זה פשוט בלתי אפשרי!

"טוב. עם זה נתעסק אחר כך," הוא אמר. "מר פוטר, שב במקום, יש לנו שיעור."

הארי הביט בפרופסור בפליאה, כמו שעשו גם שאר התלמידים. אותה שאלה עוברת בראש של כולם - איך זה אפשרי שסנייפ לא הוריד נקודות מגריפינדור?!

מבלי להביט בדראקו, סנייפ התקדם בהליכה מהירה אל עבר שולחן המורה, מפזר בכיתה את הניחוח המחניק.

"מה זה החרא הזה?" לחש בלייז.

"איד לי בושג..." ענה דראקו, סותם את אפו בגועל."זה בריח כבו פצצת סירחוד!"

"אני חושב שזה איזה בושם עתיק. סבתא רבה שלי מגרמניה השתמשה במשהו דומה פעם."

"אולי הוא חטף מכה בראש? או נהייה חולה?"

סנייפ העביר מבט על התלמידים ואז עשה דבר נוסף שאיש לא ציפה - הוא חייך! סביר להניח שהוא ניסה להראות שמח וטוב לב, אך לכיתה היה נראה כי עוד רגע יבשלו ויטרפו אותם. אולם, זה לא היה מה שהפרופסור תכנן להיום.

"דראקו, סנייפ מחייך..."

"אני רואה..." ענה דראקו באותו טון מבולבל.

"צבוט אותי, בבקשה," משך בלייז.

מאלפוי מילא את בקשתו בדממה, צובט אותו בחוזקה ביד. בלייז נענע בראשו בחרטה - זה לא היה חלום. דראקו החליף מבטים עם פנסי ותאו, שישבו בשולחן הסמוך, אך הם רק משכו בכתפיהם. איש מהם לא חשב שסנייפ מסוגל אפילו לחייך.

"בוקר טוב!" החל המורה, חיוכו המטריד לא יורד מהפנים. "היום תתנסו בהכנת השיקוי 'Amor est caecus'. זה אחד משיקויי האהבה הפשוטים ביותר וגם השיקוי שהכי קל לבטל את השפעתו."

שיקוי אהבה?! סנייפ בטוח השתגע.

"את הוראות ההכנה תמצאו בעמוד שלוש מאות עשרים וחמש. שום דבר מסובך. התחילו בעבודה." כשסיים לדבר, התיישב הפרופסור מאחורי שולחנו ופתח את אותו הספר שקרא ביום הקודם. דראקו נאנח, מתכונן להתחיל בהכנת השיקוי, כשלפתע הבחין שסנייפ בוחן את פוטר בעיון, מבטו סוקר אותו מכף רגל ועד ראש. לדראקו נדמה היה כאילו השערות שעל עורפו החלו לנוע. הוא עצם את עיניו למספר רגעים וכאשר' פקח אותן - ראה שסנייפ עסוק בקריאת הספר שלו. מרלין, יכול להיות שדמיינתי?..

עשר דקות מאוחר יותר הכיתה כולה הייתה שקועה בהכנת שיקוי האהבה, עוקבים אחר ההוראות בדיוק. נראה היה שמספר נערות תחמניות התאמצו במיוחד, עיניהן בוהקות בטירוף בעוד הן חותכות וטוחנות את המרכיבים הדרושים, מקוות שתהייה להן אפשרות להשתמש בשיקוי במהירות האפשרית. כמובן, שמבטיהן הופנו בעיקר לדראקו מאלפוי והארי פוטר.

"בלייז... מה אתה חושב, הוא באמת אוהב אותה?.." לחש דראקו, מחזיק אצבעות שחברו לא ישאל 'מי' ו-'את מי'.

"מאיפה לי לדעת?" ענה זאביני. "למה שלא תשאל אותו, אם זה מעניין אותך?"

"מצחיק מאוד..."

"אני רציני. אני לא מאמין שאתה מוותר מהר כל כך."

דראקו הרגיש את אוזניו מאדימות. לבלייז מאז ומתמיד הייתה היכולת לקרוא את מחשבותיו כשהביט בעיניו - וזו יכולת שלא הייתה אפילו להורים של דראקו!

"אני לא יודע מה לעשות," נאנח הבלונדיני לאחר הפסקה קצרה, שבה בלייז הספיק לחתוך את עלי הלוטוס. "הוא לא ייתן לי להתקרב אליו."

