האויב האחרון

תודה למגיבים (:

כינוי בעברית - דווקא ההפך, ג'נה היא ילדת המוגלגים ומרגרט היא הילדה עם הצמה השחורה. אני מצטערת אם זה היה מבלבל בפרק הקודם.

פרק 21: התחלה

אחרי הערב הראשון בהוגוורטס, שהסתיים בצורה אומללה למדי אחרי הריב עם שיימוס, הארי התחיל לחשוב שאולי בעצם השנה הזו לא תהיה גרועה כמו שהוא חשב שהיא עומדת להיות. נכון, מידי פעם אנשים עדיין נעצו בו מבטים, אבל נראה שהעניין בו חולף במהירות כששום דבר שנוי במחלוקת לא קורה סביבו (בינתיים). לעת עתה, שגרת הלימודים והרכילויות האחרות ניצחו את העניין בו.

ייתכן שבין הסיבות שהעניין בו ירד במהירות הייתה העובדה שאימא שלו הייתה המורה החדשה להתגוננות מפני כוחות האופל. בשבוע הראשון ללימודים הרכילות בחדר המועדון נעה בין הילול שיטת הלימוד המעשית והמאתגרת של פרופסור פוטר, לבין תיאוריות וסיפורים מטורפים שסבבו סביב עברה.

ערב אחד, בעודו שוקד על שיעורי בית מורכבים במיוחד בשינוי צורה (זה היה רק השבוע הראשון, אבל אף אחד מהמורים לא התכוון לתת להם לשכוח שזו שנת הבגרויות שלהם), הוא שמע כמה תלמידי שנה שלישית מספרים בקולות מהוסים שפרופסור פוטר שולטת באמנות האוב, קסם אפל שמסוגל להקים את המתים, וכך היא בעצם הצילה את משפחתה מוולדמורט לפני כל אותם שנים.

ברגע הראשון הארי חש כעס על כך שהם מעלילים עלילות על אימו, אך לאחר כמה דקות התחיל לחשוב שאולי זה בעצם קצת מצחיק. הנערים האלה לא הכירו את אימא שלו – הם אפילו לא הכירו אותו – וזה לא שינה איזה סיפורים מופרכים הם ימציאו, כי הארי ידע את האמת. שום דבר, גם לא סיפורים על קסמים אפלים שיכולים להשיב את המתים, לא יכלו לגזול ממנו את האושר שבידיעה שאימא שלו בחיים, ושהיא שם איתו, בהוגוורטס.

אם לשפוט לפי השבוע הראשון, נראה שזו בהחלט עומדת להיות שנה טובה. רון והרמיוני היו לצידו, הצלקת שלו כמעט ולא כאבה, הוא זכה לראות את אימא שלו בכל יום ועונת הקווידיץ' עמדה להתחיל.

אפילו סנייפ התייחס אליו בפחות גועליות מאשר בדרך כלל. בשיעור השני שלהם באותו השבוע הוא נתן לו ציון עובר על שיקוי האופוריה שלו (שבעצם לא היה כל כך גרוע) מבלי להעיר שום הערה נבזית.

"הוא בטח מרגיש רע לגבי מה שקרה," הרמיוני העירה בסוף אותו השיעור, כשהיא, הארי ורון עשו את דרכם מחוץ למרתפים. "אתה יודע... עם ההורים שלך."

"אני צריך להזכיר לך על מי אנחנו מדברים?" רון אמר. "זה סנייפ. הוא בטח פשוט לא רוצה להתעלל בהארי יותר מידי כשאימא שלו בסביבה."

"כן, אני כבר לא יתום מסכן שאפשר לעשות לו מה שרוצים," הארי אמר בהסכמה. הוא לא שכח את ההבעה על פניו של סנייפ באותו הערב בכיכר גרימולד, כשהארי ניסה להתעמת איתו. לא היו במבטו שום חרטה או אהדה, רק סלידה גדולה, ואולי גם... פחד?

כן, אולי סנייפ היה צריך לפחד. לפעמים הארי אהב להשתעשע במחשבה מה אביו היה עושה אם הוא היה בוחר לספר לו איך ספג את נחת ידו של המורה לשיקויים במשך ארבעת השנים האחרונות. אבל לשוחח עם אביו היה נושא מורכב בפני עצמו.

תהה הסיבה להתנהגותו של סנייפ אשר תהה, להארי היו דברים טובים יותר לחשוב עליהם. אנג'לינה, שנבחרה לקפטן החדשה של נבחרת הקווידיץ' של גריפינדור, בחרה לערוך את הבחינות לנבחרת ביום השישי הראשון בסמסטר, והארי לא היה יכול לחכות לעלות שוב על המטאטא שלו ולשחק. בזמן האחרון הרבה מחשבות התרוצצות בראשו, מתנגשות זו בזו ומקשות עליו להתרכז, והוא קיווה שתעופה קצרה באוויר הפתוח תעזור לו לסדר אותן מעט.

ביום שישי אחר הצהריים הוא עטה את מדי הנבחרת של גריפינדור בתחושת אופטימיות גדולה. הבחינות לנבחרת לא יכלו להגיע בזמן טוב יותר בשבילו. במשך כל השבוע הרמיוני התהנגה כאילו בחינות הבגרות שלהם מתקיימות בעוד חודש ולא בעוד שמונה חודשים, וכבר עכשיו החלה לרדות בו וברון כשנדמה היה לה שהם מזניחים את שיעורי הבית שלהם. הוא שמח לתירוץ לחמוק מעינה הביקורתית.

הוא עמד להיכנס לשירותים לפני שיצא למרגש, אך להפתעתו הוא גילה שהדלת נעולה. הוא לא ידע שיש עוד מישהו בחדר. הוא דפק על הדלת, אך לא נשמעה תשובה. הוא דפק חזק יותר.

"הי, תזדרז, טוב?" הוא קרא, משום מה משוכנע שזה שיימוס שם בפנים, נחוש לגרום לו לאחר למבחני הקבלה ולספוג את חמתה של אנג'לינה.

להפתעתו הגדולה, הדלת נפתחה וחשפה את דמותו החיוורת של רון.

"אתה בסדר?" הארי שאל אותו. הוא נראה כאילו הוא הולך להקיא חשופיות, כמו הפעם ההיא בשנה השנייה.

