לב החשכה

פרק 22

כבילה

לדיימוס היו המון שאלות על המפגש שלו עם נציגם של הבלתי- כבולים. אלבוס סיפר לו את כל האמת, אבל חסך ממנו את העובדה שהוא היה זה שביקש להיפגש.

"אבל למה שיראו בך עניין פתאום?" הוא חזר על השאלה שוב ושוב במהלך הימים והשבועות שלאחר המפגש של אלבוס עם קדוגן הנפלא. "בהתחלה הם אמרו שהם לא רוצים שתהיה מעורב, ועכשיו פתאום הם מראים בך עניין... למה?"

אלבוס שיתף איתו פעולה והם ניסו להעלות תיאוריות שונות, למרות שבליבו אלבוס ידע את האמת; שהם בכלל לא מתעניינים בו, אלא הוא בהם.

אבל משהו טוב אחד כן צמח מהשקר שלו. התבנית שמצא בארמון העתיק בו שתה תה עם קדוגן הוכיחה את עצמה כבעלת משמעות גדולה. הם עשו כמיטב יכולתם להבין את התבנית ולהשלים את המעגל, ואז בחנו את התנהגות האסטרום כשנמצא במרכזו. התוצאות היו מאד מספקות, בלשון המעטה; במצב זה המגוון הרחב איתו התמודדו קודם לכן צומצם לשתי אפשרויות, הגברה והפחתה. אבל עדיין לא היה להם שמץ של מושג כיצד לשלוט בזה.

"ליקוי הכוכבים מתקרב," דיימוס אמר לילה אחד. הם ביקשו אישור לעבוד מתחת לכיפת השמיים, במחשבה נואשת שאולי הכוכבים עצמם ילחשו להם את הפיתרון לחידה. מיותר לציין שהם לא עשו זאת, והשניים רעדו מקור על ראש מדף הסלע הצחיח והשומם, המוקף אוקיינוס גועש. חצי תריסר חיילים השגיחו אחר צעדיהם מכל פינה.

"כן. כבר אפשר לראות אותו מתקרב," אלבוס אמר, מצביע על כתם אדמדם מרוחק בשמיים השחורים. בעוד קצת יותר משבועיים יתרחש האירוע האסטרונומי הגדול והחשוב ביותר בעשרות אלפי השנים האחרונות, ואלבוס ודיימוס עמדו לנצל את זה לטובתם – זו הייתה ההזדמנות היחידה שלהם.

דיימוס נאנח בלאות וכרע בכאב מול הרונות שהם שרטטו על הרצפה הסלעית. בניגוד לצפיותיהם, הקרבה לאור הכוכבים הבוהק לא גרמה להם לזהור ולפעול; הם נותרו שחורים ודוממים, קרים. הוא השתמש במצבטים כדי להוסיף עוד כמה קריסטלים לאוסף שבמרכז המעגל, אבל שום דבר לא השתנה; הקריסטלים המשיכו לפעום באור עמום ועקבי, יונקים לתוכם כל שמץ של כוח קסם שהתקרב אל טווח האור שלהם. אלה היו חדשות טובות מאד עבור אורורה נוורבורן, אבל חדשות רעות מאד עבור אלבוס ודיימוס, וכל שאר הקוסמים בעולם.

אלבוס כרע בצד הנגדי של המעגל, רוכן כך שהשומרים לא ישמעו אותו.

"אנחנו קרובים מתמיד," הוא אמר לחברו בעידוד, כדי לעצור על הסף את הייאוש שהתחיל להתגבר על שניהם. "רק עוד קצת עבודה ואנחנו נהיה חופשיים. בדיוק בזמן."

"בעולם שלך הכל תמיד מסתדר, נכון?" דיימוס אמר לו בשילוב של הערכה ומרירות. הוא הפך נוקשה ורציני יותר ככל שמועד הליקוי התקרב. הרי זו הייתה ההזדמנות לה חיכה במשך חמש עשרה שנה, ואם שכלו יכזיב אותו הפעם, לא תהיה לו עוד הזדמנות להתחיל את חיו מחדש.

"בדיוק. אתה עוד תראה." אלבוס סירב לאבד תקווה, לא בגלל עצמו, אלא בשביל חברו. הוא היה חייב לו את זה, כי הוא הרי נשבע לעצמו שלעולם לא יאכזב חבר שוב כפי שאכזב את דיימוס בלילה בו נשלח לאזקבן.

הייתה אמת בדבריו של דיימוס – אלבוס חי עם האמונה שבזכות יכולותיו, כל בעיותיו יכולות להיפתר על הצד הטוב ביותר. והוא לא התכוון להתחיל לפקפק בעצמו עכשיו, במיוחד כשהמורל והנחישות של חברו הוותיק תלויות בו.

"תחשוב על מורגנה," הוא אמר לו. פניו של דיימוס התרככו מייד תחת הזוהר הכחול הפועם שתחתיו. הוא נראה צעיר באור הזה, עם ההבעה השלווה שעלתה על פניו – כמעט כאילו מעולם לא ישב באזקבן. "תחשוב שתפגוש אותה אחרי כל השנים האלה. תוכל ללמוד להכיר אותה, ולהגן על הסוד שלכם. אתה לא תגייס כוחות לדחיפה האחרונה בשבילה?"

דיימוס נאנח. אבל האנחה לא הייתה האנחה הלאה הרגילה שלו, אלא אנחה של שחרור, כמעט של שלווה. הוא נשא את עניו אל הכוכבים הכסופים, אורם משתקף בהן. אלבוס נזרק לפתע אל הלילה הגורלי בו הלכו לצפות לכוכבים, וחברו התוודה לפניו על הפשעים שהבלתי- כבולים אילצו אותו לבצע כדי לפרנס את משפחתו. כמה שנים עברו מאז? יותר מעשרים שנים. עשרים שנים... ופתאום אלבוס הרגיש זקן בצורה מחרידה.

"תספר לי שוב איך היא נראית," דיימוס ביקש ממנו בקול כמעט חולמני.

"היא דומה לפנדורה," אלבוס נכנע לגחמה של חברו. "יש לה שיער שחור ארוך כמו שהיה לה, ויש לה את אותו האף הגאה ואותן השפתיים..."

"והעניים?"

"גם. חומות. אבל יש בה גם הרבה ממך; יש לה את עצמות הלחיים שלך והמצח שלך..." אלבוס הפריז בתיאורים. הוא לא באמת יכול היה לקבוע כמה יש במורגנה מאימה וכמה מאביה, אבל אם זה עזר לדיימוס לגייס כוחות, זה לא היה פשע.

"היא יפה?" דיימוס ביקש לדעת, כמעט בתבוסה.

"כן. יפה מאד," אלבוס אמר לו ברכות, קולו ממתיק את הרוח הקרה והמלוחה שנשבה סביבם. "בקרוב אתה תראה אותה."

כאילו זה היה סימן, החיילים שהקיפו אותם התקבצו סביבם והקימו אותם על רגליהם בגסות.

"עוד לא סיימנו," דיימוס אמר להם בעוד אחד תוקע קנה רובה בגבו.

חייל אחר בעט בקריסטלים שנחו על האדמה והם התפזרו באפלה, חסרי ברק.

"מה אתם חושבים שאתם – "

"ידיים מאחורי הראש," החייל אמר לאלבוס בגסות, דוחף אותו לכיוון הפתח שהוביל פנימה. "פקודות של גנרל נוורבורן."

הם הלכו זמן קצר במסדרונות המטויחים לפני שהבינו שדבר מה הרה גורל מתרחש. המסדרונות היו ריקים מחיילים, כאילו הוטל עוצר, ואנשים בחלוקים לבנים התרוצצו כה וכה. פעם אחת הם נאלצו לעצור כדי לאפשר לכמה מהם לגלגל עגלה מקשקשת לפניהם.

לאלבוס הייתה תחושה רעה בקשר לזה. הוא הסתכל לכיוון דיימוס, וראה על פניו את מה שהוא חש – ייתכן שהזמן שלהם תם.

תחושת הבטן שלהם התבררה כנכונה. הם הובלו אל החדר של אורורה נוורבורן, שם עמדו חצי תריסר אנשים בחלוקים לבנים סביב המיטה. נוורבורן עצמו עמד בפינה בזרועות משולבות בחוזקה, הבעה קודרת על פניו.

"קדימה, בואו נראה את התרופה שלכם," הוא אמר לשניים בקול עצור, כאילו הוא עומד להתפוצץ. למרות הופעתו המאיימת, בעניו נראה פחד.

"אבל התרופה עדיין לא מושלמת," דיימוס אמר מייד.

"זה לא מעניין אותי!" נוורבורן שאג, פניו מאדימות, וכל הנוכחים בחדר קפצו.

"אנחנו צריכים כלים מהמעבדה – "

חייל אחד שעמד ליד הקיר בעט לכיוונם ארגז גדול שהכיל מסמכים וכלים פזורים מהמעבדה שלהם.

אלבוס נתן מבט מפקפק אחד בארגז ואמר, "זה לא עובד ככה."

נוורבורן צעד לכיוונו באיום, אגרופו האדיר והמצולק לופת את קת הרובה שלו. "זה עובד איך שאני אומר שזה עובד," הוא סינן לכיוונו. "אם היא מתה, אתם מתים."

זה היה התמריץ הדרוש עבור אלבוס ודיימוס. מבינים שאין להם ברירה, הם ניגשו אל המיטה. האנשים בחלוקים הלבנים נסוגו מפניהם, כאילו היו נגועים במחלה, חושפים את דמותה הלבנה של אורורה נוורבורן השרועה בחוסר נחת על המיטה. כל שריריה היו נתונים ברעד קצבי, כאילו הם לא מסוגלים להכיל את האנרגיה הזורמת בהם. רק צעיר אחד שהחזיק מכשיר הנשמה כל שהוא על פניה של אורורה נשאר במקומו.

"אני אקח את זה," אלבוס אמר לו בקול שקט. הבחור לא התווכח ומיהר להתרחק.

אלבוס ודיימוס החליפו מבטים מעל גופה המעולף של האישה. הם לא היו צריכים לדון בנושא כדי לדעת מה הבעיה איתה, או מה הם צריכים לעשות כדי לפתור אותה. הגוף שלה נאבק להישאר בחיים, למרות ההליך שעברה, שגרם לו לסגת עוד ועוד אל תרדמת מוות. הם היו צריכים לאזן אותו. אבל גם אם הפיתרון שמצאו היה יכול לעשות את זה עבורם, היה סיכוי של חמישים אחוז שאורורה תתעורר עם כוחות קסם... האם גם במקרה זה הם ישלמו בחייהם?

חסרי אונים לחלוטין, הם התחילו לעבוד. אלבוס החזיק את גופה הקריר של האישה בזמן שדיימוס הוציא את הדיו המיוחדת שהם הפיקו בשילוב עם האסטרום והתחיל לקעקע את הסמלים בדייקנות בעזרת מחט על שכמתה השמאלית, בדיוק מאחורי ליבה.

אלבוס ניסה לרסן את הרעידות שלה, ובו בזמן לדאוג שמכשיר ההנשמה נשאר צמוד אליה; נדמה היה לו שככל שדיימוס מתקדם בעבודתו, כך היא נרגעת עוד ועוד, כאילו היא חשה שהגאולה שלה קרבה.

אלבוס הסתכל בפניו של דיימוס בעודו עובד, מוצא שם מסכה קרה של ריכוז. גם אלבוס ידע לעטות את המסכה הזו, אבל בתוך תוכו בכלל לא חש רגוע. נוורבורן, החיילים והאנשים בלבן הסתכלו בהם בריכוז בעודם עובדים. עיניהם היו כמו חניתות הננעצות בבשרו אט- אט.

האם הייתה דרך בה אחד מהם יוכל להינצל מהמצב הזה? אם אורורה תמות או תתעורר מכשפה, הם ימותו. אם ההליך יצליח והיא תחזור להיות כמו שהייתה, הם יהיו חסרי תועלת עבור נוורבורן, יוחזרו לתאים, ומישהו אחר יעשה בתגלית שלהם שימוש נגדם...

אלבוס מעולם לא היה במצב כל כך נואש. נשימותיה הכבדות של אורורה היו כמו תקתוקו של שעון עצר שסופר את הזמן שנותר לו לחיות, או לפחות לחיות חיים של תקווה. הוא הסתכל בפני השיש הלבנות, כאילו רצה לבקש שתעזור להם איך שהוא. עיניה פלבלו תחת עפעפיה.

קול משק כנפיים גרם לו להרים את עניו מפניה של אורורה. דיימוס המשיך לעבוד באיטיות ובזהירות, לא שם לב לקול או אולי לא מתייחס אליו. אלבוס הביט מסביב בחיפוש אחר מקור הקול, שנשמע שוב, וראה בחלון את הינשוף החסון, שליחם של הבלתי- כבולים. הוא הציץ לתוך החדר המואר מתוך הלילה החשוך בעניים מלאות תבונה.

