רזה ועלוב שהתייפח בקולות מעוררי רחמים.

ליבו של בן צנח לכפות רגליו. "לייטנינג..."

כלבו האהוב השמיע קול בכי כלבי והתחיל לצלוע לכיוונו. בן רץ אליו וכרך סביבו את זרועותיו, למרות שהיה מצחין, חופן את פרוותו השחורה, המוכרת, ביד רועדת.

"מה הם עשו לך?..." הוא שמע את עצמו ממלמל בקול חנוק. לייטנינג לא רק היה רזה ומורעב, אלא גם פצוע; רגלו הזדקרה תחתיו בתנוחה לא טבעית, ואוזניו היו קצוצות. הוא ילל וליקק את פניו של בן באפיסת כוחות. רק אז הוא הבין שדמעות מלוחות זולגות מעניו.

"כדאי שניכנס," אחת מבנות לווייתו אמרה לו בעדינות והוא הובל פנימה. לייטנינג קרטע בעקבותיו.

ברור היה שאיש לא חי בבית כבר שנה. האוויר היה חנוק וטחוב, וכל הרהיטים מכוסים אבק. פה ושם נראו סימנים לוונדליזם; רהיטים שנופצו, כתובות, ובפינת הסלון נראו סימנים למדורה של ילדים. בן הלך מייד לחדרו, כאילו רצה לדמיין שזה סתם עוד יום רגיל והוא חוזר הביתה אחרי משמרת בעבודה. אבל מצבו של חדרו רק דכדך אותו עוד יותר; המחשב שלו וכל כלי המכונאות נגנבו, מזרן המיטה שלו היה קרוע והרצפה מכוסה זכוכיות מנופצות ושברי עץ.

"בן, מספיק," מישהי אמרה לו. אבל הוא לא הבין מה היא רוצה – הרי הוא סתם עומד שם. לא עושה כלום. הוא היה צריך לכעוס, להיות שבור, לבכות ולשבור משהו מרוב זעם, אבל הוא לא יכול היה לעשות כלום חוץ מאשר לעמוד שם ולבהות, לנסות לתפוס את העובדה שבית ילדותו חולל בצורה כל כך מכפירה...

פתאום הוא הבין שמורגנה מובילה אותו אל המטבח. אבל זה היה המקום האחרון בו הוא רצה להיות. האור הקיצי שחדר דרך החלונות השבורים פילח את מוחו, מזכיר לו את כל הבקרים הקיציים בהן אימו עבדה במטבח, עומדת בדיוק במקום בו ליליאנה עומדת כעת; כל פיסת טפט מתקלפת וסדק בשיש הזכיר לו את היום בו נפרד מאימו בפעם האחרונה.

ליליאנה ניסתה למצוא אוכל עבור לייטנינג, שהתכרבל בפינה הקבועה שלו, כאילו קיווה שהכל יחזור להיות כמו שהיה. אבל שום מצרך לא שרד במקרר או במזווה המצחינים מלבד כמה פחיות שימורים. ליליאנה לא הבינה איך פותחים אותן, אז בן ניגש למלא את מקומה. הוא פתח פחית של בשר משומר, ראשו ריק, והשכיל להיחתך מהמכסה.

הוא קילל בחריפות – קילל כמו שמעולם לא קילל בעבר – בעוד הדם עולה מהפצע וניגר על אצבעותיו, מטפטף לתוך הכיור המוכתם פטריות. מורגנה הושיבה אותו בכיסא היחיד ששרד במטבח והוציאה את שרביטה. ליליאנה אמרה לה לא להשתמש בקסם, והוא רק בהה בפצע המדמם ותהה לעצמו מה ציפה למצוא בבית ילדותו כשחש כה נרגש לחזור. האם באמת היה כזה מטומטם שבמקום מסוים בתוך תוכו האמין שאם יחזור, הכל ישוב להיות כמו שהיה? שהוא ימצא את אימא שלו בסלון, צופה באופרת סבון בעודה מקפלת כביסה, ושלייטנינג יסתער עליו באהבה וינסה לחטוף את התרמיל שלו?

"אני אידיוט," הוא אמר בקול ניחר בזמן שמורגנה חבשה את אצבעותיו בדרך המוגלגית.

"אתה לא אידיוט," מורגנה אמרה לו ביציבות.

