האויב האחרון

פרק 22: במעבה היער

הוא ישן שוב. עמוק בתוך חלומו על יערות מושלגים ועכברושים הוא שמע צעדים במבואה, הרחק מתחתיו, וידע שהבית מתמלא לקראת עוד ישיבת מסדר. אבל הוא לא רצה להתעורר. הערות הביאה איתה רק בדידות ועצב, בעוד שבשינה הייתה אפלה שלווה ונעימה.

צעדים נשמעו מחוץ לחדרו של סיריוס. רך כף זקף את אוזניו ופקח עין אחת לזהות את האדם שבא להפריע את מנוחתו. אי אפשר היה לטעות בצעדים השקטים ובדרך בה הוא הקיש על הדלת.

"סיריוס?" קולו של רמוס נשמע מאחורי הדלת כשרך כף חזר לשכב על המיטה בדממה. "אתה שם?"

הדלת נפתחה. אם רמוס היה מופתע לראות את חברו שרוע על המיטה שלו בצורת כלב בשעה שש בערב, הוא לא הראה זאת.

"הישיבה עומדת להתחיל," הוא אמר. כשרך כף נותר שרוע בלא ניע, הוא ניגש אל המיטה ונתן לו מכה קלה על האף עם שרביטו.

הכלב פלט יבבה של הפתעה וכאב ושינה צורה לצורתו האנושית. הכאב העמום בחזהו, זה שליווה אותו בכל רגע ביום כשבחר להיות אנושי, חזר מייד להציק לו. לפעמים זה הרגיש כאילו סוהרסן קטן מתגורר בתוך חזהו, יונק את אנרגיית החיים שלו ומחליף אותה בפחד וייאוש.

זיק של רחמים חלף על פניו של רמוס למראה חברו, אך לפני שסיריוס הספיק להתרגז המבט נעלם. שיערו וזקנו היו ארוכים מתמיד, והוא לא זכר מתי בפעם האחרונה הוא החליף חולצה. זו הייתה הסיבה שהוא העדיף להישאר בצורת האנימגוס שלו – הוא לא רצה את הרחמים שלהם.

"זה בזבוז של זמן," הוא אמר בצרידות. "אני לא צריך לשבת ולשמוע איך כולם מסכנים את החיים שלהם בשביל המסדר בזמן שאני יושבת פה בחיבוק ידיים."

"תפסיק לרחם על עצמך ותרד למטה," רמוס אמר לו בדרכו מחוץ לחדר. "תאמין לי שאתה תרצה להיות שם הערב."

סקרנותו של סיריוס התעוררה. לרמוס ללא ספק היה עדכון בנושא אנשי הזאב, אותם הוא פעל לשכנע לא להצטרף אל וולדמורט מאז תחילת הקיץ. הוא קם והתלבש באיטיות, ונכנס לישיבה באיחור.

ביל בדיוק דיבר כשהוא נכנס, והוא העריך את זה שהוא לא השתתק או התבלבל כשהוא הופיע בפתח המטבח, אלא המשיך בדיווח שלו הפעולות הכספיות של אוכלי מוות ידועים בגרינגוטס. רבים מחברים המסדר נאצו בסיריוס מבטים בעודו תופס את מקומו, ומשהו בו רצה שמישהו מהם יעז לומר משהו, במיוחד סנייפ, שנעץ בו מבט של בוז. אבל אף אחד לא דיבר.

סיריוס התיישב לצד טונקס, זו שלחה לו חיוך מעודד. הוא הצליח להחזיר לה חיוך חצי מזויף. מראה שיערה הצבוע בוורוד מסטיק של בת דודתו היה מעודד ביחס לחדר התת קרקעי המואר נרות, שהיה מלא אנשים חמורי סבר.

מחשבתו של סיריוס נדדה בזמן שזכות הדיבור עברה לקינגסלי, זה דיווח כיצד סקרימנג'ר, ראש לשכת ההילאים, הודיע שהוא עומד לנהל שיחות אישיות עם כל אחד מעובדיו, ללא ספק על מנת לגלות מי מהם מקושר לדמבלדור. מאז אזקבן יכולת הריכוז של סיריוס הייתה אפסית, ומחשבתו נדדה אל מחוזות אפלים בכל רגע פנוי.

הוא הסתכל על לילי וג'יימס, אלה הקשיבו בריכוז לדיווח של קינגסלי. ג'יימס היה חכם מספיק בשביל לשמור על פרופיל נמוך מאז שההשעיה שלו הסתיימה, אבל סיריוס היה רוצה שהוא יגיד משהו שיסעיר את הרוחות וייתן לו משהו אחר לחשוב עליו מלבד זיכרון גופתו המוטלת על רצפת ביתו במכתש גודריק, זה הבהב מאחורי עניו בכל פעם שהוא הסתכל עליו.