רון הנהן בחיוב, אך כל הופעתו צרחה לא. רק אז הארי הבחין שהוא אוחז במטאטא החדש שלו. עכשיו כשהוא חשב על זה, רון באמת התנהג בצורה קצת מוזרה בימים האחרונים.

"חשבתי," רון התחיל לדבר. "כלומר, זה מטומטם, אבל... חשבתי, אולי... לנסות... אתה יודע... לנסות להיות שומר בנבחרת..."

"זה גדול!" הארי אמר בכנות. הרעיון ללכת לאימונים ולהביס את סלית'רין לצד חברו הטוב ביותר נראה לו כמו הברקה. "נהיה בנבחרת ביחד! זה יהיה ממש מגניב, לא?"

משום מה ההתלהבות של הארי גרמה לרון להיראות עוד יותר לחוץ. הוא תיאר לעצמו שזה מובן.

"טוב, אז בוא נלך," הוא אמר, מבין שאולי רון צריך דחיפה קלה. רון הנהן והתחיל לצעוד לעבר הדלת בהבעה של אדם העושה את דרכו האחרונה.

בחדר המועדון הם נתקלו בהרמיוני, ששקדה על מגילה שהשתפלה עד הרצפה כשמולה פתוח ספר כישופומטיקה עב קרס.

"הינה אתה," היא אמרה לרון. "אנחנו צריכים להתחיל את הסיכום בשביל סנייפ, עוד יש לנו סיור הערב."

"הוא לא יכול היום, הוא הולך להיבחן לנבחרת," הארי דיבר בשמו של חברו, שנראה כמתפתה להעדיף את הסיכום על פני הבחינות.

"באמת?" הרמיוני אמרה. למראה חוסר הביטחון הבוער על פניו של רון היא מיהרה להוסיף, "טוב, אז כל הכבוד." במילים אלה היא החלה לאסוף את חפציה.

"מה את עושה?" רון שאל בקול גבוה.

"אני באה אתכם," היא השיבה כלאחר יד. "אני רוצה לראות אותך נבחן."

הארי לא חשב שהדבר אפשרי, אבל פניו של רון עטו גוון משולב של ירוק ואדום.

הרמיוני קפצה על רגליה, מוכנה ליציאה. הארי הניח את ידו על כתפו של רון, ספק לתמיכה רגשית ספק לתמיכה פיזית, והסתכל מסביב לחדר המועדון בפעם האחרונה לפני שהם יצאו דרך החור שמאחורי התמונה. הוא חש שילוב מוזר של הקלה ואכזבה כשלא מצא את הפנים שחיפש.

אחר הצהריים היה בהיר וחמים, עם שמיים כחולים פתוחים וחלקים. תלמידים רבים נראו משחקים או מנמנמים במדשאות ועל שפת האגם, נהנים מהימים החממים האחרונים שלפני הסתיו הצפוני הצונן.

הארי, רון והרמיוני צעדו לעבר מגרש הקווידיץ'. עצבנותו של רון הייתה צורמת במיוחד, אולי לכן הרמיוני החליטה לפצוח בתיאור ארוך של תוכנית הלימודים שלה לחודש הקרוב. הארי הקשיב לה רק בחצי אוזן, מידי פעם מהנהן או משמיע קול המהום.

כבר ביום השני שלו בכיכר גרימולד הוא השלים עם רון והרמיוני, ולא נותר זכר לשיחה הטעונה שלהם. הוא אפילו כבר לא כעס עליהם בגלל המכתבים. הוא היה כל כך המום ומאושר מכך שזכה לקבל את הוריו בחזרה שהוא הרגיש סלחן במיוחד. בכל אופן, באף שלב באותו הקיץ, גם בתחילתו הנוראית, לא היה לו ספק שהוא ישלים עם חבריו בסופו של דבר. הם תמיד נשארו ביחד – זה תמיד היה כך.

אבל לא הכל חזר לקדמותו בדיוק. בעודו מקשיב בחצי אוזן לדבריה של הרמיוני, הארי תהה האם חבריו מבחינים בשינוי הקטן הזה. האם הם יודעים שיש משהו שהוא לא סיפר להם? האם הם חושדים שהוא מסתיר מהם את החטא הנורא שביצע באותו הקיץ?

הוא עמד לספר להם על ליאופולד בפעמים רבות, אך ברגע האחרון תמיד היה נמנע. הוא ידע שהם לא ישפטו אותו, אלא ינסו לעודד אותו ולנחם אותו, ובכל זאת הוא התבייש. הוא תהה האם אי פעם ימצא את האומץ לספר להם.

הם הגיעו למגרש והרמיוני נפרדה מהם כדי למצוא מקום ביציע, שם כבר ישבו קבוצות פזורות של תלמידי גריפינדור שהגיעו לראות את חבריהם נבחנים. הארי הצליח לזהות את אמילי ואת שתי החברות החדשות שלה, שישבו בשורה הראשונה ופטפטו ביניהן בעליזות. הוא התחיל לצעוד לעבר חברי הנבחרת, שהתגודדו במרכז המרגש, כשהוא הבין שרון לא בא איתו.

"אולי זה לא רעיון כל כך טוב," הוא אמר, מסתכל על חברי הנבחרת הלבושים אדום וזהב. פרד סיפר בדיחה ושלושת הרודפות צחקו.

הארי חשב שהוא מתחיל להבין מה הבעיה.

"תקשיב, אתה לא יכול לתת להם לרדת עליך," הוא אמר לחברו. הוא ידע שהוא לא בדיוק מומחה גדול ביחסים בין אחים – הוא עדיין לא היה בטוח איך הוא צריך להתנהג ליד אמילי – אבל הוא גם ידע שאם רון ייתן לתיאומים להוריד לו את הביטחון, הוא לא יוכל לעשות שום דבר.

"אתה רוצה להיות בנבחרת, נכון?" הוא המשיך כשרון עדיין נראה מדוכדך. רון הנהן במהירות. "אז לך להיבחן. אם אתה שואל אותי, יש לך סיכוי לא רע."

ההערה המעודדת לא הייתה מוצלחת במיוחד, אבל נראה שזה דווקא משפיע על רון. הוא לקח נשימה עמוקה ונכנס למרגש בצעד נוקשה.

"מה זה?" ג'ורג' שאל בעליזות ברגע שהבחין ברון עם המטאטא שלו.