הוא לא השיב. זה היה כל כך מוזר לשבת שם, בביתו ההורס, עם שתי הנשים שהפכו להיות כה מרכזיות בחייו בשנה הבודדה בה היה רחוק מביתו. הוא דמיין שהוא מביא אותן הביתה לפני שכל הצרות התחילו, מציג אותן בפני אימו...

אבל הוא לא יציג אותן בפניה. לא, כנראה שהוא גם לא יראה אותה יותר לעולם. הוא חש שהוא זקוק לסגירת מעגל, והינה, הוא קיבל אותה – ההוכחה החד משמעית שתבהיר לו שהוא מקווה לשווא. שחיו הקודמים הסתיימו, וזהו זה. הם לא יחזרו לעולם.

זה היה רעיון גרוע ללכת לשם. הוא ידע שגם מורגנה וליליאנה חושבת ככה, למרות שהן כל הזמן ניסו לעודד אותו. הן ניסו לגורם לו לספר להן סיפורים על הבית שלו כפי שהיה אמור להיות, על החוויות המשותפות שלו עם אימו שם, אבל המחשבות האלה רק גרמו לו להרגיש יותר רע. הוא הסתובב בבית כמו מוכה ירח, מחפש אחר משהו שהמוגלגים לא הצליחו להשחית. הוא לא מצא כלום... עד שהוא חשב על היום בו עזב.

בעוד מורגנה וליליאנה עסוקות בלבחון חפצים מוגלגיים שונים ברחבי הבית (דואגות להתרחק מהחלונות כדי לא לצוד את עיניהם של השכנים), בן נאבק בדלת הרעועה שהובילה אל המוסך שאימו הפכה למחסן. בפנים שלט ריח חזק מאד של אבק. הוא הדליק את האור ולא התפלא לגלות שרבים מהארגזים והרהיטים שאוכסנו שם הושחתו או נעלמו.

אבל הוא לא התעניין בהם. הוא ניגש אל הקיר האחורי ופינה כמה ארגזי קרטון מעוכים, חושף את הלבנים החשופות של הקיר. הוא כרע, הוציא את שרביטו ונקש בעזרתו על הקיר, בדיוק כפי שאימו עשתה לפני שנה.

הלבנים נעו בעורך קסם, חושפות את התא הנסתר שהכיל את המזוודה הגדולה עם הסמל שכעת בן זיהה כסמל של בית הספר הוגוורטס. הוא משך אותה החוצה בעננת אבק ופתח אותה, נואש למצוא מרגוע. ותכולת הארגז אכן אפשרה לו זאת, כי הוא היה מלא חפצי קסם שלא ניזוקו על ידי המוגלגים.

הוא דפדף בספרי הכשפים הישנים, מתבונן בהערות ובשרבוטים פרי ידיה של אימו הצעירה, הצמיד את פניו אל הגלימות בניסיון לקלוט שמץ מהניחוח של אימו. כל חפץ בו נגע קירב אותו מעט יותר אל זיכרונה של אימו, משרה עליו שלווה של קבלה, מזכיר לו שלא הכל אבוד.

בתחתית הארגז הוא מצא משהו שלכד את עינו. זו הייתה חוברת של דפי קלף, כרוכה, ועל הכריכה היה רשום באותיות מסוגננות: 'סיקור עלייתם ונפילתם של כוחות האופל: הלורד וולדמורט. מאת אלכסנדר לונגבוטם, ארתור סטאקר ואוליביה טרנר'.

נראה שבניגוד לסטאקר, אימו של בן עשתה מאמצים לשמר את העבודה הזו, שכנראה הייתה השיא המקצועי שלה בעולם הקוסמים. בן התחיל לדפדף בעבודה, מסוקרן מאד, כשחפץ נוסף בתחתית המזוודה משך את עינו וריתק אותו עוד יותר – אלבום תמונות.

הוא נטש את העבודה ושלח את ידו אל האלבום. אבל הוא התאכזב מרות כשפתח אותו, כי בכלל לא היו בו תמונות, אלא גזרי עיתון.

היה בכך משהו משונה מאד. בן דפדף בין הדפים העבים, עליהם הודבקו כתבות ותמונות מעיתונים בדקדקנות מושלמת, אף פינת נייר לא בולטת ממקומה. אך השלמות בה סודר האלבום לא היה הדבר המוזר ביותר לגביו; מבט חטוף אחד בתמונות ובכותרות הבהיר לבן שהן עוסקות אך ורק באדם אדם. בהארי פוטר.

