עיניים ירוקות

היי!

אנשים, תודה שהפאנפיק הזה המומלצים!! יאיי! בזכותכם!

אז הכנתי פרק ארוך, ואנחנו מתקרבים לפתיחת העלילה!

אני הייתי חייבת את הפרק הזה, גם בגלל שתמיד דמיינתי לעצמי מה היה העבר שלו ואיך הוא הרגיש וגם בגלל שזה כן יהיה כנראה רלוונטי להמשך העלילה.

לילה טובבבבב!!

תגיבו, תשלחו ינשופים והכל!

תודה,

תהנו⁦❤️⁩

_____________________________________________________________

"מהפכת הגובלינים הראשונה הייתה בשנת 1521 לספירה, ואז..."
זה לא אני שאומר את זה.
זה רוח רפאים.
ברצינות, זה אפילו גרוע יותר מהמצנפת הזקנה שנכנסתי לך למוח.
כאילו, אותה נאלצתי לחוות רק פעם אחת.
"גריניק השני דיכא את המהפכה, בכך ש..."
נראה שזה השיעור היחיד שגובר על אלאן, אבל לפחות הוא לא נוחר בקול.
קנופליוס לא מתייחס לזה בתור 'הזדמנות מרתקת להרחבת הידע' כמו שאמר בהתחלה, אלא בתור שנת צהריים.
רוונה נאבקת בעפעפיה בגבורה, נשארת ערה בקושי.
אני עדיין לא מבין למה סימס מתעקש ללמד את המקצוע הזה, הרי בתור רוח רפאים הוא לא צריך כלום.
"המהפכה דעכה סופית בשנת 1597 לספירה, כאשר..."
בעוד כולם נוחרים, אני נשאר ערני פחות או יותר, ואני מנצל את הזמן לבחינת כל מי שנמצא איתי.
אנשים לרוב לא שמים לב לבלתי נראים, וכרגע זה יתרון, כי אני יודע הרבה סודות.
היחיד שנשאר ערני ומקשיב בריכוז, הוא ארגוס שיושב לידי.
אני בוהה בו, מהרהר בסיפור הנורא ששמעתי אותו מספר להגאריד על עברו.
אני תוהה אם לספר לו שאני יודע, או שלא.
אני כל כך רוצה להגיד לו שאני מבין אותו, שמגיע לו יותר, שהוא הגיבור האמיתי.
אבל אני לא יכול.
אני לא מסוגל.
אני פוחד שהוא יגיב שחדרתי בטעות עמוק לתוך אישיותו, ואני מודה בזה.
"גריניק השני מת בשנת 1598 לספירה, לאחר-"
"מר פילץ', בוא איתי," אמר קול תקיף, קוטע את קולו המקדים של בינס.
אני רואה עווית קטנה בפניו של ארגוס כשקוראים לו פילץ', ועכשיו אני מבין למה.
"אני מבקש לא להוציא תלמידים בזמן השיעור-"
"זה מקרה חריג. פילץ', מייד."
לסת גבוהה, ראש מקריח ותווי פנים קשוחים.
פרופסור אמידארוט, לסתו קפוצה.
"ל- למה?" ארגוס מחוויר לחלוטין.
"המנהל קורא לך." אומר פרופסור אמידארוט בחוסר סבלנות.
ארגוס רועד, ואורז את חפציו.
"הנח אותם. לא תזדקק להם."
"א- אבל..."
"שקט."
א- אני..."
"די! אתה תעשה מה שאומרים לך!"
ארגוס נשף בחדות ונדם.
פרופסור אמידארוט, ראש בית גריפינדור, חייך בקצוות פיו.
משהו בהבעת פניו בישר רעות, ותחושת בטן בישרה לי שמשהו נורא הולך לקרות כאן.
ארוגס הלך מורכן אחרי פרופסור אמידארוט, עיניו בורקות מדמעות שלא יצאו.