רון, אוזניו וצווארו אדומים, הלך לעמוד ליד הנבחנים האחרים. המראה היה מעט מגוחך; הוא היה גבוה מכולם לפחות בראש.

"אל תגיד לי שהוא חושב שהוא יכול להיות שומר?" פרד אמר להארי, כי רון לא היה בטווח שמיעה.

"אני דווקא חושב שיש לו סיכוי לא רע," הארי תמך בחברו בנאמנות, אפילו שלא באמת היה בטוח כמה רון הוא שחקן מוצלח. "הוא בדרך כלל משחק שומר בחופשות, לא? והוא עצום – הוא חוסם חישוק שלם כשהוא רק עומד שם."

במהרה הארי שמח לגלות שהאמון שלו ברון לא היה לשווא. הוא אומנם חסם רק שלוש זריקות מתוך חמש, אבל כל הנבחנים האחרים, שהיו צעירים יותר, צלחו רק הצלה אחת או שתיים. בסיום הבחינה, זה היה ברור שהוא יבחר לתפקיד.

"אני לא אשקר," אנג'לינה אמרה להארי בעודה מסמנת שהנבחנת האחרונה, תלמידת שנה שנייה צחקקנית, לא צלחה אף הצלה. "אני יודעת שהוא חבר שלך, אבל הוא לא השומר הכי טוב שהיינו יכולים לקוות לו. יש לו עוד הרבה עבודה לעשות."

"זה אומר שהוא יהיה בנבחרת?" הארי שאל, יודע שיותר מכל עצה בתחום הקווידיץ', רון צריך ניצחון כרגע.

אנג'לינה נאנחה כאילו היא חושבת שהיא עומדת להתחרט על כך. "כן, אני מניחה שכן."

הארי תפס את מבטו של רון, שעוד עמד ליד הנבחנים האחרים, והרים שני אגודלים. רון נראה כאילו הוא עומד להתעלף מרוב הקלה.

"כנראה שיש לך את זה אחרי הכל," פרד אמר לאחר שאנג'לינה בישרה לנבחנים האחרים שרון זכה בתפקיד.

"כן," רון השיב בטון שהבהיר שהוא מופתע מכך לא פחות מאחיו.

"אתה צריך מדים. בוא נראה אם המדים הישנים של ווד מתאימים לך," קייטי אמרה לו בחביבות. הוא חייך אל הארי בהתרגשות מעורבת בחשש והלך אחריה אל חדר ההלבשה.

"טוב, אז המשחק הראשון שלנו מתקיים באמצע החודש הבא," אנג'לינה אמרה לחברי הנבחרת האחרים ברצינות אחרי שהם הלכו. "נגד סלית'רין. הם עדיין לא הרכיבו את הנבחרת שלהם השנה, אבל אנחנו צריכים להיות מוכנים לשחק מול קבוצה חזקה. הקפטן שלהם השנה הוא מונטגיו, והוא לא עומד לוותר לנו. בואו נעלה לאוויר ונראה איפה כל אחד עומד."

הארי לא היה צריך שיבקשו ממנו פעמיים. הוא עלה על אש המחץ שלו ועשה סיבוב חימום מהיר מסביב למרגש, רוח הערב החמימה שורקת באוזניו.

"אני משחררת את הסניץ'!" אנג'לינה צעקה לו מלמטה. הוא סימן לה שהוא מוכן.

רגע לאחר מכן ניצוץ זהוב הבזיק וטס משם. הארי דלק בעקבותיו, אש המחץ שלו מזנק כחץ מקשת.

אחד הדברים שאהב בתפקיד המחפש היה כיצד כל שאר הדברים נעלמו מקיום כשהוא רדף אחרי הסניץ'. קולות ומחשבות התעמעמו, מותירים אותו לחלוטין בתוך הרגע. בתוך הבהירות הזו הוא הרגיש שהוא רואה את העולם בברור, שהוא יכול לצפות מה עומד לקרות ברגע הבא בלי כל קושי. לא היו שם רצונות, תהיות ופחדים שהכבידו עליו.

הוא רדף אחרי הסניץ' ללא לאות, שמש הערב מבזיקה על הכדור הזהוב. הכדור המכונף טס בזיגזגים, כאילו הוא לא רק רצה לאבד את רודפו, אלא גם נהנה מהמשחק לא פחות ממנו. הארי שבר שמאלה כשחש שהסניץ' עומד לבצע עוד פנייה חדה, טס לאחור בעוד הסניץ' טס לקראתו, והצליח לתפוס אותו ביד מושטת.

מחיאות כפיים פזורות העירו אותו ממצב החלום הבהיר שלו. הוא הסתכל מעבר לכתפו וראה את אמילי ואת החברות שלה מוחאות לו כפיים בהתלהבות. הרמיוני, שישבה כמה מושבים לידן, ספר פתוח בחיקה, גם מחאה כפיים בנימוס.

כמה מושבים מעליה ישבו כמה תלמידות שנה רביעית, ביניהן ג'יני, שיערה הבוהק קלוע בצמה רפויה שנחה על כתפה. הנערות פטפטו ביניהן, לא מביעות עניין רב בתפיסה המרשימה של הארי. רק ג'יני הסתכלה עליו. היא לא מחאה כפיים, אבל לפי החיוך שלה הוא ידע שהיא מתרשמת מהמהלך.

לצידה של ג'יני ישב תלמיד רייבנקלו מהשנה של הארי, זרועו כרוכה סביב כתפיה ומבטו נודד בשיעמום. משום מה הארי הרגיש צביטה חזקה ומאד לא נעימה בביטנו. התעורר בו דחף עז ומוזר לתת לנער הזה אגרוף בפרצוף.

אבל נראה שג'יני לא מתעניינת בנער השני, לפחות לא באותו הרגע. כל תשומת ליבה הייתה נתונה אך ורק להארי... וזה הרגיש טוב.

שריקה חדה נשמעה באוזנו, רגע לפני שכאב חד ואמיתי פילח את כתפו הימנית. הבזקים של שחור ואדום הבהבו בתוך ראשו, ורק מתוך דחף טהור הוא הצליח לאחוז במטאטא שלו ביד שמאל לפני שהוא נפל. תוך רגע אנג'לינה וג'ורג' הופיעו שם ועזרו לו לנחות בבטחה בדשא.