הוא דפדף במהירות, מחפש אחר הסבר כל שהוא לאוסף הזה. בערך באמצע האלבום נתקל בשני עמודים כמעט ריקים; אחד מהם הכיל מכתב, והשני תמונה. בתמונה נראתה אימו הצעירה של בן, קורנת מאושר לצד לא אחר מאשר סבו, זה הניח את ידו על כתפה ולחץ את ידה בהערכה.

בן פנה לקרוא את המכתב.

לכבוד העלמה אוליביה טרנר,

התעניינתי מאד לקרוא את העבודה שלך בנושא המלחמה השנייה. ברור שאת וחברייך השקעתם מאמצים רבים כדי לגלות את העובדות האמיתיות ולסקור את הנסיבות והאירועים בצורה אובייקטיבית. ללא ספק הגעתם למסקנות פורצות דרך בנושא.

אני אשמח להיענות לבקשתך ולפגוש אותך ואת חברייך, אם את באמת מרגישה שאת לא יכולה להעביר לי את השאלות שלך בכתב. אך אני מזכיר לך שאני לא עונה על שאלות פולשניות ופרטיות, ושישנם פרטים בעבר המשותף שלי ושל וולדמורט שאני מבקש לשמור לעצמי.

הערכתך כלפי נוגעת לליבי, העלמה טרנר. אני מצטער לומר שאני לא זוכר את שמך מההרצאה האחרונה שהעברתי בבית הספר, אבל אני משוכנע שכאשר ניפגש אזכור את פנייך.

מצפה לפגישתנו. בהערכה רבה,

הארי פוטר.

בן לא ידע כיצד לפרש את המידע הזה. מדוע שאימו תמסגר את המכתב הזה ככה, כמעט כאילו היה קדוש?

הוא המשיך לדפדף, מגלה עוד ועוד כתבות הנוגעות לסבו. בשלב מסוים הכותרות התחילו להיות גדולות וזועקות – ללא ספק מהתקופה בה הואשם בבגידה במשרד הקסמים. בשלב זה בן שם לב שההדבקה רשלנית יותר, שמידי פעם הכתבות מקומטות, ופה ושם נראו על הקלף כתמים שלא ירדו – האם אלה כתמי דמעות?

כשהגיע לכתבה שעסקה במותו של סבו לא ניתן היה לפספס זאת. הוא העביר את ידו על הנייר בזהירות. הוא ללא ספק נרטב מדמעות רבות לפני שנים.

הוא המשיך לדפדף, כמעט אחוז דיבוק. הכתבות נמשכו. ואז הופיעו עוד תמונות – הפעם של אימו ואביו של בן בצעירותם. נראה שהם לא מודעים לכך שהם מצולמים – ברוב התמונות הם נראו סתם ברקע, יושבים בבית קפה או על ספסל, לא מודעים למצלמה.

בן בהה בתמונות ונוזל קר זלג במורד גבו. לא הם לקחו את התמונות, אז אימו בטח עשתה מאמצים אדירים כדי להניח עליהן את ידיה... אבל למה שתעשה משהו כזה, רק בשביל כמה תמונות?

בן הרגיש שהוא יודע את התשובה, אבל היא לא מצאה חן בעניו. לא, היא לא מצאה חן בעניו בכלל...

"בן!" קולה של ליליאנה פילח את הדממה, מלא אימה.

בן קפץ על רגליו ורץ פנימה, אוחז באלבום תחת זרועו. הוא התפרץ לסלון בדיוק כדי לחזות בפרץ של אור אדום בוקע משרביטה של מורגנה ובשני אנשים עטויים גלימות שחורות נופלים שדודים. אחד נוסף היה שקוע במאבק עם ליליאנה בכניסה למטבח, ולייטנינג נבח עליו בזעם. מורגנה קיללה גם אותו מבלי לחשוב פעמיים.

"מי אלה?" בן דרש לדעת, אוחז בשרביטו ורץ אל האנשים השרועים.

"אוכלי- מוות," ליליאנה אמרה לו בקול גבוה, מבלי להסס. דם זלג במורד חתך עמוק על כתפה. "אנחנו חייבים להסתלק – "

הדלת הקדמית נפרצה במטח קללות. בן השתטח על הרצפה, האלבום תחתיו, והשיב אש. גניחה נשמעה מבחוץ, אבל הפרץ לא פסק. קללות כוונו אליו אבל הוסטו על ידי כישוף מגן שמורגנה הטילה סביבו. ליליאנה הציצה מעבר למשקוף המטבח וגל הדף סילק את כל מי שחשב להיכנס פנימה.

