חצי פוסידונית

ריינה:

"איזה- מגעיל!" אמרה קטניס בפרצוף מעוות והצביעה על פסלים של אנשים... טוב, לא הכי יפה בעולם.

"כן, אה?" אמר פרד וחשק את שפתיו.

"אז- לאיפה הולכים? לפני שכל המפלצות באות אלינו", אמרתי בעצבנות.

התקדמנו לכיוון ימין, והגענו למעליות. התחלנו לרדת במעלית, ואני הרגשתי שמשהו לא בסדר.

עמדנו במעלית יחד עם שלושה קוסמים ומעודדת.

"אמורה להיות כאן מעודדת?" שאלתי את פרד בתנועות שפתיים.

הוא משך את כתפיו. "כנראה", אמר גם הוא בלי קול. "את חושבת שהיא מפלצת?"

העפתי בה מבט ארוך. היא הייתה נראת יפה, אבל זה לא גרם לי להפסיק לחשוד בה.

המעלית נפתחה וירדנו משם מהר, כדי שלא נישאר איתה. פחדתי שהיא מפלצת.

"אז- זה ממש מאחורי הדלת הזאת".

"אוקיי, אז תפתחו אותה", אמר פיטה.

"אבל- טוב, אוקיי", אמר ג'ורג' ושלח את ידו.

"ילדים? מה אתם עושים כאן?" רעם קול מאחורינו.

הסתובבנו לאט. "אין כניסה לחדר, פרט למעודדות," אמרה המעודדת מהמעלית, וחייכה חיוך מכוער.

"מצטערים," אמר גייל מייד, ופרד וג'ורג' בהו בה וכמעט הזילו רוק.

"טעות שלנו," הם אמרו.

היא נכנסה לחדר, ואני סטרתי לכל הבנים חזק. "צאו- מזה! קטניס, תעזרי לי! זאת מפלצת, והיא גורמת להם לחשוב רק עליה!"

"אוי, לא," אמרה קטניס בקול חלוש. היא נראתה מפורקת. 

"אוי, אני מצטערת שזה מזכיר לך-" אמרתי.

"-כלום, אני- אני בסדר".

הבנים התעוררו. "אז נכנסים," פקדתי. "אני ישאר פה לראות אם באות עוד, ואתם תהרגו אותה, תיקחו את המפה ונעוף מפה".

"בהצלחה," אמר לי גייל. הבטן שלי דילגה.

"טוב, עופו לי מהעיניים," אמרתי בחיוך. הם פתחו את הדלת ונכנסו. אני עמדתי על המשמר.

"אז מה," שמעתי קול לידי, "נהרוג אותך ואז נטפל בהם? אה, חצויה?" שאלה אותי המעודדת ממקודם.

"איך את פה? את נכנסת!" אמרתי בנסיון למשוך זמן כשאני מוציאה את הנשק.

"אח, קסמים. אני הייתי המשרתת של הקטה, ולמדתי ממנה הכל".

"הייתי? אמרת הייתי. עכשיו את לא?" שאלתי, והיד שלי חיטטה יותר עמוק בכיס למצוא את האולר.

"אהה, לא. עכשיו היא בעד שניהיה בשלום עם כל החצויים. אסון, לא?" היא שאלה. "טוב, יש זמן לדבר ויש זמן לתת לך נשיקה. נראה לי עדיף לתת נשיקה, לא?"

היא באה לתת לי נשיקה. לא ידעתי מה זה יעשה לי, אבל בטח שלא טוב.

היא קירבה את הפנים שלה, ואני הצמדתי את האולר לפה שלה.

"חבל שתתני נשיקות לאנשים מסכנים, לא? אולי כדאי שאני יהרוס לך את השפתיים," אמרתי. היא הייתה צמודה לקיר, והושטתי יד אל גרונה כדי שלא תזוז. היד האחרת החזיקה אולר אל מול שפתיה. שמעתי צעדים.

"או שלא, זמן זה מצרך חשוב בימינו," אמרתי לה והזזתי את הסכין אל גרונה. היא הוציאה אוויר באיטיות, ואני הצמדתי את האולר לגרונה. היא החליפה צורה למשהו נמוך יותר, ככה שהחזקתי את האוויר עם האולר, והכניסה לי פגיון בבטן לפני שהבנתי מה קורה.

היא ריתקה אותי אל הקיר, והחזיקה בידה עוד פגיון. "הפגיון הזה נועד לצוואר שלך," היא אמרה. ניסיתי לצרוח לעזרה, אבל ידה חסמה את קנה הנשימה שלי.

"איך שגלגל מסתובב, אה?" שאלה הכבר-לא-מעודדת-יפה. חשבתי מה אני יכולה לעשות. הנשק שלי נפל על הרצפה, אני לא יכולה לדבר בגלל היד שלה, אני פצועה עם כלי נשק בבטן וידיים מעל הראש. 

ראיתי שכשהיא נתנה לי את המכה בבטן לפני המכה היא כופפה את הראש. אם זה יקרה עכשיו, אולי יהיה לי אפשרות לזוז מהמצב הזה.

והיא כופפה את הראש, ואני הורדתי את הידיים שלי בחוזקה על צווארה, והרמתי את הרגל לחבוט באשה. היא לא הגיע עד הרגל, כי הפגיון שתקעה בי קודם היה שם, והיא נחתכה ממנו. איבדתי המון דם. הייתי מלאה בדמי שלי, אז הייתי חייבת להרוג אותה מהר כדי לקחת נקטר.

