הדור השלישי

פקחתי את עיניי.אור לבן סימא את עיניי,וכיווצתי אותן.
"אמיליה?"קול מוכר אך היסטרי העיר אותי לגמרי.
"ג'יימס..."מלמלתי.הרגשתי איך השפתיים שלו מנשקות את מצחי הלח מזיעה.
"התעלפת,אמ'."הוא אמר.
ואז הבנתי איפה אני.במרפאה.כמה נפלא.
ואז קלטתי משהו.
מוכרחים לדבר עם מקגנוגל.מחר יש קרב,ואנחנו בכלל לא מוכנים!נתקפתי פאניקה.
"ג'יימס-אתה לא מבין מה קרה במשרד,"אמרתי והתיישרתי במיטה.הוא חייב לשמוע מה הולך להיות.
הוא הסתכל עליי במבט לא מבין וסקרן."מה קרה?"הוא שאל.
התחלתי לספר לו כל מה שדמבלדור הדיוקן אמר לי.ככל שהסיפור התקרב לסוף,כך סנטרו של ג'יימס צנח לאט לאט לעבר הרצפה.
"אז-אז את אומרת-"הוא גמגם,כשסיימתי בנימת חרדה.
"אני אומרת,שהיום בלילה אנחנו לא נישן,"לחשתי,ושמתי יד רועדת על לחיו."אולי אחד מאיתנו ימות היום...ורוב הסיכויים שזאת תיהיה אני,כי אני-"
"אל תגידי דבר כזה!"הוא לחש,מזועזע עד עמקי נשמתו."את לא הולכת למות!"
"אבל תיקח את זה בחשבון,"אמרתי,וההסתכלתי בעיניו."כי זה יכול לקרות.זה יכול לקרות לכל אחד מהבני אדם שחיים בטירה הזאת.ובייחוד לי,הרי אני אויבתו המושבעת של וואן רידל,בלי ידיעתו,"אמרתי לו.
הוא הביט עליי,ופניו התייסרו.
"אין ברירה,"אמרתי,וקמתי."מדאם פומפרי?"פניתי אל האחות החביבה ששטפה בינתיים את בקבוקי שיקוי נגד-צינון."אני מרגישה מצויין.אני יכולה ללכת?"
"וודאי,העלמה אווינד,"אמרה פומפרי וחייכה אליי.
אני וג'יימס יצאנו כרוח סערה מתוך המרפאה,ורצנו כמו מטורפים לעבר משרד המנהלת.

"אההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
קמתי,אחוזת בהלה.מי צרח?
ואז הבנתי.
זהו.זה התחיל.
לבשתי במהירות הבזק את הגלימה,ורצתי לעבר המעונות של הבנים כמו משוגעת.פתחתי את הדלת,והבנים בחדרו של ג'יימס קמו גם הם,מבוהלים עד עמקי נשמתם.
מישהו היה חסר."איפה ג'יימס?"שאלתי בקול רועד.הם הבינו מי אני ומה לעזעזל אני עושה אצלם בחדר,ורייק,אחד הבנים בחדר,אמר בקול משקשק:"הוא הלך,אין לנו מושג לאן."
נחנקתי,והתחלתי להתנשם במהירות מטורפת.
איפה הוא?!
רצתי בעוד כל גריפנדור אחרי,לעבר האולם הגדול.
והם היו שם.והרבה.
תריסר קוסמים עם גלימות שחורות ומסכות מצמררות נלחמו באולם נגד תלמידי הפלפאף ורייבנקלו,והמורים,כמובן.סלית'רין לא ידעו מה לעשות עם עצמם;אז הם פשוט עמדו בצד,באפס מעשה.
עיניי התרוצצו כשחיפשתי אותו.לבסוף מצאתי אותו נלחם ב-
"בוא הנה,בוגד מנוול ומטונף!"צרחתי על אלבוס שנלחם בג'יימס,והצטרפתי אל ג'יימס.ג'יימס הביט עליי לשנייה,ועל פניו ייסוריים ועינויים שלא ראיתי מעולם אצלו.
בלי לחשוב הרבה,צרחתי,"אבדה קדברה!"
אבל הקללה החטיאה,לרוע מזלי.הייתי מטורפת.רציתי שהוא ימות בכל ליבי.
ואז דלתות האולם נפתחו,וכל ההילאים שהיו בעולם הזה הגיעו,ובראשם הארי פוטר.כמובן שהוא בא.איך לא חשבתי על זה?הוא הרי חייב להיות כאן.
כל אוכלי המוות החדשים הבחינו בהארי,ופסקו עם הקללות.כך כל האולם.הארי נראה רותח כפי שלא נראה מעולם,כך שיערתי.
"ובכן,"אמר בקול מצלצל,ונחיריו התרחבו בכעס,"אתם אכולי המוות,וביניכם,בני."
דממה הצטלצלה באולם בעקבות המילים הבודדות שאמר הארי.אלבוס הרים לפתע את ראשו בגאון,והלך לעבר אביו.
אביו הביט בו,במבט קר.
"אלבוס,"אמר הארי,ולפתע כל הכעס נמחק בפניו כמו עם מחק בלתי נראה-עכשיו היה כאב וייסורים על פניו.פניו של אלבוס נראו אטומים.פני פוקר מושלמים.
"פוטר,"אמר אלבוס בקור.
הארי חייך חיוך מריר."נו,מה,עכשיו אתה קורא לי פוטר,מה?"
לפתע הבחנתי בג'יני שעמדה מאחורי הארי.דמעות זלגו על פנייה,אך לא נראה שהיא שמה לב אליהן.
"כן,"אמר אלבוס."אני איני פוטר יותר,אני אלבוס בלק."אמר,והכעס בתוכי איבד שליטה.
"אידיוט חסר מוח ונשמה!"צרחתי."אתה לא רואה מה שאתה עושה להורים שלך?אתה עיוור!אתה רשע!"
הארי הביט בי בפנים אטומות,אבל לא הצטערתי על דברי,והלכתי קדימה,לעבר 'קדמת הבמה'.
"אמיליה,"אמר אלבוס.הוא אמר זאת בקול אבוד.
צחקתי צחוק מטורף.כל מה שהכלתי בתוכי פרץ החוצה כמו מזרקת לבה מאיימת.
"אתה,שלא אכפת לך מי ההורים שלך,אתה,שלא מתחשב באף אחד חוץ מהחברים החדשים שלך ואדונך,אתה,שהפלת אותי בפח בחדר הנחיצות,אתה,הילד המטומטם והרשע ביותר שאני מכירה!"אמרתי,וכל מילה שאמרתי הצליפה באלבוס כמו בשוט."ואני עוד חשבתי לתומי שאתה ילד מקסים וחמוד...ועוד התאהבתי בך!"
הייתי מטורפת עם כל שנייה שעוברת.
ואז עלתה במוחי אפשרות."אין לך אפילו שמץ של מושג מי הבנאדם שעומד מאחורי האדון האליל שלך,אני צודקת?!"
אלבוס חשב על זה לרגע,ואז הניד בראשו,מושפל עד עמקי נשמתו.
"האדון המדהים והבלתי-מנוצח שלך הוא אחיו התאום של הלורד וולדמורט המקורי,וואן רידל,ילד מנוול אחד,"אמרתי בקור.
הארי פער את פיו,וכך גם כל האולם.ג'יימס הביט עליי בייסורים,מחכה לשנייה שזה אלבוס אפילו יחשוב לפגוע בי.חושה של עם-כבר-אז-כבר,סיפרתי כל הסיפור על וואן ותום,התאומים הנצחיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא