זה פשוט בלתי אפשרי!

כשהעברתי את הטקסט לכאן זה ביטל את כל המקומות שעשיתי כתב מוטה (I) - אני אנסה לתקן את זה D:

לאחר שמצא את בלייז, דראקו שפך בפניו בנשימה אחת את כל מה ששמע וכעת ניסה להסדיר את נשימתו מהריצה והמונולוג הנלהב.

"אז מה אתה מתכנן לעשות עכשיו?" שאל בלייז בעניין. "אני בספק אם פוטר יאמין למה שתגיד לו."

הוא כבר שמע את השאלה הזאת היום, אך עכשיו דראקו לא התכוון להתעלם ממנו, משום שבמהלך הריצה לחדר המועדון של סלית'רין חשב על תשובה מספקת.

"אני אראה לו את הזיכרונות שלי!" ענה מאלפוי באומץ, אך קולו רעד בכל זאת, מוכיח שהוא לחוץ. "אנחנו נהייה במשרד של דמבלדור היום, ואני מאוד מקווה שיהיו לנו לפחות חמש דקות לבד, כדי שאני אוכל להשתמש בהגיגית."

"אתה בטוח?" בלייז חייך בעצב. "אתה תפעל כמו הוויזלית?"

דראקו, שהתהלך באותה עת בחדר בצעדים ארוכים, נעצר, נועץ מבט ברגליו ומחייך גם הוא.

לאיים על פוטר אכן יהיה הפתרון הפשוט ביותר. אבל הוא מעולם לא חשב עליו. דראקו פשוט רצה שהארי יידע... יידע מה קרה באמת, ויידע מה דראקו מרגיש. על מה שהארי יעשה עם המידע הזה, מאלפוי העדיף שלא לחשוב.

"לא... אני פשוט אגיד לא את האמת."

"והיא?" שאל זאביני בזהירות. "שג'יני עבדה עליו והוא בעצם שכב אתך?"

"שאני צריך אותו..." ענה דראקו בשקט, לא שם לב שבלייז קרא לוויזלית בשמה הפרטי. 'אני צריך אותו...' זו מחשבה פשוטה אך עמוקה נשמע קול פנימי, שמילא אותו בחום, מרגיע את דפיקות לבו וקוטע את רצף הנשימה, שרק הצליח להסדיר.

לראשונה בחייו דראקו הזדקק למישהו חזק כל כך...

כשהסתובב, הבחין בחיוכו הזורח של בלייז.

"אתה תסתדר."

"מקווה שכן," מאלפוי התרסק על הכורסה בעייפות. מרגיש שוב את תחושת החולשה.

"סנייפ פשוט הרג אותי היום!" אמר דראקו לאחר שתיקה.

"לא רק אותך," גיחך בלייז.

"לא יכול להיות שהוא באמת כזה תמים!"

"כנראה שכן. איזה מטרידן! בחיים לא הייתי מנחש!" דראקו כיווץ את אגרופיו לרגע, עייף מידי כדי לכעוס, והרפה מיד.

"לא יזיק לך לנוח קצת," אמר בלייז.

דראקו לא יכול היה שלא להסכים. הוא לא היה צריך להסתכל במראה כדי לדעת שהוא נראה נורא, בלשון המעטה - כנראה שהיו לו עיגולים שחורים מתחת לעיניים, שיער מבולגן, גלימה מקומטת. זה לא המראה האידאלי להתוודות בו על אהבה - אם פוטר יראה אותו ככה, הוא ייבהל ויברח. "אתה צודק. אנסה לישון, אמר מאלפוי, מתרומם בחוסר חשק מהכורסה הרכה.

"לך, אני עוד מעט אצטרף אליך," הנהן בלייז, פותח ספר. "נשאר לי חצי פרק."