"פרופסור-" הרמתי את ידי, אך פרופסור אמידארוט קטע אותי בחדות.
"שקט!" הוא נבח, "אחרת תהיה מסולק!"
הרכנתי את ראשי.
ואז הוא לקח את ארגוס משם.
ארגוס נעץ בי מבט אחרון, שווה יותר מאלף מילים.
הוא סימן לי בשפתיו, 'אני יודע שהיית שם. זה בסדר. אני אזכור אותך.'
עכשיו גם עיניי ברקו, אבל עצרתי את הדמעות.
ואז החלטתי לעשות.
זה לא אכפת לי, לא אכפת לי כבר מכלום.
אני חייב לדעת מה קורה מעבר לדלת, מה מעוללים לארגוס.
"פרופסור בינס, אני חייב לשירותים," אמרתי בחדות, לקולות צחוק התלמידים.
"אבל-" בקושי הספיק בינס למחות, וכבר יצאתי מהכיתה בסערה.
התגנבתי במסדרונות, בצעדים חרישיים של מומחה.
ניסיתי, לפחות ניסיתי לשמוע מה קורה.
הקשבתי...
"לאן אתה לוקח אותי, פרופסור?" נשמע קול מבוהל.
"לאן אתה חושב?" חייך קול אחר, עבה יותר.
"למנ- למנהל?" גימגם הקול השני.
"לא."  אמר פרופסור אמידארוט בגסות.
"ל- לאן?" גימגם ארגוס.
הפרופסור לא ענה.
הלכתי אחריהם, מאזין לכל מילה.
בדרך חלפנו על פני ג'יימס וסיריוס המבריזים משיעור, שחייכו בקונדסיות.
חיוכם הפך מהרה למרושע, כשראו את ארגוס.
הם לא פחדו מפרופסור אמידארוט, שחייך בעידוד לעברם.
קסם נורה משרביטו של ג'יימס, וארגוס התחיל לקפץ כמו קנגרו.
"תפסיקו את זה," ארגוס אמר בחוסר אונים, אבל ג'יימס וסיריוס רק צחקו לו בפרצוף.
"תאמר את לחש הנגד, טיפש!" צעק עליו פרופסור אמידארוט, שהתקשה להסתיר חיוך שבצבץ על שפתיו.
"א- אני לא יודע!" גימגם ארגוס בפאניקה.
"אתה טיפש, או שאתה מוגל?" צחק לו סיריוס בפרצוף.
"לא יפה, סיריוס," אמר לו ג'יימס, "אנחנו לא בזים למוגלגים. אבל אולי..." הוא חייך, "אתה סקיב??"
"צודק חברי, לא מנומס," צחק סיריוס ברצינות מעושה, "האם אתה סקיב, פילצ'י?"
עכשיו ארגוס בכה, עוד מקפץ כמו קנגרו.
פרופסור אמידארוט חייך אל ג'יימס וסיריוס, ואמר ברשמיות:
"צודק ביותר, בנים. צודק ביותר. כל הכבוד על היחס המתחשב למוגלגים. זוהי הגישה של בית גריפינדור! עשרים וחמישה נקודות לכל אחד מכם."
ג'יימס וסיריוס אמרו "תודה רבה, פרופסור," ואז הלכו בחיוך זחוח.
אני רציתי לצאת, לצעוק עליהם, לכשף אותם.
אבל אלו הרגעים שאני מרגיש שאבא שלי מתחיל להשתלט עליי, ואני נושם עמוק.
מוח שליט על הלב, סוורוס, אני אומר לעצמי.
תירגע.
הם ממשיכים בדרכם, ואני אחריהם.
כשאמידארוט הסתובב, אני לחשתי בשקט את לחש הנגד ושחררתי את ארגוס.
מחשבה אחת ניקרה בליבי, שוב ושוב.
אני דוחק אותה לאי שם, לא רוצה להרהר בה שוב.
אבל היא חוזרת.
אנחנו מתקדמים עוד ועוד לעומק הטירה, נעלמים בין קירותיה.
ואז מגיעים למקום שמעולם לא ראיתי.
ארגוס היה די רגוע לאורך כל הדרך, אבל עכשיו הצבע אוזל מפניו.
פרופסור אמידארוט מחייך.
"המקום היחיד שאתה לא מכיר, פילצ'י?"
ארגוס רועד.
"אתה לא מכיר אותו, כי הוא המקום שלי," מגחך אמידארוט.
אנחנו בחדר עשוי אבן שחורה, חלקלק.
במרכזו עומד עמוד בערך בגודל אדם, בדד.
אמידארוט מכוון את שרביטו, וארגוס נקשר לעמוד.
אני מסתתר בתוך גומחה, רועד מקור ומפחד.
"כבר המון זמן שיש גניבות בהוגוורטס, כך נדמה לי?" התחיל אמידארוט, "אולי גם לך, ארגוס?"
"א- אני..."
"שקט!"
ארגוס נדם.
"ידעתי מהרגע הראשון שזה אתה. ילד בן תשע באמת להוגרווטס, בלי בית, ומתחבא בחדר המחיצות. באמת!"
נהדמתי, אבל שמרתי על שקט.
ארגוס גם שתק, משפיל מבט אל הרצפה.
"גונב ספרים מהספרייה, לוקח אוכל בשקט מהמטבח. המנהל דיפט אולי קצת חלוד, אבל אני, סגן המנהל, שמתי לב להכל, מר פילץ'."
ארגוס מחה דמעה.
"שנתיים חיית שם, בחדר הנחיצות, חי בקושי, מסתתר מעין כל. חוץ ממני."
הפרופסור נהם, ואז התחיל לצעוק:
"ואז קיבלת מכתב והצטרפת באופן רשמי להוגרווטס, אחרי שגנבת במשך המון זמן ציוד וגלימות ישנות מתלמידים אחרים. אריזת את המזוודה שלך מלא תקוות, הא? אז אולי תסביר לי, הא, למה לא קיבלת אף מכתב???"
ארגוס התחיל לבכות בקול.
"א- אני- "
"אני הייתי בטוח שזאת טעות שלי! שהמנהל שלח לך מכתב! אבל היום הוא אמר לי שהוא לא שלח לך! מה עשית, ילד ארור?"
נחיריו של פרופסור אמידארוט התרחבו, והוא ירק את המילים האחרונות.
ארגוס גימגם.
"א- אבל..."
"בלי אבל! תתחיל לזמר, ילד!"
ארגוס התכווץ.
פרופסור אמידארוט הוציא שוט ארוך מחגורתו, והצליף על הרצפה.
ארגוס רעד ושקשק כולו.
"א- אני יספר," הוא גימגם בשקט.
"תמיד חיכיתי ללכת לכאן. זה היה החלום שלי, כל תקוותי לעתיד טוב יותר. יותר מזה, זה היה ההישרדות שלי! הייתי חייב לגנוב, וגנבתי רק דברים ישנים, תיקנתי את הכל לבד בלילה. קראתי הרבה ספרים, כי כשאתה בלתי נראה אתה יכול להשתגע. אבל, תמיד הייתי איתה."
ארגוס העביר מבט על החדר, כקורא את סודותיו.
"הטירה היתה אשת סודי, כל חיי. הקדשתי שנתיים ללמוד את כולה, אך ורק אותה, עד שאני יכול לומר שאין מישהו שמכיר את סודותיה יותר טוב ממני, ומחתולה אחת שתמיד היתה איתי, לא משנה מה."
פרופסור אמידארוט חרק שיניים, אבל ארגוס המשיך לדבר.
"אתה צודק. לא הגיע אף מכתב. ידעתי שאמור להגיע, כי תמיד שמעתי תלמידים מדברים על זה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאתם לא יודעים עליי, אבל המכתב עדיין לא הגיע."
ארגוס התמלא דמעות.
"אתה מבין, לא יכולתי כל חיי להירקב בחדר הנחיצות! הייתי חייב לארוז מזוודה, ללבוש את התלבושת ולהשתלב מחדר הנחיצות שבתוך הוגוורטס עם התלמידים שבאו מהרכבת. לכן אף אחד לא הכיר אותי ממקודם. אני לא יודע מה אני, אבל בבקשה, תן לי להישאר כאן, ולו בשביל לשרוד."
פרופסור אמידארוט צמצם את עיניו.
"תעשה קסם."
"אני לא יכול," אמר ארגוס הכבול.
פרופסור אמידארוט התיר את ארגוס מהעמוד.
"תעשה קסם!" הוא נבח.
ארגוס הרים שרביט שחוק משימוש, שכנראה נזרק לפח.
הוא ניסה, מתאמץ בכל כוחו.
אבל לא היה לו אף נס.
זה לא שפתאום בא כוח אדיר ועזר לו, זה לא שפתאום הוא גילה משהו חדש על עצמו ובכוחות עצומים הצליח.
הוא נשאר שם, עם שרביט שחוק ובגדים מרופטים.
עם דמעות בעיניים.
ועם סיפור שלא יסופר לנצח.
"רמאי!" צרח פרופסור אמידארוט, והרים את השוט.
"סקיב!" הוא צרח שוב, "סקיב!"
הוא הניף את שרביטו, וארגוס נקשר לעמוד.
"כרקידוגה!" הוא צעק, והשוט התחיל להצליף בארגוס.
"סקיב רמאי," הוא סינן, "תעשה קסם ותוציא את עצמך מזה."
הוא כמעט הלך, אבל חזר וצרח:
"אתה מסולק מהוגוורטס!!"
ארגוס נשאר שם לבכות, צורח מכאב ומזיכרונות ישנים עם כל מכה של שוט.
"כרימיבינה," אמרתי את לחש הנגד.
השוט הפסיק להצליף, וארגוס גנח על הרצפה.
"תודה, סוורוס," הוא לחש.
"סליחה... ששמעתי את כל זה," עניתי לו בחזרה.
"זה בסדר," הוא אמר בשקט, "בכל מקרה אין לי תקווה."
"יש לך," אמר קול רך מאחורי החדר.
"רובאוס," מלמלתי.
"בוא. ניקח אותך לדמבלדור, ארגוס."
פתאום, החלק האחרון של הפאזל התחבר בראשי.
הם היו חברים כל הזמן, רובאוס וארגוס.
הם עזרו זה לזה לשרוד, להמשיך להתקיים.
"אתם הגיבורים האמיתיים," פלטתי ברגע של פיזור דעת, "דווקא אלו שהפסידו."
האגריד חייך אליי, עם עיניו השחורות כשלי וכתפיו הרחבות.
"תמשיך," הוא אמר לי, "תמשיך."
"אני אמשיך," הבטחתי, "אבל לא בלעדיכם."
"בלעדינו, סוורוס," לחש ארגוס, "תמשיך בשבילנו, הנופלים. תספר את הסיפור שלא סופר."
הבטתי בהם, רובאוס מחזיק את ארגוס הפצוע בעדינות.
"אני מבטיח," אמרתי, מוסיף עוד הבטחה חורת ההבטחות שלי לאמי המתה.
אני אנקום.
אני אנקום.
אני אנקום!
ובמיוחד בך, אמידארוט.
אני יספר את הסיפור של המפסידים, של המסכנים. אני יספר את הסיפור שלא סופר, בלי נסים.

אני יספר את האמת, לא משנה כמה כואבת היא תהיה.

ארגוס מנפנף לי לפרידה, ואני מבטיח שאני לא אשכח.

אני מביט בהשתקפותי באבן השחורה והמלוטשת, רואה את עיניי השחורות, כמו הכאב העמוק ביותר.

הגיע הזמן להוציא את הכאב הזה החוצה.

אני מביט עמוק בעיניי, ויודע.

זה ברור לי כמו צבע עיניי, כמו לחש עורב מעבר לפינה.

אני אנקום.

הפרק הקודם		הפרק הבא