"החלקת על השכל?" הוא שמע את אנג'לינה צועקת מתוך ערפל הכאב שמילא את מוחו. "מה פתאום אתה מכוון אליו מרביצן?!"

"אני צריך להתאמן על מישהו, לא?" הוא שמע את פרד משיב בהתגוננות. "הייתי בטוח שהוא יתחמק! הוא תמיד מתחמק!"

"אני בסדר," הארי קרקר, אפילו שהכאב כילה את כל הצד הימני של גופו. 

"צריך לקחת אותו למרפאה," אליסיה אמרה איפה שהוא מאחוריו. "מדאם פומפרי תרפא אותו תוך רגע."

"טוב," אנג'לינה אמרה בכעס בזמן שג'ורג' תמך בהארי המסוחחר ועזר לו לחזור לטירה. "אבל אם לא יהיה לנו מחפש למשחק זה באשמתך, וויזלי! ואתה – " היא פנתה להארי בחדות. "למה לא התחמקת? בטוח ראית את המרביצן הזה מגיע!"

"לא יודע," הארי השיב חלושות, למרות שהוא ידע טוב מאד למה זה קרה. "כנראה לא הייתי מרוכז."

אנג'לינה המשיכה לשפוך את חמתה על הארי ופרד (וגם על ג'ורג', אפילו שהוא לא עשה כלום), במשך כל הדרך אל המרפאה, וגם בזמן שמדאם פומפרי טיפלה בפציעתו של הארי, עד שהמרפאה התרגזה ודרשה מחברי הנבחרת לחכות בחוץ.

עד שהיא סיימה לטפל בו והרשתה למבקרים לחזור, אנג'לינה כבר נרגעה מעט. כשמדאם פומפרי אמרה לה שהארי צפוי להחלים לחלוטין תוך ימים ספורים, ושיהיה ביכולתו לשחק בחודש הבא, היא נראתה מעט נכלמת.

רון והרמיוני הגיעו אחרי זמן קצר, רון לבוש במדי הנבחרת הישנים של ווד שהתנגשו בחדות עם צבע שיערו. התחיל להיות צפוף מסביב למיטתו של הארי, אז חברי הנבחרת נפרדו ממנו בברכת החלמה מהירה והלכו. רק אז הארי הבין שגם אמילי וג'יני הגיעו לראות מה שלומו.

הוא הרגיש גל של חום פוגע בפניו והעמיד פנים שהוא מסדר את הרצועה שתמכה בזרועו הפצועה. כעת, לאחר שגמע את השיקוי משכך הכאבים שמדאם פומפרי נתנה לו, הוא התחיל להבין כמה מטומטם הוא בוודאי נראה במרגש, חוטף מרביצן כמו איזה חובבן.

"אני חושב ששברת שיא חדש," רון אמר לו, צונח על קצה המיטה. נראה שאבן כבדה ירדה מליבו לאחר סיום הבחינות. "לא עבר שבוע מאז תחילת הלימודים ואתה כבר במרפאה."

בדרך כלל הארי היה מוצא איזו הערה שנונה להעיר או לפחות תשובה ראויה, אך כעת הוא לא הצליח לעשות דבר מלבד לפלוט צחקוק עצבני.

מה קורה איתו? למה הוא לא מצליח להתנהג כרגיל ליד ג'יני?

הכל התחיל ביום ההוא בסמטת דיאגון, כשהם היו ביחד מתחת לגלימה. הוא כבר חלק את הגלימה בעבר עם רון והרמיוני, אבל משום מה הפעם זה היה שונה. הוא לא ידע למה, אבל ככל שהקיץ התקרב לסופו הוא התחיל להרגיש בקברתה של ג'יני כמו שהיה מרגיש בסביבת צ'ו, כאילו מיליון פרפרים ממלאים את בטנו.

אבל זה לא היה הגיוני. זו הייתה ג'יני. ג'יני וויזלי – אחות של רון. חוץ מזה, שהוא בכלל היה דלוק על צ'ו. נכון, הוא ידע שאין לו שום סיכוי איתה – במיוחד אחרי המפגש האחרון שלהם על הרכבת, בו הוא ישב בחברתם של נוויל ולונה לאבגוד והיה מכוסה מכף רגל ועד ראש בהפרשה דביקה ומסריחה. אך כשהוא וג'יני היו מתחת לגלימה הוא נזכר שבתחילת הקיץ, כשהסוהרסנים תקפו אותו, הוא דמיין דווקא אותה בוכה עליו. והוא לא הצליח להפסיק לחשוב על זה.

הוא חזר ואמר לעצמו לא לייחס לתחושות האלה יותר מידי חשיבות. הוא וג'יני התקרבו מאד במהלך הקיץ, טבעי שהוא ירגיש הרבה יותר מחובר אליה. אפילו הגיוני שהוא יכעס כשהוא רואה אותה מחובקת עם איזה נער – הוא בסך הכל הרגיש צורך לגונן עליה.

הוא הקשיב רק בחצי אוזן בעוד רון משחזר את הבחינה שלו בדרמטיות באוזניה של אמילי המרותקת. גם הרמיוני הקשיבה בחצי חיוך, אבל ג'יני נראתה משועממת. הארי חשב שהיא אוהבת קווידיץ', אבל נראה שכרגע היא מעדיפה לבחון כמה קצוות סוררות של שיער ג'ינג'י מאשר להקשיב למעלליו של רון על המגרש.

הוא הרגיש דחף עז לומר לה משהו – כל דבר – כאילו חש בהתקרבותה של איזו הזדמנות נדירה. אך לפני שהספיק לחשוב מה לומר דלת המרפאה נפתחה וצעדים נמרצים נשמעו מאחורי הפרגוד שסביב מיטתו. לרגע הוא חשב שאולי זו פרופסור מקגונגל שבאה לנזוף בו על שהוא מסכל את סיכויי הקבוצה לנצח בשלב מוקדם כל כך של השנה, אך מאחורי הפרגוד הגיחו פניה המודאגות של אימו.

היא פלטה אנחה קלה של הקלה כשראתה שפציעתו לא חמורה. הארי הבין שאפילו לא חשב על כך שמישהו צריך להודיע לה מה קרה. הוא עדיין לא היה רגיל שיש מישהו חוץ מרון והרמיוני שדואג לו בהוגוורטס.

"מה קרה?" היא שאלה בשמץ עייפות, כאילו כבר הייתה רגילה שהוא נופל קורבן לתאונות.