האדרנלין והדאגה הקהו את תחושת העייפות במהלך הבוקר, אך כעת דראקו הבין עד כמה מותש הוא באמת: רגליו הרגישו כמו ג'לי והיה נדמה לו כאילו הוא סוחב מטען כבד מידי על כתפיו, המטען של כל מה שחווה בעשרים וארבע שעות האחרונות. לכן, כשהצליח לגרור את עצמו עד לחדר שלו וראה את מיטתו, הוא כמעט שלא התחיל לבכות מאושר. מבלי להחליף בגדים אפילו, דראקו התרסק על הסדין הירוק הרך והתמתח.

קודם לכן הוא בוודאי היה מחליט לסחוט את פוטר. הוא היה מכריח אותו להיות לצדו, מאיים עליו שאם לא - כל בית הספר יידע על מה שעשה ולוציוס בוודאי יכניס אותו לאזקבאן על אונס בנו. אבל מה התועלת בזה? מאלפוי לא רצה לשקר, לאיים, לתחמן יותר... בטח שלא את הארי.

מספיק, שהוא שיקר לעצמו במשך כל כך הרבה זמן. ולמה זה הוביל? אז הוא החליט שהתנאי העיקרי - והיחיד - לשיחה הצפויה עם אבא שלו, דמבלדור והארי - להיות כן לחלוטין. הוא יודה בכל.

כששיעור שיקויים הסתיים, דראקו היה נחוש לדבר עם הארי, גם אם רק כדי לבקש את סליחתו, ולא היה לו אכפת כמה משפיל זה יכול היה להיות כמובן, שהוא שמח, כשגילה את האמת על וויזלי, אך כעת חש כאב בלבו, משום שפספס את ההזדמנות לשוחח עם פוטר. האם יהיה נחוש כל כך בהזדמנות הבאה שתהייה לו? האם יוכל לומר את המילים? הוא חייב להיות.

דראקו עצם עיניים, נזכר בנגיעות החמות של אצבעותיו של הארי. כמה שהוא רצה לחוש את כל זה שוב!

לגעת, להחזיר נשיקה, להיצמד קרוב יותר, להרגיש בתוכו... נהייה לו חם מהזיכרונות וידו נשלחה מבלי משים לצווארון חולצתו, משחררת את עניבתו. עוד בצהריים דראקו החליט, שאם הכל יעבור על הצד הטוב ביותר, הוא ימצוץ לפוטר. הוא רצה זאת גם אתמול בלילה, אך הארי לא נתן לו לגעת בזין שלו, לא משנה כמה מאלפוי ניסה. יהיה נחמד לבדוק את היכולות שלו! משום שהזין של פוטר, מעצם קיומו, קרא עליו תיגר. דראקו גנח בשקט, מדמיין איך הוא מלקק את החלק העליון של האיבר, אחר כך עובר על כל האורך שלו, מריח את הריח המתוק שלו, מביט מבעד לפוני שלו בפוטר, הגונח והמתפתל, מנסה לדחוף את עצמו אל תוך פיו. כשידו כבר הייתה במחצית הדרך אל רוכסן מכנסיו, דראקו התנער. מספיק. עליו לנסות לישון. זה מה שהוא תכנן לעשות. אבל כמה קשה לעמוד בפיתוי... דראקו פקח את עיניו.

'ומה אם?..' את המחשבה שחלפה בראשו הוא לא היה מסוגל לבטא אפילו בינו לבין עצמו. מאדים קשות, עיניו גלשו אל המגירה, אליה הכניס אתמול את יצירות המופת שלו משיעור שינוי הצורה.

'לא יכול להיות שאני - באמת - שוקל... שוקל להכניס לפה... את זה?' אבל למרות המבוכה, המחשבה המטרידה גרמה לדם שלו לקצוף, לאגלי זיעה להופיע על מצחו ולפיו להיפתח, בניסיון לשאוף יותר חמצן. כל מה שהיה צריך, זה לדמיין שהוא אמתי...

'מרלין, לא! איך יכולתי בכלל לחשוב על דבר כזה! חוץ מזה, בלייז אמור לבוא בכל רגע!' דראקו נאנח בלחש והתרסק חזרה על כרית. אולם, כעבור כמה שניות, הוא התיישב בשנית, משלים עם הרצונות שלו - הוא, בסך הכל, עומד להסתכל! ואולי לא רק להסתכל...