אחד החיילים ניגש ופתח את החלון בניסיון לגרש את הציפור, אך היא חמקה ממנו והתעופפה פנימה בקול משק כנפיים גדול. חייל אחר ניסה ללכוד אותו לשווא.

"תעזבו את זה," נוורבורן סינן בזעם. החיילים חזרו למקומותיהם והינשוף התמקם על ארון הבגדים כדי לצפות באלבוס ובדיימוס צועדים אל מותם.

לאחר שסיים לשרטוט את הרונות על גבה, דיימוס שרטט מעגל קטן יותר על חזה, בדיוק מול תיאומו שעל הגב. הם לא דנו בנושא הזה קודם לכן, אבל אלבוס היה מוכרח להודות שזאת בחירה חכמה מצד חברו; הוא בחר להשתמש בטכנית הפחתה של עוצמת הרונות, בתקווה שאולי זה יבטיח השפעה מתונה של האסטורם שתחזיר את הגוף למצבו ההתחלתי.

הוא השאיר את המעגל מעט פרוץ, ואז הם עברו לחלק המסובך. דיימוס ביצע חתך קטן אבל עמוק במרכז המעגל. אלבוס החזיק אותו פתוח בעזרת מצבטיים בזמן שדיימוס השתמש בכלי דומה כדי להכניס לתוכו פיסה מהאסטרום. להפתעתם המרובה, אורורה לא הגיבה למגע בקיצוניות; גופה נרגע למגעו, הופך להיות רפוי בזרועותיו של אלבוס. האם זה היה סימן טוב או רע, הם לא ידעו.

לבסוף דיימוס ניקה את הדם וחיטה את החתך בעזרת שיקוי שגרם לחתך להתחיל להיסגר סביב האבן שהונחה בתוכו כמעט מייד. ואז הגיע השלב הקריטי. דיימוס הרים את המחט פעם נוספת וקירב אותה אל העור הלבן. ידו רעדה, והוא לקח נשימה עמוקה, מתאמץ לייצב אותה.

"שאני אעשה את זה?" אלבוס הציע בקול שקט, למרות שגם הוא היה מתוח כמו מיתר העומד להתפקע.

דיימוס טלטל את ראשו. הוא כפה על ידו להתייצב והשלים את הרונות.

בסיום השרטוט שניהם עשו צעד אחד לאחור, כאילו ציפו שהאישה תתפוצץ. אבל היא נותרה לשכב, דוממת לחלוטין, הרעד באבריה נעלם.

"מה עשיתם לה?" נוורבורן דרש לדעת, קולו רועד מרוב פחד וציפייה.

אלבוס ניגש אליה והניח אצבע על צווארה. "היא נושמת," הוא הבטיח, קולו יציב למרות המתח שסער בתוכו. הוא הסיר את מכשיר ההנשמה והיא המשיכה לנשום כרגיל, כאילו היא פשוט ישנה.

"תאמת את זה," נוורבורן פקד על אחד האנשים בחלוקים הלבנים. הוא עשה צעד קדימה ועצר בהפתעה.

אורורה התחילה לנוע. היא נעה באיטיות, כמו אדם המקיץ משינה ארוכה מאד, אבל היא נעה. אט- אט היא פקחה את עיניה, ממצמצת באור המנורות. אישוניה הזהובים התמקדו בעצם היחידי בטווח ראייתה – באלבוס.

"אני מכירה אותך..." קולה היה צרוד ומחוספס מאד מחודשים של חוסר שימוש, אבל היא דיברה. היא דיברה בקול רגוע וצלול, כאילו היא בסך הכל התעוררה מתנומה על הספה. ואז היא זזה – היא הרימה את ידה ונגעה בפניו של אלבוס. מגעה היה קריר, כמעט מחשמל.

"אורורה." נוורבורן התייצב ליד המיטה של ביתו, דוחק את דיימוס הצידה בגסות. הוא הסתכל בה בעניים לחות, שטופות דמעות, שצרמו בתוך פניו הקשוחות. הוא ליטף את שיערה הזהוב, שהקיף את פניה כמו הילה. היא העבירה את עיניה אליו והסתכלה בו באדישות.

"אורורה... זה אני. זה אבא..." קולו היה על סף שיברון וכתפיו העצומות רעדו כעלה נידף.

