משחקי הרעב ה76

זה הסוף של העולם.

זה הסוף אבל גם ההתחלה.

זה הסוף של חיי, של שאריות משפחתי. זה ההתחלה של כל השאר.

זה ההתחלה של השלום. המחילה.

ההזדמנות השנייה.

אז מה אם נאלצתי להקריב הכל עבור זה?

נתתי לעולם הזדמנות.

כךשגם אם חרצתי את גורל משפחתי, אני עדיין מתקשה להאמין שזה מעשה רע.

הגופים של ילדי- שלי- רפויים.

אנחנו על הרצפה, או התקרה, או המיטה.

אנחנו מרחפים בחלל. או קבורים באדמה.

או, או, או....

אני לא מספיק בהכרה כדי לדעת מה קורה.

אני כן מספיק בהכרה כדי לדעת שאני, שהם, שבורים.

הגופים שלנו קורסים.

וגופים יציבים אחרים עם ידיים יציבות אחרות מחזיקות אותנו בחיים.

לחיצות חזקות בחזה מפעילות את הלבבות הקורסים.

מזרימות דם בעורקים- ומשם לורידים והנימים וכל חלקי הגוף.

יש ציפצופים של מכונות ומגע קר וקולות לוחשים ומבוהלים.

הם פוחדים. פוחדים שנמות?

פוחדים שנחיה?

זה סוף העולם, והתחלתו, ובריאתו מחדש.

אני יודעת שאני בבית חולים עוד לפני שאני פוקחת את העיניים.

מספיק לי ריח התרופות, החיטוי העז.

אני ממצמצת לאור מנורות הניאון ומנסה לסוכך על עיני עם ידיי.

הן לא זזות, לא מגיעות אל פניי.

אני משפילה מבט. שלשלאות ברזל. אזיקים. חבלים.

אני מרותקת למיטה.

לפני שאני מפנימה את זה, המורפיום סוחף אותי שוב לתוכו.

רק שבוע אחרי שיצאתי מהזירה אני מצליחה להישאר עירה לכמה שעות ברצף.

אני מנותקת ממורפיום.

אנשים מגיעים לדבר איתי, אבל אני לא שומעת אותם.

אין לצליל קולם שום משמעות עבורי.

מגיעים רופאים רבים לאבחן אותי. סתם לתהות על קנקני. לשמוח לאיד.

הבת של סנואו משוגעת, אני שומעת לחישות.

אני תוהה אם זה נכון, אבל מה זה כבר משנה.

כשהעולם משוגע, אתה חייב להשתגע בשביל לשרוד.

ואם זה מה שהלכתי להיות על מנת להציל את ילדיי- טוב- אז אין בי חרטה.

זאת לא הייתה התוכנית מהרגע הראשון.

כששמי נקרא, שמאדג התנדבה, שרורי נבחר.

אבל אז קטניס התגנבה לחדרי.

היא לא חייכה כשאמרה "את הבת של סנואו".

לא הבעתי התנצלות כשאישרתי זאת. לא טיפת חרטה.

לא חשוב מה אבא שלי עשה.

לא חשוב כלום. ידעתי-ידעתי שנידונו כולנו למוות.

ידעתי מהרגע בו הוחלט לעשות סבב אחרון.

ידעתי שניבחר. כולנו. צאצאי סנואו.

"את צריכה להציל אותם", היא אומרת את המילים.

"אני צריכה".

"את צריכה תוכנית".

"אני צריכה".

ועשיתי כל מה שיכלתי כדי לעורר בהם עניין.

כדי לתת להם סיפור עצוב.

כדי לתת להם תומכים שיתנו להם כסף.

אני שותקת שרופאים נכנסים, מסרבת לשתף פעולה.

"איפה כואב היום?" הם מתעקשים לשאול.

כשרק התעוררתי שאלתי איפה רורי ומאדג.

לא ענו לי, ולכן אני לא עונה.

קטניס נכנסת לחדרי אחר שבועיים מהיציאה מהזירה.

בדיוק באותו יום בו קובעים שאני לא מסוכנת לאחרים.

מה שמאפשר לה להיכנס.

אני לא צריכה לבטא מילים, היא יודעת מה אני רוצה לשאול.

יש לה הבעת פנים מורכמת.

היא נדה בראשה לשלילה.

אני פורצת בבכי, והיא מתיישבת על הכיסא בדממה ואוחזת בידי.

אני המנצחת.

הם לא שרדו זאת. למרות הכל.

הם יצאו משם גוססים.

חיים אבל בקושי.

ואז הם מתו.

היא הצליחה לחלץ את שלושתנו נושמים משם, שהסגירה את הייטמיץ.

אני לא יודעת איך להודות לה.

היא לא יודעת איך להתנצל בפניי.

במובן מסויים,

אנחנו פיטיות.

היא מכינה אותי לטקס הניצחון.

ראיון עם סיזר.

בגדים חדשים.

איפור.

מקלחת! מי זכר שקיים דבר שכזה.

היא שמה מילים בפי.

בראיון אני יורקת את מילותיה.

אני אומרת.

"אהבתי אותם

יותר מכל דבר אחר

שבעולם

ואתם.. הכרחתם אותנו להיכנס לשם.

להרוג.

אחד את השני.

אז אני רואה

בכל אחד ואחד מכם

אשם

בקטיפת הפרחים

האלו

לפני זמנם."

אני סופדת אותם בהלוויה.

אני מתנהגת כמו אמא שבורת לב.

כשהצלמים מצלמים את הנאום; אני מרשה לעצמי לחייך בסוף.

כי אני יודעת שבביטחת ביתה של קטניס

הם חבויים בטוחים.

הפרק הקודם