הוא חשב שהעובדה שלילי וג'יימס היו חיים, בריאים ושלמים, ושהם מתגוררים איתו בכיכר גרימולד תפיג את אותו הכאב העמום בחזהו, אבל זה לא היה המצב. הוא זכה לחודשיים של חסד כשגם הם היו מרותקים לבית, וילדים התרוצצו מסביב בכל שעות היום, אבל עכשיו לילי בילתה את רוב זמנה בהוגוורטס, ג'יימס תמיד היה איפה שהוא בשליחות המסדר, והילדים חזרו לעוד שנה נהדרת בהוגוורטס. לסיריוס לא נותרה נחמה מלבד הערבים הספורים שהוא זכה לבלות עם ג'יימס ורמוס בשתיית וויסקי אש והעלאת זיכרונות, והמכתבים הפזורים והקצרים שהארי שלח לו.

הבדידות הציפה אותו וזלגה ממנו, מציפה את הבית וגורמת לו להרגיש שהוא לבד בעולם, גם כשהוא היה מוקף בכל חברי המסדר. מה היה הטעם בלהיות מוקף בכל האנשים שאתה אוהב, אם אתה מרגיש שאף אחד מהם לא מסוגל להבין אותך?

מישהו אמר את שמו. הוא הקיץ משרעפיו והבין ששוב כולם מסתכלים עליו.

"מה?" הוא שאל.

סנייפ פלט נחרת בוז.

"בדיוק אמרתי," רמוס אמר ברוגע, לפני שסיריוס הספיק להגיב לסנייפ. אור הנרות שהיו פזורים על השולחן הטיל צללים עמוקים על פניו, ואיך שהוא זה גרם לו להיראות צעיר יותר. "שהדבר שרוב אנשי הזאב מעריכים יותר מכל זה כוח. זו הסיבה שהם מעדיפים להצטרף לוולדמורט מאשר להתנגד לו או לא לבחור צד. זו הסיבה שהם לא מוכנים להקשיב לי, הם יודעים שמאז ומתמיד ניסיתי לחיות כמו קוסם מהשורה... אבל אולי הם יהיו מוכנים להקשיב לך."

"לי?" סיריוס הדהד, לא מאמין למשמע אוזניו.

"כן, לך," רמוס השיב, רמז של חיוך חולף על שפתיו. "מבחינת עולם הקוסמים אתה רוצח המונים אכזרי, ויד ימינו של הלורד וולדמורט. יש בך את כל התכונות שהם מעריכים – אכזריות, שליטה ואהבה לכוח."

"אבל זה לא מי שהוא," טונקס אמרה, מציצה בסיריוס בחשש.

"הם לא יודעים את זה," רמוס השיב. סיריוס הכיר את הניצוץ בעניו – זה היה אותו הניצוץ שהיה שם בצעירותם, כשהם היו מתכננים הרפתקאה נהדרת. המראה היה כמו להבה שהחלה להמס את הקרח מסביב לליבו.  

"זה מסוכן מידי," הסטייה ג'ונס אמרה. "מה אם הוא יתפס?"

"קשה לי להאמין שהם יקראו למשרד הקסמים," ג'יימס אמר, מצדד בסיריוס בשלווה. "אלא אם כן הם רוצים לשבת באזקבן בעצמם."

"ואם הירח המלא יגיע בזמן שנהיה בקרבתם סיריוס יוכל לשנות צורה. אנשי זאב לא מסוכנים לבעלי חיים," רמוס אמר.

"בהנחה שהם לא ינסו לטרוף אותו," עין הזעם מודי מלמל, עינו הרגילה מתמקדת בסיריוס. "על כל דבר שלא יהיה, זו הבחירה של בלק."

"מה אתה אומר?" רמוס אמר לו. "אתה יכול לשחק את התפקיד?"

סיריוס גילה שמבטו נודד לעבר דמבלדור. גם סנייפ הסתכל על המנהל, לא נראה מרוצה. רבים מחברי המסדר נראו כמהססים לשלוח את סיריוס למשימת מסדר, אבל אף אחד לא השמיע קול.

לאחר כמה שניות דמבלדור הנהן בהסכמה אילמת. בפעם הראשונה מזה שבועות, סיריוס חייך חיוך אמיתי.

"נולדתי לשחק את התפקיד," הוא אמר.