אורורה לא הגיבה לדבריו. היא הזדקפה במקומה, כמעט בקלילות, וסקרה את החדר בו שכבה, את האנשים שתקעו בה מבטים נדהמים. היה קור בעיניה, כמו שתי שמשות חורפיות.

"ילדה שלי..." קולו של נוורבורן היה לא יותר מלחישה רכה. הוא ניסה לגעת בה, אבל היא חמקה ממגעו בזריזות.

"זה היית אתה," היא אמרה לו בקול מסוכן, מנוגד כל כך להופעתה העדינה. "אתה כבלת אותי."

פחד הבזיק על פני האבן של נוורבורן, אך מייד התחלף בבלבול. "עשיתי הכל בשבילך. עשיתי הכל כדי שתחזרי אלי."

"לא הייתי עוזבת, לולא אתה." היא הסתכלה בו במבט שהיה יכול להרוג.

"אורורה – "

ופתאום האוויר פצפץ ונוורבורן הוטח בקיר הנגדי בעוצמה מפחידה, צונח לרצפה ושוכב שם. נשימתה של אלבוס נעתקה. הוא הרגיש כאילו הוא נושם אוויר צח לאחר שנים של מאסר; האוויר היה רווי קסם, כל כך זך וכל כך חזק שזה סחרר אותו.

אורורה נראתה מזועזעת. היא הסתכלה בידיה שלה כאילו היא רואה אותן לראשונה בחייה.

בהלה התעוררה בחדר. ידיו של חייל אחד רעדו בעוצמה בעודו מחפש אחר מכשיר הקשר שלו.

"קוד אדום, קוד אדום – " הוא אמר, רגע לפני שחייל אחר חטף את המכשיר מידו. המכשיר עלה בלהבות והפך לאפר.

הינשוף שעל ארון הבגדים התעופף ונחת על הרצפה בדמותה של אישה גבוהה, עטויה גלימות אפורות וחומות כצבע נוצותיה של הציפור. הופעתה של זו גררה פאניקה רבה. האנשים בחלוקים הלבנים נסו על נפשותיהם, נאבקים זה בזה כדי להיות הראשונים לצאת מהדלת. החיילים היו אמיצים הרבה יותר, אבל אלה שהרימו את נשקיהם היו במיעוט; מתוך שבעה חיילים, רק שלושה הגיבו בהפתעה לנוכח ההתפתחות.

"זה לא יהיה נחוץ," האישה אמרה בקול עמוק, מחווה בביטול אל קנה הרובה שהיה מכוון אליה. היא הייתה מבוגרת למדי, עורה כהה ומקומט כמו קליפה של עץ עתיק, וכל תווי פניה רחבים וחזקים. שיערה היה בגוון חום עכברי, מנוקד בנדיבות בפסים כסופים, והיה אסוף בפקעת מרושלת על עורפה.

לפקודתה, ארבעת החיילים האחרים הוציאו מתוך הכיסים הפנימיים של המדים שלהם שרביטים. החדר הוצף אורות אדומים וירוקים ושלושת החיילים היו שרועים על הרצפה.

אורורה השמיעה מן צווחה וקפצה מהמיטה בבהלה, עדיין לבושה בכותונת. היא נסוגה לאחור כמו חיה מפוחדת ונצמדה לקיר המרוחק, שיערה נופל על פניה החיוורות.

"השלמתם את המשימה בהצלחה מרשימה," האישה באפור אמרה לאלבוס ודיימוס, שעדיין עמדו ליד המיטה, המומים ממה שהתרחש זה עתה. "טוב בהרבה משהעזנו לקוות."

"את אחת מהבלתי- כבולים," דיימוס אמר בקול מתוח. אגרופו הקמוץ רעד בחוזקה. אלבוס לפת את פרק ידו בניסיון להרגיע אותו.

"זה נכון. נפגשנו בעבר. שמי פיונה, אמנית האלמנטים," האישה הציגה את עצמה בנימוס רב. היא הסתכלה על אלבוס. עיניה היו שחורות, נבונות בצורה כמעט מאיימת. "גם אנחנו כבר נפגשנו, אם כי לא נערכה בינינו היכרות רשמית. אני עוקבת אחרי צעדיך בעניין רב כבר שנים רבות, אלבוס סוורוס."

היא הפנתה את תשומת ליבה אל אורורה. "אנחנו מרוצים מאד מהתוצאה שהשגתם," היא אמרה לאלבוס ודיימוס, כאילו אורורה הייתה ילדה קטנה או יצור חסר תבונה שלא מבין שמדברים עליו. "אתם יכולים להיות גאים בעצמכם. ביום הזה אתם הצלחתם ליצור גזע חדש ומשובח של קוסמים."