"מרביצן," הארי השיב בשמץ מבוכה. "מדאם פומפרי אומרת שאני אהיה בסדר. אני אפילו לא צריך לבלות את הלילה במרפאה."

אימו נאנחה שוב, תופסת את הכיסא הפנוי האחרון בחינניות אופיינית. "המשחק הזה הוא סכנה לציבור. כשאנחנו היינו בהוגוורטס אבא שלך יצא ונכנס מהמרפאה כל השנה."

הארי חייך בביישנות, מחליף מבטים קצרים עם רון והרמיוני. אם היא הייתה יודעת באיזה מן נסיבות הארי כבר ביקר במרפאה היא הייתה מכנה את השחק במילים חריפות בהרבה מאשר "סכנה לציבור".

"למה את עדיין בהוגוורטס, פרופסור? הלימודים נגמרו מזמן," הרמיוני שינתה את הנושא ברגישות.

"נשארתי לבדוק שיעורי בית," אימו של הארי השיבה. בודקת שאף אחד לא מאזין להם מאחורי המחיצה, היא הוסיפה בקול שקט, "סיריוס וג'יימס שוב מנסים להוריד את הדיוקן של גברת בלק מהקיר. אי אפשר להתרכז עם כל הרעש."

"מה שלום סיריוס?" הארי שאל, מרגיש קצת רע בעודו מבין שבקושי חשב על סנדקו במהלך כל השבוע, ולא כתב לו עדיין.

"כרגיל," אימו השיבה בשלווה, אבל הוא ידע שהיא לא כנה לחלוטין. היא כנראה הרגישה שהוא מפקפק, כי היא הוסיפה בטון כבד יותר, "הוא בודד מאז שכולכם הלכתם."

"אבל את ואבא ופרופסור לופין שם," אמילי אמרה.

"אני נמצאת פה רוב הזמן, ואבא שלך ורמוס עסוקים עם המסדר," לילי השיבה בקודרות מוזרה. "יש מחסור בכוח אדם מאז מה שקרה לסטרנג'יס."

שתיקה מעיקה השתררה. הארי, רון והרמיוני קראו מה עלה בגורלו של פודמור כמה ימים קודם לכן, כשדווח על כך בעיתון; הוא נתפס במשרד הקסמים, משוטט באיזור אסור.

"מה קרה לו?" אמילי שאלה. כנראה שחברותיה לא היו מנויות לנביא היומי.

"הוא היה במקום שהוא לא היה צריך להיות בו," אימה הסבירה לה בעדינות. הארי חשב שהיא לא צריכה להתייחס אליה כאילו היא ילדה קטנה, כאילו היא לא יכולה להתמודד עם המידע. אבל הוא גם ידע שהוא היה שונה מאד מאמילי כשהוא היה בגילה. "הוא נשלח לחצי שנה באזקבן."

"מה הוא בכלל עשה במשרד הקסמים?" ג'יני שאלה את השאלה שהארי, רון והרמיוני שאלו את עצמם כששמעו את החדשות.

הארי הסתכל באימו בסקרנות. רון והרמיוני היו ספקנים, אבל הוא ידע שזה לא צירוף מקרים; הוא ידע בליבו שאותו חפץ מסתורי שאביו השמיד באותו הקיץ היה שמור במשרד הקסמים, ושנוכחותו של פודמור שם הייתה קשורה לזה איך שהוא.

"אנחנו לא יודעים," לילי השיבה בכנות. "הוא לא היה אמור להיות שם. זה לא היה חלק מהמשימה שלו."

"מה הייתה המשימה שלו?" רון ניסה את מזלו.

לילי חייכה אליו בשמץ עצבות. "ניסיון יפה."

בימים הקרובים הארי נאלץ להסתובב כשזרועו חבושה ותלויה על רצועת בד שנקשרה לצווארו. איך שהוא, השמועה על פגיעת המרביצן המביכה התפשטה במהירות, וכבר בבוקר שלמחרת מאלפוי עשה חיקויים שלו נפגע ונופל לקול צחוקם של חבריו בשולחן סלית'רין.

"אל תתייחס אליו," הרמיוני אמרה לו בדרכם אל שולחן גריפינדור.

"אני לא," הארי השיב.

זו הייתה האמת. הוא היה עסוק בלצפות בצ'ו, שבדיוק קמה משולחן רייבנקלו, מוקפת בחברותיה המפטפטות. היא הסתפרה באותו הקיץ, ועכשיו שיערה השחור החלק היה קצר, ממסגר את פניה במסגרת אבלה שגרמה לה להיראות מבוגרת מכפי גילה. היא לא השתתפה בשיחה של חברותיה, נראית מרוחקת ולא מרוכזת. הארי ידע בדיוק איך היא מרגישה.

היא הבחינה שהוא מסתכל עליה, חייכה חיוך עצוב ונתנה ניפנוף קטן. הארי ניסה לנפוף בחזרה בידו הפצועה, לפני שתיקן את עצמו במבוכה. רק כשהגיע לשולחן גריפינדור וצ'ו כבר יצאה מהאולם, הוא הבין שהוא לא הרגיש שביטנו מתהפכת כשראה אותה.

בפעם הראשונה הוא התחיל לחשוב שאולי היא בעצם לא כל כך שונה ממנו; גם היא חוותה אובדן קשה בסוף השנה שעברה, וגם היא לא חזרה להיות כשהייתה.

ברגע שהשבוע התחיל שוב, ואיתו השיעורים, הארי הבין שיש ייתרון גדול לפציעתו. הוא לא היה מסוגל לכתוב, ולכן קיבל אישור לדחות את הגשת שיעורי הבית שלו עד שמדאם פומפרי תקבע שזרועו החלימה. בינתיים הוא שאב הנאה קטנה ואולי מעט מרושעת מכך שיש לו תירוץ לא לסכם במהלך השיעורים, ושהרמיוני תהיה מוכרחה לתת לו להשאיל את הסיכומים שלה, עליהם היא שמרה בקנאיות מאז ששנת הבגרויות החלה.

בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל הם התאמנו על לחש מגן. הארי לא יכול היה להשתתף, אך זה לא ציער אותו במיוחד, מכיוון שכבר שלט בלחש היטב לאחר שלמד אותו בשנה שעברה.