"צריך להתעתק!" מורגנה פקדה היכן שהוא מאחורי בן. לפקודתה, כל הרהיטים בחדר נאספו וחסמו את הדלת. בן קם ואחז בזרועה. הוא הרגיש משיכה בבטנו וסלון ביתו נעלם, בדיוק כשאור מחריד נדלק בחלונות הבית וכולם התנפצו תחת קללה חסרת מעצורים.

עד הערב 'הנביא היומי' הוציא מהדורת ערב מיוחדת שדיווחה על קרב קוסמים אימתני שהתרחש במרכז אזור שבימים אלה היה מוגלגי לחלוטין. ליליאנה נפצעה בכתף במהלך הקרב, וכשאבא שלהם חזר הביתה אחר הצהריים, הם לא יכלו להסתיר ממנו את העובדה שהם לקחו חלק בקרב הזה.

"מה חשבתם לעצמכם?!" הוא צעק עליהם, לא מנסה כלל לרסן את עצמו. "ללכת לטייל בעיר מוגלגית, בלי להודיע לי – יש לכם מזל גדול שאוכלי המוות מצאו אתכם לפני המוגלגים!"

ליליאנה נראתה מבוישת מאד ודמעות מילאו את עיניה. היא השפילה את מבטה, אבל בן, שעמד מאחורי הכיסא שלה, הסתכל בפניו המטורפות מזעם של אביו באומץ. לכן הוא כיוון את ההתקפה הבאה היישר לכיוונו.

"זה הדבר הכי מטומטם והכי חסר אחריות שהיית יכול לעשות!" הוא הטיח בו. "לעזאזל, אתה לא ילד, בן! מה חשבת לעצמך?! לסכן לא רק את עצמך, אלא גם את אחותך ואת מורגנה, שנמצאת תחת אחריותי כל עוד היא מתארחת בבית הזה! ואת, ליליאנה, איך הסכמת להצטרף אליו? זה בכלל לא מתאים לך לעשות משהו כל כך חסר אחריות! את מודעת היטב לסכנות!"

דמעות זלגו על לחייה של ליליאנה בחופשיות כעת, אבל הן לא הצליחו לרסן את אבא שלהם. בן לא הרגיש נזוף, רק כועס, למרות שלא אמר דבר. הוא חש שלאדם כמו אבא שלו אין זכות להטיף לאיש בנושא אחריות.

"עכשיו אני רוצה שתעלה למעלה ותאמר למורגנה שהיא צריכה לחזור הביתה הערב."

"היא לא קשורה לזה בכלל," בן אמר מייד, משתדל שלא להתפרץ.

"לא אכפת לי. אולי זה ילמד אותך את הלקח – "

"אתה אומר שאני לא ילד, ובכל זאת אתה מתייחס אלי כמו אל אחד," בן התפרץ לדבריו בזעם, עוקף את הכיסא של ליליאנה ומתייצב מול אביו. "לא היה לי קל להחליט לחזור לבית שלי – לא עשיתי את זה סתם מתוך שעמום. וליליאנה ומורגנה הצטרפו כדי לתמוך בי. יכול להיות שזה לא היה חכם. לא צפיתי שאוכלי מוות יופיעו פתאום, דווקא שם. אז אתה יכול לרדת מהגב שלי."

"אתה עדיין לא מבין," אבא שלו טען בחריפות, כעת קולו שקט ומסוכן. "אתה עדיין לא קולט באיזו סכנה אתה נמצא, נכון?"

דבריו הותירו אחריהם שתיקה מרה. הם לא דנו בנושא ניסיון ההתנקשות מאז ליל יום הניצחון.

"סמכתי עליך שתדע לשמור על עצמך ולא להציב את עצמך בסכנה. יכול להיות שטעיתי כשנתתי בך את האמון הזה," אביו של בן אמר לו בקרירות.

"למרבה המזל אני יכול לדאוג לעצמי, ואני לא צריך שתגן עלי," בן אמר בסרקזם כה חריף שליליאנה נעה במקומה בחוסר נחת.