"אולי תנסה להתנצל קודם," ענה חברו, דוחף אותו קלות בכתפו, לאות תמיכה.

להתנצל? איך אפשר להתנצל על שש שנים של קללות והעלבות? איך להוכיח שהוא באמת מצטער על כל זה? כנראה שזה לא אפשרי... אבל בלייז צדק... מאלפוי לעולם לא מוותר, עד שהוא משיג את מטרתו. מה שונה עכשיו? אם הוא רוצה להיות עם הארי, הוא צריך לנסות לפחות!

לסנייפ, כנראה, נמאס לשבת בחוסר מעש. הוא החל להסתובב בין השולחנות, מתבונן בעבודות. התלמידים המסכנים ניסו ככל יכולתם לשמור על מרחק מקסימלי ממנו, אך הריח, שגרם לעיניים לדמוע ולגרון להתכווץ, הגיע לכל פינה אפשרית.

"אז ככה זה מרגיש להיות בתא גזים..." רטן דראקו, מגרד את אפו.

"אני חושב שסנייפ לקח את ההערה של אתמול ברצינות," גיחך בלייז. "יש לך מתחרה עכשיו!"

"למה אתה מתכוון?" דראקו הסתובב אל חברו, ממשיך לערבב את התמיסה התכולה-אפורה שבקדרה.

בלייז הצביע לאנשהו מאחורי ראשו, מסמן לו להביט לשם.

סנייפ אחז בידו של הארי, עוזר לו לערבב את השיקוי. פוטר היה אדום כעגבנייה ונראה היה שפחד לנשום. דראקו הרגיש מיד את תחושת העקצוץ המוכרת בקצות אצבעותיו. העקצוץ לא סימן דבר טוב. לסנייפ, בכל אופן. אולם, למזלו, הפרופסור התרחק והחל לעבור באיטיות בין יתר השולחנות.

אז הוא לא דמיין את המבט! אבל... לא יכול להיות שסנייפ באמת שם עין על הארי! אם כן, זה באמת מטריד. הוא אפילו לקח את התמונות!

"מר פוטר! אתה לא עושה את זה נכון," שמע מאלפוי עשר דקות מאוחר יותר. "זווית החיתוך צריכה להיות אחרת. אני אראה לך." סנייפ התקרב לפוטר, אשר קפא כפסל ועטף את ידו בידו שלו, מזיז אותה ואת הסכין שאחזה בתנועת חיתוך.

בעודו צופה במחזה הזה, שריריו של דראקו התכווצו כל כך, שעט הנוצה, בו השתמש לכתיבת הערות, חורר את הקלף.

"'המרכיב הכי חשוב של השיקוי הוא ארטישוק ירושלמי כטוש' מה שזה לא יהיה... 'כמות אבקת הארטישוק צריכה להיות מדויקת כדי שהשיקוי יעבוד. אחרת, השיקוי עלול לגרום לכאב ראש," הקריא בלייז את הכתוב בספר. (הערת מתרגמת: היה כתוב ארטישוק ירושלמי גם בטקסט המקורי...) "איזה שטויות... התאהבות או כאב ראש. לדעתי, זה אותו דבר! היי, אתה בסדר?" שאל בלייז, מבחין במבט הפראי שנעץ דראקו במורה לשיקויים. "אתה מקנא גם בסנייפ עכשיו?!"

עט הנוצה בידו של מאלפוי נשבר סופית, עונה על השאלה במקומו.

"תירגע!" לחש בלייז. "אין לו סיכוי ממילא!"

הסלית'רינים, שמזמן הבחינו בהתעניינות הלא-בריאה של הפרופסור בפוטר גיחכו, בעוד הגריפינדורים עטו מבטים נגעלים. וויזלי נראה אומלל מכולם. הוא נראה כאילו בכל רגע יקיא.

פוטר ככל הנראה היה בשוק ממעשיו של סנייפ, אשר המשיך לאחוז  בידו ולחתוך ארטישוקים - הוא חתך כך כבר שלושה.

"תודה, פרופסור, אני אמשיך מכאן בעצמי," אמר פוטר לבסוף, כאשר הקרבה הבלתי צפויה הזו עברה כל גבול אפשרי ולא אפשרי.

סנייפ נחר, מתרחק בחוסר רצון.

העבודה המשיכה.

במהלך המשך השיעור המורה חלף מספר פעמים נוספות על יד השולחן של פוטר ולונגבוטום, אך נראה היה שלא מצא על מה להעיר.