הוא ישב בכיסא ליד הקיר וצפה בחבריו לכיתה מתאמנים על הלחש, בעוד אימו חולפת ביניהם, מתקנת את אחיזתם או את עמידתם ונותנת להם עצות לשיפור.

היום היה בהיר, ושמש אחר הצהריים נשפכה לתוך הכיתה במפלים זהובים. בתוך הקללות הנשלחות הנה והנה וקריאות ה'פורטוגו' שמילאו את החלל, הארי הרגיש רגע של שלווה גדולה, כמעט כאילו הוא שוב היה על המטאטא שלו. הוא התמלא תחושה ברורה וחזקה שהכל הולך להיות בסדר.

הוא קם והסתכל מחוץ לחלון קרוב. מתוך הרגל עניו חיפשו מייד את הבקתה של האגריד, אך שם הווילונות עוד היו משוכים על החלונות ועשן לא עלה בארובה. האגריד עוד לא חזר. אבל איך שהוא, הארי ידע שהוא בסדר, ושהוא יחזור בקרוב.

בעוד הוא מתרשם מיופים של האגם והיער המתשרעים מאופק לאופק, כאב חד פילח את צלקתו. הוא סינן בכאב ואחז במצחו, מקיץ מתוך השלווה החלומית כמעט. הכאב נשאר שם, פועם ויציב, והוא הרגיש דבר מה עולה ונבנה בתוך חזהו, כאילו הכאב צובר עוצמה ומחכה להתפרץ.

מבלי לומר דבר לאיש, הוא יצא מהכיתה במהירות, כמעט מבלי להבין מה הוא עושה.

הוא היה במסדרון. הוא הספיק להבין שאור היום מסנוור מאד לפני שהכאב התפרץ כמו התפוצצות של כוכב קטן בתוך ראשו.

לאחר מכן הוא הבין שכנראה התעלף, כי הוא כבר לא היה בהוגוורטס, אלא במקום אחר לגמרי. למשך כמה שניות מבורכות הכאב כמעט נעלם, אבל במקומו היה משהו אחר – זעם בוער וחסר מעצורים. הוא לא ניסה לעצור את הזעם – התחושה הייתה כמעט מבורכת ביחס לכאב האדיר – אך אז הוא הרגיש שמישהו מנער אותו והתחושה התפוגגה. הוא הבין שהוא שוכב על הרצפה הקרה במסדרון, צלקתו פועמת בכאב עמום, ושזרועו החבושה כואבת מאד.

הוא הבין במעורפל שרון ואימו רוכנים מעליו. אימו סירקה שיערות מעל מצחו, והוא שם לב שעורו לח מזיעה. הוא ניסה לקום – הוא אפילו לא הרגיש שהוא נפל – אבל אימו דחפה אותו בעדינות בחזרה למצב שכיבה.

"זה בסדר," היא אמרה בקול מרגיע מאד. "מה אתה מרגיש?"

הוא לא הצליח להסביר במילים מה קורה בגופו, והוא מצא את עצמו אומר את הדבר הראשון שעלה בדעתו, "הוא כועס."

"מי?" רון שאל. כעת, כשהכאב שכך והוא הצליח למקד את מבטו, הארי הבחין שחברו נראה חיוור למדי.

הארי ידע את התשובה בליבו, בברור וללא ספק, כאילו הרגש היה שלו.

"וולדמורט. הוא כועס מאד... יש משהו שהוא רצה, אבל מישהו לקח את זה ממנו..."

"איך אתה יודע את זה?" רון שאל, נראה נסער.

"בוא ניקח אותך למרפאה," אימו אמרה, כמעט יותר מידי בחדות. היא לא הגיבה לחדשות של הארי על וולדמורט.

"אני לא ממציא את זה," הארי אמר לה, מתחיל לחזור לעצמו ולהבין מה בעצם התרחש.

"אני יודעת, חמוד," היא השיבה, ומשום מה נראתה מוטרדת וקצת עצבנית. "רון, תעזור לי – "

"הדבר שאבא לקח ממשרד הקסמים," הארי פלט, הבנה חדה וברורה ממלאת אותו. "זה היה משהו שוולדמורט רצה, בגלל זה הוא השמיד את זה. ועכשיו וולדמורט גילה והוא כועס – "

"איך אתה יודע על זה?" אימו אמרה, כמעט בהאשמה. בפעם הראשונה מאז האיחוד שלהם באותו הקיץ, היא דיברה אליו בלי שמץ של רכות או חיבה.

הארי לא ידע מה לומר. האם הוא הצליח להכעיס אותה?

"זה לא משנה עכשיו," היא אמרה פתאום, הרצינות התהומית שלה חולפת ומעט מהרכות הרגילה חוזרת לקולה. "נוכל לדבר על זה אחר כך. בינתיים אתה צריך להגיע למרפאה."

כך הארי מצא את עצמו במרפאה בפעם השנייה בשלושה ימים. כעת, כשהכאב בצלקתו חלף והזעם של וולדמורט רחוק ועמום כמו סופה שחלפה, הוא חש ממורמר לנוכח הידיעה שמאלפוי עומד לעשות מזה מטעמים.

כשרון והרמיוני באו לבקר אותו כשהשיעורים נגמרו, הם מצאו אותו במצב רוח רע. מדאם פומפרי קבעה שהוא יצטרך לבלות את הלילה במרפאה, והידיעה שמשהו קורה אי שם מחוץ להוגוורטס והוא לא יכול לעשות דבר בנידון גרמה לו להרגיש כלוא וזועף. אימו לא חזרה לעדכן אותו או לבדוק מה שלומו לאחר שהותירה אותו בטיפולה של המרפאה. הוא כבר הבין, לפי התגובה שלה לדבריו, שכבר יש בידיו שמץ מהאמת.

"ניסינו לתפוס אותה אחרי השיעור, אבל היא אמרה שהיא צריכה לדבר עם דמבלדור בדחיפות," הרמיוני אמרה לאחר שהקשיבה לתלונותיו בסבלנות. "הם בטח אוספים ישיבת מסדר כדי לדבר על זה."

הארי השמיע צליל של ספקנות. אף אחד אף פעם לא הקשיב לו – הוא עוד לא שכח כיצד דמבלדור התעלם ממנו בשימוע שלו באוגוסט – אז למה שהם יתחילו עכשיו? הרי הוא עושה לדמבלדור ולמסדר רק צרות.