דראקו הוריד את רגליו אל הרצפה ושלח ידו אל המגירה, מביט אל הדלת בחשש. אתם יודעים, זה לא נחמד להיתפס עם זין מעץ ביד, או יותר גרוע - בפה. אך, כאשר הוא משך בידית, פותח את המגירה שבה לא מזמן החביא בקפידה את ההעתקים של איברו של פוטר, כל העוררות שלו הפכה לשוק: במגירה נותר רק אחד מהם! הראשון. השני, המרשים יותר, זה שדראקו בהחלט היה יכול להיות גאה ביצירתו - לא היה שם!

דראקו קפץ ממקומו, מביט לצדדים באימה.

העייפות התחלפה בזעם ועלבון על השוד הזדוני.

מי?! מי הבן זונה שעשה את זה?! בלייז? אין לו סיבה. נוט? לא יכול להיות... קראב?  כנראה שלא. גויל! הנה מישהו שמהרגע הראשון שם עיניים על פוטר שלו! דראקו שאט אל מיטתו של גרג, מתכוון להפוך את כל הדברים שלו, אך עצר בחדות: 'גויל הרי לא יוע שזה של הארי'...

אם לחשוב בהיגיון, כל סלית'ריני יכול להיות הגנב, שכן עוד אתמול בערב כולם כבר שמעו על התרחיש בשיעור שינוי צורה. ואף אחד אחר לא יכול היה להיכנס לכאן. איזה מטומטם הוא שהוא לא אטם את המגרה בקסם! איך אפשר להשאיר אוצר כזה בהישג יד?! ומה הוא יכול לעשות עכשיו?! איך למצוא את הגנב?

גם ככה אנשים צוחקים עליו בגלל כל מה שקרה, כך שהדבר האחרון שהוא צריך לעשות זה לצאת לחדר המועדון ולצעוק 'מי גנב את הזין שלי?'

הגנבה הזאת הכאיבה לו ישר בלב. דראקו קילל ופנה לחדר המועדון. כשראה אותו, בלייז נראה מופתע.

"היי, מה קרה? חשבתי שאתה כבר ישן."

דראקו הביט לצדדים במהירות. מבחין, שכמה תלמידים מהשכבות הנמוכות היושבים בקצה השני של החדר נועצים בו מבטים בעניין, הוא התכופף לעבר בלייז ולחש מספר מילים באוזנו.

"אתה צוחק עלי!" קרא זאביני, מתחיל לצחוק. "גנבו את הזין?!"

"אולי תגיד את זה חזק יותר, כדי שלא רק הסלית'רינים ישמעו, אלא כל בית הספר!" נהם דראקו, מאדים.

"למה אתה מתרגש כל כך? עוד מעט יהיה לך את הדבר האמיתי לתקופה בלתי מוגבלת!" ענה בלייז, לאחר שסיים לגחך.

"זה לא מצחיק!" דראקו קימט את מצחו, נעלב. הוא החל להתקדם אל עבר היציאה. הוא כבר לא יהיה מסוגל להירדם, וגם לא לשבת ולבהות בתקרה. אולי, יהיה לו מזל והוא יפגוש את פוטר, שיהרוג אותו? בלייז תפס אותו על יד היציאה.

"אתה חושב שאני אתן לך להסתובב לבד במסדרונות?"

דראקו רק משך בכתפיו.

"אולי, נעוף? ננשום אוויר, לפחות," המשיך זאביני, מניח יד על כתפיו.

למרות שהגב שלו עוד כאב (ולא רק הגב), הרעיון נשמע דווקא לא רע. אולי זה יעזור לו לנקות את הראש.

הם בדיוק חלפו על פני האולם הגדול, כאשר איפה-שהוא בסביבה נשמעו קולות חזקים שנשמעו לא אנושיים, מלווים בצעקות ומגוון מילים גסות.

הפרק הקודם		הפרק הבא