דראקו מעולם לא שמח כל כך שנגמר השיעור, כמו ששמח כעת! סנייפ הורה לאסוף דגימות מהשיקוי שכל אחד הכין במבחנות ולהניח אותן על השולחן. כצפוי, הראשון שיצא במהירות טיל מהכיתה היה פוטר, בורח לפני שהפרופסור ימצא תירוץ נוסף להידבק אליו. לדראקו הייתה בדיוק חצי דקה להרהורים, שכן את הלבטים האחרונים שלו ביטל בלייז, כאשר דחף אותו אל הדלת.

דראקו יצא בריצה אל המסדרון, נושם לרווחה את האוויר הנקי שהיה כל כך חסר לו והביט לצדדים. פוטר לא נמצא בטווח הראייה. אז לאן עכשיו? ימינה או שמאלה? מקווה שהאינטואיציה שלו צודקת, הוא פנה שמאלה. ומה הוא יגיד, כאשר ישיג את הארי? הוא יקשיב לו בכלל? ירביץ לו שוב? או שיגיד לו לשמור מרחק ממנו?

כנראה, שהוא שגה בבחירה, היות ופוטר לא נראה בקרבת מקום. אולם איפשהו קרוב מאוד אליו נשמע צחוק נשי מתגלגל, שנשמע מוכר עד כאב. דראקו, שלא שש להיפגש עם אף אחד כרגע, החליט להתחבא מאחורי השטיח שהיה תלוי על הקיר ולחכות שמי-שזה-לא-יהיה יעבור. מציץ ממאחורי הבד העבה הוא החמיר מבט, מבין שהצחוק ששמע שייך לוויזלית, שהייתה שקועה בשיחה עם הרייבנקלואית צ'ו צ'אנג.

"ומה? הוא האמין לך?! לא יכול להיות!"

"כן, מי היה מאמין!" גיכחה וויזלי. "היית צריכה לראות אעת הפרצוף שלו, כשאמרתי לו שהוא אנס אותי!"

"מסכן הארי!" צחקה צ'אנג בתגובה. "איזה פתי!"

ברכיו של דראקו החלו לרעוד והוא בקושי הצליח להחזיק את עצמו מליפול. מרוב הפתעה גם ידיו החלו לשקשק.

'אז זה מה שזה!'

"כן, בתור הוכחה הראתי לו כמה סימנים כחולים על הידיים והיקי על הצוואר."

"ואיך גילית שהוא יאבד את הזיכרון?"

"שמעתי במקרה את מאלפוי וזאביני מדברים על זה שזה אפקט של הסם - אם הקורבן יעשה סקס, הוא ישכח בוודאות עם מי."

ליבו הלם חזק כל כך, שהוא בקושי שמע את השיחה. הוא חש בו זמנית גם זעם, גם גועל, גם שמחה וגם הקלה. 'הסמורה התחמנית הזאת עבדה עליו!'

"והוא באמת שכב עם מישהו?"

"כן, ואני די בטוחה שאני יודעת עם מי. ואני בטוחה שהאדם הזה לעולם לא יגיד להארי את האמת."

"גאוני!" תמכה בה חברתה. "ועד מתי תנצלי את זה?"

"עד שימאס," חייכה ג'יני. "רציתי להשיג אותו כבר המון זמן, אז אני מתכננת לנצל את זה כמה שיותר. אגב, הוא מוכן לעשות הכל, כדי שאני לא איג כלום לרון. הוא יודע שאם אגיד משהו, זה יהיה הסוף של החברות שלהם!"

"ג'יני, את פשוט גאונה!" צ'ו מחאה כפיים, קורנת משמחה. "טוב, יש לי אימון עוד מעט. נדבר בערב!"

"ביי," וויזלי נופפה בידה לחברתה, שרצה במורד המדרגות, מזמזמת מנגינה שמחה.

דראקו יצא באיטיות ממחבואו. הוא זעם. זעם כמו שלא זעם מעולם. כל מה שרצה היה להעלים מעל פני האדמה את הזונה הג'ינג'ית הזאת! איך היא מעזה לנצל את הארי ככה?!

"וויזלי," אמר דראקו. אך רק כאשר ג'יני, שהספיקה להתרחק עשרות צעדים, הסתובבה באיטיות, הוא חזר לעצמו. מה הוא מתכוון לומר לה? לאיים? מה התועלת בזה? מה זה ההתנהגות הגריפינדורית הזאת פתאום - לעשות משהו ורק אז לחשוב?!