"בכל אופן," הרמיוני המשיכה, מוציאה מתרמילה את ספר הלחשים שלה. "פרופסור פליטיק דיבר על לחשים מעלימים – "

"איך את יכולה לחשוב על לחשים עכשיו?" הארי קטע אותה. "משהו גדול קורה, את לא רוצה לדעת מה?"

"ברור שאני רוצה, הארי," הרמיוני השיבה בשלווה. "אבל אני לא רואה מה אנחנו יכולים לעשות. כרגע התפקיד שלנו הוא ללמוד ולהפוך לקוסמים, כדי שיום אחד אולי נוכל לעזור למסדר באמת."

"היא צודקת, חבר," רון הסכים בחשש. "זה לא שאנחנו יכולים לצאת להילחם בזה- שאין- לנקוב- בשמו."

הארי ידע שהם צודקים, אבל הוא התקשה להסכים איתם בקול רם כשהוא חש ששוב משאירים אותו בחשכה.

לקראת שעת כיבוי האורות רון והרמיוני נאלצו להיפרד ממנו ולחזור לחדר המועדון. הארי הרגיש בודד ומתוסכל. בסתר ליבו הוא הצטער שג'יני לא באה לבקר אותו. הוא תירץ את הרצון בכך שאמר לעצמו שהיא קיבלה את התיאוריה שלו הנוגעת לאביו ולמשרד הקסמים טוב בהרבה מרון והרמיוני, ושאולי איתה הוא היה יכול לדבר על זה בלי שהיא תחשוב שהוא רואה דברים שלא נמצאים שם.

מדאם פומפרי כבר פרשה לחדרה, אבל הוא לא היה עייף כלל. הוא ניסה לקרוא את החומר שהרמיוני השאירה לו על לחשים מעלימים, אבל לא הצליח לקרוא יותר מכמה שורות ברצף לפני שמחשבתו נדדה שוב אל וולדמורט. מה הוא עושה עכשיו?...

השעה כבר הייתה מאוחרת כשהוא שמע רעש. לרגע הוא נבהל, אך שכנע את עצמו שדמיין זאת. רק כדי לוודא, הוא קם מהמיטה והסתכל מעבר לפרגוד שסביב מיטתו. אכן, המרפאה הייתה חשוכה וריקה... או שאולי לא?

הוא חשב שהוא ראה משהו חולף על פני החלון והתקרב בצעד זהיר. לא היה שם דבר – לפחות לא שום דבר מוצק. אבל הדרך בה אור הירח שטף את החלל היה מוזר –

"אל תצעק," קול אמר ליד אוזנו, והוא כמעט עשה בדיוק את זה. "זה רק אני."

אור הירח נפל על פניו של אבא של הארי. הוא חייך, והארי חשב לעצמו שאם הוא לא היה רוצה שהוא יבהל, הוא לא היה צריך להתגנב ככה.

"איך נכנסת לפה?" הוא שאל, מציץ לכיוון משרדה של מדאם פומפרי.

"מודי השאיל לי את גלימת ההעלמות שלו," ג'יימס אמר, מבריש את גלימתו. לראשונה הארי שם לב שצבעה אפור דלוח, כמו חיקוי לא מוצלח של המרקם המימי של גלימת ההעלמות שלו. "היא לא מוצלחת כמו זו שלנו, אבל היא עושה את העבודה. בוא ניכנס לפה, לפני שמדאם פומפרי תתעורר."

הם נכנסו מאחורי המחיצה שהקיפה את מיטתו של הארי. בעוד אביו מטיל לחש השתקה על המחיצה, הארי התיישב על קצה המיטה בתחושת אי נחת קלה. עד כה הוא מעולם לא שהה לבד עם אביו יותר מדקות ספורות, וכעת המחשבה שהם לחלוטין לבד במרפאה הריקה הלחיצה אותו מסיבה שהוא לא ידע להסביר.

"מה אתה עושה פה?" הוא שאל, חש דחף עז להפר את השתיקה.

"הייתי חייב לברך אותך," אביו השיב בצורה מבלבלת, והוסיף, "הגעת למרפאה פעמיים בשלושה ימים. שברת אפילו את השיא שלי."

הארי חייך חיוך קלוש. הורים בדרך כלל לא ביקרו את ילדיהם בהוגוורטס, אלא במקרים חריגים מאד, אבל הייתה לו תחושה שחוקים מהסוג הזה לא בדיוק מעניינים את אבא שלו. הוא עדיין לא החליט האם זה מוצא חן בעניו או לא.

אביו התיישב באחד הכיסאות שליד המיטה. המצב התחיל להיות מביך עבור הארי, לכן הוא שמח כשאביו שאל אותו על תאונת הקווידיץ' שלו. הם דיברו על זה במשך כמה דקות, אך הנושא מיצה את עצמו במהרה. הארי הרגיש שיש סיבה נסתרת לביקורו הלילי של אביו, והייתה לו תחושה שהוא יודע מה היא.

חסר סבלנות להגיע לעיקר, הוא שאל לבסוף, "אמא סיפרה לך על מה שקרה?"

אביו הנהן, נראה מעט אשם. הארי השתדל להסתיר את המתח שלו. האם אביו בא לומר לו להיות ילד טוב ולהתרכז בלימודים, ולהשאיר את וולדמורט והתוכניות שלו למסדר? או שמא...?

"בוא נדלג על המשחקים," ג'יימס אמר בטון ענייני, כמעט מתגרה. "כמה אתה כבר יודע?"

הארי השפיל את עניו, למרות שבתוך תוכו חש שביעות רצון. סוף- כל- סוף, מישהו שלא מתייחס אליו כאל ילד, אלא כאל שווה.

"אני יודע שגרמת לפאדג' לסלק אותך מהשימוע שלי בכוונה," הוא אמר. "אני יודע שלקחת משהו שהיה במשרד הקסמים, אפילו שהמסדר התנגד. בגלל זה כולם כעסו עליך כל החודש שעבר ולא נתנו לך להשתתף בישיבות. ומה שזה לא היה, וולדמורט רצה את זה. הוא היה זקוק לזה. ועכשיו..."

תחושת ריקנות מוזרה הופיעה בחזהו של הארי, אך נעלמה כמעט מייד כשהוא פגש במבטו של אביו.

"ועכשיו מה?" הוא שאל.

הארי לא היה בטוח. "הוא כועס. כועס מאד."

אבל כעס לא היה יכול להתחיל לתאר את הזעם הבוער שהוא חש מוקדם יותר באותו היום. הוא מעולם לא חש משהו כזה קודם. הוא לא חשב שמשהו אנושי יכול לחוש רגש כל כך נורא...

"אתה יודע מה וולדמורט מרגיש?" אביו שאל אותו בשלווה. הארי ניסה לפענח את הבעת פניו, אבל נכשל.

הוא משך בכתפיו. "דמבלדור אמר שיש בנינו סוג של קשר. בגלל זה הצלקת שלי כואבת כל הזמן מאז שהוא חזר."

אבא שלו לא נראה מרוצה. עניו נדדו לכיוון הצלקת של הארי, זה סידר את הפוני שלי כמעט מבלי להבחין שהוא עושה זאת, חש דחף פתאומי להתגונן.

"אז צדקתי?" הוא שאל, חוזר לנושא שעניין אותו יותר.

אביו חייך חיוך מוזר. "כן. צדקת בהכל."

הארי לא האמין שהוא אומר את זה.

"מה זה היה?" הוא שאל בצימאון. "מה לקחת ממשרד הקסמים?"

החיוך של אביו נראה קצת עצוב, אבל אולי זה היה רק תעתוע של אור מנורת השולחן. "את זה אני לא יכול לספר לך. תאמין לי שאני רוצה. אבל זה לא הזמן."

"למה אתה מתכוון?" טון דיבורו לא מצא חן בעניו של הארי משום מה.

אבא שלו חייך במסתוריות, מסתיר את ההבעה הרצינית מאחורי מסכה מוצלחת של חוסר דאגות. הארי שנא כשהוא עושה את זה.

"ענייני מסדר," הוא תירץ, כמעט בעליזות. הוא קם ופרש את גלימתו. "כדאי שאני אחזור. הישיבה יכולה להסתיים בכל רגע."

"אמא לא יודעת שאתה פה?" הארי שאל, נזכר שאביו עדיין מושעה מפעילויות המסדר.

"לא בדיוק," אביו השיב בתמימות.

הארי הסיט את מבטו. הוא שם לב שאביו נוטה להסתיר דברים מאימא שלו, וזה לא מצא חן בעניו.

"טוב," אביו אמר. "אז לילה טוב – "

"רגע," הארי עצר אותו. הוא חשב על היום בו הוריו ליווה אותו לשימוע שלו, וזה גרם לו לזכור משהו. "הדבר הזה – הוא היה מאחורי הדלת השחורה ההיא, נכון? מה יש שם?"

לרגע אביו היה חסר מילים.

"בסדר, זה כבר מתחיל להיות מפחיד," הוא אמר. "איך יכולת לדעת את זה?"

הארי משך בכתפיו. הוא היה מרוצה שגילה עוד רמז, אבל באותו הזמן...

"אני יודע שאתה לא עומד להקשיב לי," אביו אמר, אבל הארי בקושי שמע אותו. "אבל תנסה לשכוח מכל זה, בסדר? אל תלך ותנסה לגלות מה היה שם. אתה עוד תדע, כשהזמן יגיע."

הארי הנהן בחוסר ריכוז. אביו עזב, מותיר אותו לבד עם מחשבותיו. לאחר כמה דקות של דממה הוא כבר לא היה בטוח האם המפגש קרה במציאות, או שהיה רק פרי דמיונו.

באותו הלילה הוא שוב חלם שהוא צועד במורד מסדרון צר לעברה של דלת שחורה. הוא חלם את החלום הזה פעמים רבות במהלך הקיץ, פעמים רבות כל כך שהוא הפך למוכר, כמעט מנחם.

אבל הפעם זה היה שונה. הפעם הוא הגיע אל הדלת, והוא ידע – זו הייתה אותה הדלת במשרד הקסמים, מאחוריה היה חבוי הסוד שהוריו השתוקקו כל כך להסתיר ממנו.

הוא אחז בידית – והדלת נפתחה! הוא צעד פנימה –

הוא כבר לא היה בחלום. זה היה דומה לתחושה שהיה מרגיש לפעמים כשהוא היה יודע שהוא חולם, אבל הפוך – הוא ידע, בלי שום שמץ של ספק, שמה שהוא רואה זאת מציאות.

הוא היה בחדר גדול מאד. היו אורות בכל מקום – נרות ומנורות חשמל והאש המבוערת באח. זה היה כמעט מסנוור. מולו ישבו שלושה אנשים, שניים זקנים ואחד צעיר יותר. הם הסתכלו עליו. עניו של האיש הצעיר יותר, ששיערות כסופות כבר ניקדו את שיערו השחור, בהו בו בתדהמה. הארי חש סיפוק – כן, הוא יודע מי הוא. אך הסיפוק התחלף כמעט מייד בשנאה יוקדת, בזעם חסר מעצורים שהתפרץ ממנו ללא שליטה. הוא כיוון את שרביטו אל האיש ביד יציבה.

"טום רידל מת הלילה," הוא אמר, "אבדה קדברה!"

אור ירוק השתקף בעניו הכהות של האיש. העניים שלו. הוא רוצח אותו – הוא רוצח את אבא שלו –

הוא התעורר בטלטלה למשמע צעקה. אור שחר האיר את המרפאה. ליבו דהר בקצב לא- אנושי, וזיעה קרה נטפה במורד גבו. הצלקת שלו בערה כמו להבה חשופה. רק כשמדאם פומפרי מיהרה לעברו והחלה לבדוק אותו בדאגה, הוא הבין שהוא היה זה שצעק.

גם אחרי שמדאם פומפרי השתכנעה שהוא בסדר גמור ושזה היה רק סיוט, הבעתה לא הרפתה מהארי. הוא שכב במיטת המרפאה, משתדל לא לרעוד ולמשוך את תשומת ליבה של המרפאה, וניסה להבין מה הפחיד אותו כל כך.

זה היה רק חלום, והאיש שהוא הרג בחלומו אפילו לא היה דומה לאבא שלו. אז למה הוא מרגיש כזו אשמה לופתת, כאילו הרצח התרחש במציאות? למה הוא מרגיש כזו שנאה? מה קורה לו?

הפרק הקודם		הפרק הבא