כופפתי את ידה וניסיתי לקחת לה את הפגיון. ללא ספק הייתי מצליחה לקחת לה אותו אם לא היו באות פתאום סביבי עוד שתי מעודדות. אחת אולי הייתי יכולה להביס. שתיים זה ממש מזל אם אני יצליח. אבל שלוש? זה בלתי אפשרי, ללא ספק. לא הבנתי מה לוקח להם כל כך הרבה זמן בפנים, אבל מיתרי הקול שלי היו פגועים מהאחיזה הכואבת של קלי. קיוויתי שהם בסדר.

"טיפלנו בחברים שלך," אמרה אחת מהמעודדות כהד לדבריי. "הם מתים וגוססים". 

"את משקרת," לחשתי, וקפצתי עליה.

זה היה מאד טיפשי מצידי, אבל הם הופתעו ולרגע לא עשו לי כלום. היא נפלה והברך שלי על בטנה. היא לא יכלה לזוז. שלפתי את הפגיון מבטני, והרגשתי שאני עומדת להתעלף. חשקתי שפתיים כדי לא לצעוק מכאב. לפני שהיא הספיקה להחליף צור כתשתי אותה.

היא מתה. נשארו לי שתיים. אבל לא היה לי סיכוי. הם הצמידו אותי לריצפהה, וכבר הניפו חרב והצמידו אותה לצווארי, כשהאדמה רעדה. לא, היא רעדה רק מתחתן.

נפער בור באדמה ושתיהן שקעו בו, ורק הראש שלהן היה גלוי.

היה נחמד להכיר אתכם, חשבתי, כשהאדמה כיסתה אותן.

לא הבנתי איך זה קרה. אבל נראה לי שעדיף לשמור את המידע הזה לעצמי.

כנסתי לחדר. כל החברים שלי היו קשורים, אבל בחיים. שיחררתי אותם, ושתיתי קצת נקטר. הרגשתי מייד הרבה יותר טוב.

"אז השגתם את המפה?" שאלתי אותם.

פרד הושיט לי פיסת קלף.

"מעולה," אמרה קטניס חלושות. "ועכשיו חזרה לבית שלכם".

רון:

היה מספיק קשה שהרמיוני מאובנת. איך אני יכול התמודד עם סיפורים על עולם אחר עם אלים, ועוד לתפקד רגיל? 

"חזרנו," הכריז פרד בתשישות.

"מה קרה לכם?" שאלה אנבת' בדאגה, והתחילה להגיש להם עזרה ראשונה. "ריינה, זה פשוט פצע מחריד!"

"מפלצות," אמרה ריינה.

"קטשת אותם?"

היא חייכה חיוך קלוש.

"היא הייתה מדהימה," אמר גייל. "את כולנו קשרו שתי מעודדות כאלה ולא הצלחנו אפילו לפצוע אותם, והיא הרגה שלוש!"

"המעודדות כבר חזרו לחיים? הרגנו אותם בטרטרוס לפני ממש קצת זמן!" אמרה אנבת' בעצבנות.

"טוב, רוצים לשמוע מה גילינו?" שאל הארי.

"בטח, פשוט משתוקקים," הכריז ג'ורג'.

הסברנו להם את כל מה שגילינו.

קטניס, פיטה וגייל החוירו. "טציות? בטוח?"

"מה זה בכלל?" שאלה קליפסו.

"זה- סוג של נשק חי שיצר הקפיטול. זה מחריד".

"העורבני מלשן ששמענו בו את ההורים של פרסי, למשל".

"אני הייתי פעם טציה," אמר פיטה בעגמומיות.

"אתה? אה- נכון," אמרה פייפר.

"מחר אנחנו נוסעים איתם לבית ספר שלהם ברכבת. ההורים שלהם הסכימו שנישן אצלם, בנתיים".

"ואש האהבה- מה זה? שמעתם?" שאלתי אותם. כולם הינהנו לשלילה.

"טוב, מחר נדע," אמר הארי. "אב איך הם יגיעו לרציף תשע רבעים? הם לא קוסמים!"

"אוי, נכון," פרד חבט בראשו בשעשוע קל. "שכחנו את זה!"

"אולי חצויים זה כמו קוסמים?"

"יש כאן גם פשוטי עם," קינטר גייל.

"אולי- המכונית המעופפת של אבא?"

"היא נהרסה", הזכרתי.

"אולי בהתעתקות?"

"אי אפשר להתעתק להגוורוטס. הייתי מצפה ממי שנמצא עם הרמיוני לדעת את זה, סתום".

"רק גמדוני בית יכולים," אמר הארי. "רגע, גמדוני בית! דובי יסכים, לא?"

"תשאל אותו," הינהן ג'ורג'.

הארי הלך לחדר שלי, לנסות לזמן את דובי.

ניקו:

"פיניק, אני מבקש שתתגלה לפניי," אמרתי, ושפכתי מעט בירה לחור שיצרתי.

דמות יצאה מהצללים ושתתה מהבירה בשקיקה.

"שלום, אנני," אמר הרוח פאים. "כמה נחמד לפגוש אותך".

אנני התעלפה.

אנבת':

אז דובי הסכים. אנחנו הולכים מחר להגוורטס, ואז יש לנו שלוש ימים להביס את הנחש ולחזור.

פרד וג'ורג' כבר ספקו לי בחשאי שיקוי האהבה תמורת התשלום.

"מחר זה היום הגדול, לדעתי," אמרתי לקטניס. "מחר אנחנו נילחם בנחש".

"לפי מה את חושבת?"

"תחושת בטן," עניתי מייד.

"אז נראה לי שהצלחנו בחיבה בסיסית, לא?" היא שאלה אותי.

"כן. וגם השלב הבא לא יהיה קשה. אבל חייבים לתת להם את זה ברגע האחרון".

הפרק הקודם		הפרק הבא