"אירועי היום מוכיחים את ההפך," אביו החזיר לו. "עכשיו תעלה למעלה ותיפרד ממורגנה. אז תחזור, ואנחנו נחשוב איך לדאוג שלא תיכנס לעוד צרות."

בן התכוון להתווכח, אבל המבט שטוף הדמעות שליליאנה נתנה בו גרם לשריריו להתרפות. לבסוף הוא עזב בשתיקה.

מורגנה חיכתה לו בחדרו, יושבת על המיטה הישנה של אלבוס ונראית מאד מתוחה. היא ללא ספק שמעה את הצעקות מלמטה.

"אני מצטער שהכנסתי אותך לכל זה," הוא אמר, צונח על המיטה לצידה ברפות.

"זה בסדר," מורגנה פטרה אותו. היא עדיין לבשה את בגדי המוגלגים, ולמרות שהיא רחצה את פניה, שיערה עדיין הכיל שאריות מהקרב. היא הייתה מתוחה מאד במשך כל היום, מציצה מחוץ לחלונות בחשש, כאילו פחדה שאוכלי המוות יעקבו אחריהם. בן לא האשים אותה שהיא דואגת.

"אני מניחה שאני צריכה לארוז."

"כן," בן אמר בחוסר שמחה. "אני בכל זאת מצטער שאת לא יכולה להישאר..."

"גם אני." מורגנה נראתה עסוקה בנושא אחר. "אוכלי המוות," היא אמרה אחרי רגע. "מה הם חיפשו שם?"

"הם... חיפשו אותי," בן אמר, וסיפר לה על ניסיון ההתנקשות שהתרחש במאי.

מורגנה נראתה מוטרדת מאד מהחדשות האלה.

"אני מצטער שלא סיפרתי לך קודם."

"תפסיק להצטער כל הזמן," היא התפרצה עליו, עיניה רושפות לפתע. "אתה חייב לשמור על עצמך, בן. אוכלי- המוות הם מסוכנים. מסוכנים מאד."

"אני יודע," בן אמר, בעיקר כדי לפייס אותה, כי נראה שהנושא מסעיר אותה מאד – אפילו יותר ממה שהוא ציפה. הוא נגע בשיערה בניסיון להרגיע אותה, אבל היא קמה והתחילה לאסוף את חפציה לתוך המזוודה שלה.

"גם את?" הוא מלמל במרירות.

מורגנה עצרה ונתנה בו מבט. אז היא נאנחה ונתנה לו נשיקה, וחזרה לאסוף את החפצים.

"אני פשוט דואגת," היא הודתה מבלי להביט בו. "אני מפחדת... בשבילך."

הוא קם והגיש לה את אחת השמלות שלה, שנחה על השולחן. "אל תפחדי," הוא אמר, מחבק אותה מאחור. "גם אם אני לא אשמור על עצמי, אבא שלי יהיה מוכן לנעול אותי בארגז בשביל לשמור עלי."

לא נראה שזה מרגיע את מורגנה, אבל היא לא אמרה דבר.

לאחר שמורגנה עזבה, בן אסף את הכוחות הנפשיים הדרושים לו כדי להתמודד שוב מול אביו. הוא מצא אותו במטבח, קורא שוב את הדיווחים בעיתון על התקיפה ונראה כאילו הזדקן בעשר שנים בין לילה.

בן התיישב בשולחן והניח מולו את האלבום שמצא במזוודה הישנה של אימא שלו. גם לו היו כמה שאלות קשות לשאול את אבא שלו.

"מה זה?" אבא שלו שאל.

בן דחף לכיוונו את האלבום, מאפשר לו להסתכל בו. הוא דפדף בו והבעת פניו השתנתה במהרה מריקה למבולבלת.

"איפה מצאת את זה?"

"אצלי בבית. זה היה של אימא שלי." בן בחן את אביו. הוא רצה להאמין שהוא כבר הצליח לקבל אותו ושהוא מחבב אותו, אבל התגלית החדשה הזו השיבה לפני השטח את כל הרגשות השליליים שלו כלפי האב שמעולם לא היה לו. "אתה יכול להסביר את זה?"

אבא שלו הסתכל בו כאילו חשב שהוא יצא מדעתו. "אף פעם לא ראיתי את זה קודם," הוא טען בתמימות. "באמת, בן. זו הפעם הראשונה שאני רואה את זה."