מוחו של אלבוס עבד לאט מאד, כאילו ניסה לשחות בתוך דבש צמיגי. ההתפתחות האחרונה הותירה צלצולים באוזניו.

"זאת הכוונה שלכם?" הוא שאל, עדיין לא מבין, או לא רוצה להבין. "כל זה... זה הכל ניסוי?"

"אפשר לכנות זאת כך," פיונה הודתה. היא הוציאה את שרביטה, שהיה ארוך ומעוקם מעט, כמו ענף של עץ. "הבה נערוך הדגמה קצרה."

גופה של אורורה הוצמד בחוזקה אל הקיר מאחוריה. היא השמיע קול אומלל, כמו של חיה פצועה, ואז פלטה צווחה.

אלבוס נאלץ לכסות את אוזניו. המנורות שבחדר התנפצו וכבו, ואורורה הייתה העצם היחיד שנראה באפלה; נדמה שהיא זוהרת בחושך, כמו מנורת להט שזה עתה כובתה. היא שברה את הקללה של פיונה, מחזירה אותה אליה כמו כדור ברק שפצפץ בחשכה. הוא נחסם בקלות על ידי שכבה מגן ירקרקה שפיונה הציבה בפני עצמה.

בצעד נואש, אורורה עשתה תנועת דחיפה. הקיר שבו היה החלון התמוטט לתוך עצמו ואורורה רצה החוצה, דרך שברי האבן והאבק. המחזה כולו הואר באור אדמדם מבשר רעות שהגיע מהעצם השמימי העצום שצף בשמיים מול הפתח, כאילו הוא צופה בהתפתחות. לנגד עניו של אלבוס אורורה קפצה ונעלמה מהעין.

החיילים פנו לרדוף אחריה.

"עצרו," פיונה פקדה עליהם בשלווה. "היא תהיה בסדר. יש לנו עניינים חשובים יותר לטפל בהם."

לפני שאלבוס הבין מה קורה, חבלים מכושפים הקיפו אותו. הוא ניסה להיאבק בהם, תחושת הקסם סביבו ממלאת אותו מרץ, אבל החבלים רק התהדקו עוד ועוד, עד שהוא בקושי יכול היה לנשום.

"תעזבו אותו! ההסכם שלכם הוא איתי!" דיימוס צעק בקול גבוה. הוא ניסה נואשות לשחרר את אלבוס, אך החיילים הדפו אותו בגסות לרצפה.

"ההסכם הישן שלנו נותר על קנו," פיונה אמרה לו, האור האדמדם גורם לפניה להיראות עתיקות במיוחד. "אתה תמשיך במחקר שלך. ואתה תבצע את ההליך שביצעת זה עתה שוב – הפעם על אדון פוטר."

"את לא מבינה!" דיימוס התעקש בקול נואש. "אורורה נוורבורן – זו הייתה טעות! זה קרה במקרה! אם ננסה את זה שוב בתנאים אחרים, אלבוס יכול... כלומר, זה עשוי להיות – "

"אני מוכנה לקחת את הסיכון," פיונה הבטיחה ברוגע. "גם אתה יכול לקחת אותו. אבל אם תעדיף שלא, נוכל להרוג את אדון פוטר כבר עכשיו."

כאילו כדי להדגיש את דבריה, קללת קרושיאטוס פגעה בעצמותיו של אלבוס כמו חשמל, ממלאת את גופו בכאב מבפנים. הוא התכווץ וכפה על עצמו לשמור על שקט, לטובת דיימוס. הצללית האדומה של כוכב וונוס, תלויה נמוך מעל האופק, מילאה את עניו. כשהקללה הוסרה פיו היה מלא בטעם של דם.

"תעשה... מה שהיא אומרת," הוא מלמל לכיוון דיימוס, כל נשימה צורבת את גרונו.

הוא ידע כבר קודם שלא יוכל לחמוק מגורלו הפעם, לא משנה מה יקרה. אבל אם לדיימוס היה את הסיכוי להמשיך לחיות, הוא לא התכוון לעמוד בדרכו. הייתה לו בת לחזור אליה. זה היה המעט שהוא יכול לעשות עבורו.

הוא לא התכוון לאכזב אותו שוב.

הפרק הקודם		הפרק הבא