"מאלפוי?" היא שאלה בשמחה מאולצת. "רצית משהו?"

"שמעתי הכל. את סוחטת את הא... פוטר," הוא אמר בקור, מטה קלות את ראשו הצידה.

"מה זה עניינך?" הנערה התקרבה אליו במספר צעדים.

אסור להגיד שום דבר מיותר.

"אולי, החלטתי לסחוט אותך?" הוא ענה בשאלה.

"לא, מאלפוי. זה מתחת לרמה שלך."

דראקו לא יכול היה שלא להסכים וגיחך בהתנשאות.

"שלא תעזי להתקרב להארי יותר."

"הארי?" הוויזלית חזרה על דבריו.

דראקו נתן לעצמו סתירה דמיונית.

"ממתי אתה קורה לו בשם הפרטי?"

"לא עניינך!"

ג'יני התקרבה מספר צעדים נוספים, משחקת בקצוות שיער ג'ינג'ית. "טוב, מאלפוי, אני יכולה להבין אותך," היא חייכה במסתוריות. "קשה לקרוא למישהו בשם המשפחה אחרי שבמשך לילה שלם צרחת את השם שלו, בזמן שהוא זיין לך את הצורה."

דראקו הצטמרר, מרגיש איך הדם אוזל מפניו. מאיפה היא יודעת?!

"כן-כן, עקבתי אחריו אתמול. ממש לא רציתי ליפול קורבן ליצרים המיניים שלו, אבל מאוד עניין אותי אם הוא יצליח להכניס מישהו למיטה או לא. ראיתי, איך הוא סחב אותך בידיים אל הקומה השמינית. מפה לשם לא היה קשה לעשות אחד פלוס אחד ולהבין מה הגורל שמחכה לך. וחוץ מזה, שמעו את הגניחות שלך בכל המסדרון! אבל אל תדאג, אני לא אספר לאף אחד."

יצור שפל שכמותה.

דראקו נאבק קשות עם עצמו, מנסה לקחת את עצמו בידיים. אם הכעס שלו יצא כעת דרך קסם - וויזלי כנראה תהפוך לגרגר אבק. הוא אסף את עצמו ואמר בשקט: "אני בסך הכל רוצה להזהיר אותך - אל תתקרבי אליו."

"אל תגיד לי שהתאהבת בו?" היא צחקקה. "תרד מהעץ שטיפסת עליו - הוא לא סובל אותך, מאלפוי. גם אם תגיד לו את האמת - הוא לא יאמין לך. סורי, ממי, אבל הארי - שלי."

"עוד נראה לגבי זה..."

הוויזלית קרצה לו והסתובבה ללכת, כאשר דראקו איבד חלקית את השליטה העצמי שלו. אם לומר את האמת, הוא עשה זאת במכוון. אור לבן הבזיק לחלקיק שנייה, אך כאשר הוא עבר במקום ג'יני וויזלי, עמדה מולו אתון מכוסה בגלימה - ג'ינג'ית, כמובן. היא הביטה על עצמה בפליאה והחלה לנעור באימה, חושפת שיניים קדמיות עצומות ומנסה להיחלץ מהבד שנראה כי בכל רגע עומד להיקרע. נראה היה שהיא לא מצליחה להסתדר עם צורת גופה החדשה.

"תגידי תודה שלא עשיתי לך משהו גרוע יותר," גיחך דראקו, מתבונן בגאווה ביצירת המופת שלו. לא היה לו מושג כמה זמן יעבור עד שהוויזלית תחזור לצורתה המקורית, אבל גם לא היה לו משנה. האתון עקומת הרגליים געתה משהו בכעס, נועצת במאלפוי מבט רצחני ומבלי להצליח להשתחרר מהבגד דהרה הרחק מדראקו.

דראקו חייך, ממשיך לעמוד באמצע המסדרון, מרגיש איך מעמסה כבדה משתחררת מליבו... שתמות וויזלי והתוכנית המטומטמת שלה. העיקר - הארי לא אוהב אותה!!!

צריך לספר את כל זה לבלייז! יש עוד סיכוי לתקן הכל!

שועט לעבר גרם המדרגות, מאלפוי רץ מטה במהירות, פונה לעבר המרתפים. אך לאחר עיקול אחד הוא עצר מיד. במוחו מסתובבת שאלה מדאיגה במיוחד: 'אז אם לא את וויזלי... את מי הארי אוהב?'

הפרק הקודם		הפרק הבא