בן חש שהוא אומר את האמת. הוא צפה באביו מדפדף באלבום, קורא את הכותרות, בוחן את התמונות הישנות שהציגו אותו.

שניהם ידעו מה המשמעות של זה. בן גולל את המצב במוחו, ופתאום לא הבין מדוע חש צורך להראות לאבא שלו את זה. הרי זה לא ישנה כלום, לא ישנה את העובדה שאהבתה של אימו של בן לאביו לא הייתה סתם אהבה. זו הייתה אובססיה מוזרה מאד, ולא דווקא לו עצמו, אלא לשם משפחתו.

"תראה, אני בטוח שיש לזה הסבר הגיוני," אבא שלו אמר לו, מנסה לשמור על הרוחות רגועות, דבר שהוא לא היה טוב בו במיוחד.

"לאימא שלי הייתה אובססיה לסבא שלי. זה הסבר די הגיוני," בן פלט במרירות. פתאום היו לו המון ספקות. האם אימא שלו השתוקקה לשמור אותו ולגדל אותו מחוץ לנישואין בגלל שהיה ילדה, או שהייתה סיבה נוספת? האם הוא היה יותר מילד עבורה – האם הוא היה מזכרת מהאדם שהיא אהבה יותר מכל?

מחשבות מחליאות התרוצצו במוחו ברגע שאפשר להן מקום. אימא שלו, נערה צעירה, מאוהבת עד מעל הראש בגבר שיכול להיות אביה, גיבור עולם הקסמים... אבל היא לא יכולה לקבל אותו, אז היא מסתפקת בפריט השני הטוב ביותר – בנו הבכור...

זה היה מפחיד, מחליא כמעט, לראות את אימא שלו באור כזה.

"אנחנו יכולים לדבר על זה אחר כך," אבא שלו התעקש לשנות נושא. "עכשיו אנחנו צריכים להחליט איך אנחנו מגנים עליך. נראה שאוכלי המוות התייאשו מלבצע את החיסול בצורה גרנדיוזית, ועכשיו הם רק רוצים לבצע אותו ברגע שתהיה להם הזדמנות. מלבד זאת שאנחנו יודעים שהם לא היחידים שנמצאים על עקבותיך; סלין לא פחות מסוכנת מהם." אבא שלו נראה שלא בנוח, כאילו הוא עומד להעביר חדשות קשות. בן, במצבו הנוכחי, התקשה לקחת את זה ברצינות. "באופן עקרוני, הבית הזה מוגן במיטב ההגנות האפשריות. כל עוד תישאר בשטח הבית, לא אמורה להיות צפויה לך סכנה. אלא ש..." בן ציפה לניגוד הזה. "ההגנות האלה כבר נפרצו בעבר. זה לא בלתי אפשרי. אז אתה מבין, בן – "

"אתה לא מוכן להציב את ליליאנה בסכנה," בן השלים אותו בקול ריק. זה לא הסעיר אותו, ולא הפתיע אותו. ליליאנה הייתה הבת האמיתית של אבא שלו – הבת שהוא אהב וגידל. הוא היה סתם ממזר. לא היה צריך מוח מבריק כדי להבין מי מבין האחים יקר ערך יותר. בן בעצמו היה מעמיד את צרכיה של ליליאנה לפני שלו בכל מצב.

"כן." כתפיו של אביו השתופפו. הוא אכן נראה זקן מאד. למרות כל הרגשות השליליים, בן ריחם עליו – באמת ובתמים ריחם עליו. זה בוודאי לא היה קל להתמודד עם כל הצרות של בן ועם תפקיד ראש המסדר בעוד הוא נאבק עם השדים הפנימיים הנסתרים שלו, לחלוטין לבדו.

"יש מקום נוסף, מוגן אפילו יותר מהבית הזה," הוא אמר לבן. "אף אחד לא יודע עליו מלבד בני המשפחה, והוא מוגן בכישוף פדיליוס – זה אומר שאף זר לא יכול לדעת את מיקומו או להיכנס לתוכו אלא אם כן אני סיפרתי לו בדיוק היכן הוא נמצא. המסדר שקוע עד הצוואר בצרות עכשיו, לכן אני חושב שיהיה הכי בטוח אם תישאר שם עד שהעניינים יירגעו. הבית נמצא בלונדון, בכיכר גרימולד מספר 12. זה מקום המסתור המושלם."

הפרק הקודם		הפרק הבא