בסוף ישיבת המסדר הוא ניגש אל רמוס בזמן שזה נעל את הדלת מאחורי טונקס. הבית שב לדממה הריקה התמידית שלו לאחר שכל האנשים עזבו.

"תודה, ירחוני," סיריוס אמר, ידיו טמונות עמוק בכיסיו.

"אל תודה לי," רמוס אמר בנועם. "זאת לא הייתה טובה חברית. הצעתי אותך למשימה כי אני באמת חושב שאתה הקוסם הכי מתאים לתפקיד."

"בכל זאת," סיריוס התעקש. הוא לא ידע להסביר לרמוס כמה זה משמעותי בשבילו שיש מישהו שמאמין בו. "תודה."

למחרת הם החלו בהכנות למסע שלהם. רמוס הלך לסמטת דיאגון וקנה בשביל סיריוס גלימת מסע מחממת ומגפיים, בזמן שסיריוס ארז צידה למסע ואוהל ישן שהיה שייך לאביו של רמוס.

אחר הצהריים השניים וג'יימס עלו לעליית הגג. החלל הרחב בעל התקרה הנמוכה היה מאובק ומכוסה קורי עכביש, כמתמרד נגד הניקיון שבני הבית ניסו להשליט בו מאז הקיץ. חלון בודד בקצה החדר הטיל אור דלוח על ארגזים עמוסים בחפציהם הישנים של בני משפחת בלק.

"אנחנו לא יכולים לבוא אליהם בידיים ריקות," רמוס הסביר לחבריו באותו טון רציני וספק סולד בו הוא תמיד השתמש כשדיבר על "בני מינו". "צריך לתת להם סיבה לא להרוג אותנו במקום. הם לא יעשו את זה אם הם יחשבו שיש לנו עוד מה להציע להם."

"הם מוזמנים לקחת כל מה שהם רוצים," סיריוס אמר, מרים בקצה אצבעו גביע זהב מעוטר בסמל האבירים של משפחת בלק.

"זה לא יכול להיות משהו שנושא את הסמל של משפחת בלק, או כל סימן אחר שיקשר אותו אליך," רמוס אמר, זורק לתוך השק ענק פנינים שהיה שייך לאימו של סיריוס. "אי אפשר לדעת לאן זה יתגלגל, וזה יכול לעורר שאלות."

"זה ירחוני, תמיד חושב על הכל," ג'יימס אמר בעודו נובר באחד הארגזים. "מה לגבי זה?"

הוא אחז בתליון זהוב תלוי על שרשרת. התליון היה מעוטר באבני חן ירוקות שיצרו את האות S, ונדמה שהוא נוצץ באור, אפילו שעליית הגג הייתה אפלולית.

סיריוס התקרב אליו בצעד מדוד, כמהופנט. הוא ניסה להיזכר האם ראה אותו ברחבי הבית בצעירותו, אבל הוא לא הצליח. משהו במראהו מתנדנד על השרשרת הזהובה עורר משהו עמוק בזיכרונו, אבל התחושה חמקה מבין אצבעותיו כמו מים.

"זה מרגיש מוזר, נכון?" קולו של ג'יימס משך את סיריוס מתוך ראשו. "זה בטח נגוע בקסם אפל."

רמוס ניגש והקיש בשרביטו על התליון, ממלמל כמה מילות לחש. שום דבר לא קרה.

"לא מספיק כדי להיות מסוכן, כנראה," הוא אמר ופרש את השק לפני ג'יימס. "שים את זה פה. הם יהיו מרוצים."

בלילה שלפני העזיבה סיריוס לא הצליח להירדם. הוא לא שינה את צורתו לכלב, כי לשם שינוי הוא לא רצה להשתיק את המחשבות. הוא ניסה לא להרגיש כמו ילד נרגש, למרות שככה בדיוק הוא הרגיש. עצם המחשבה על המרחבים הפתוחים והיערות, לאחר ההסתגרות הארוכה בתוך בית ילדותו, מילאה אותו תקווה עצומה.

הוא שכב ער במיטתו עד השעות הקטנות של הלילה, ואת שארית הלילה בילה בחדר האמבטה. לאחר כמה רגעים ארוכים של הסתכלות בדמותו שבמראה, הוא זימן זוג מספריים והחל לקצוץ את שיערו וזקנו, עד ששניהם היו קצרים ודוקרניים.

הפעולה הייתה כמעט מייסרית, שכן בהיעדר השיער והזקן הארוכים פניו התגלו במלואן, רזות ושקועות כשל שלד. אבל עניו בערו בתוך ארובות עניו באש של נחישות, אותה האש שנתנה לו את הכוח לברוח מאזקבן. הוא חייך אל דמותו שבמראה, ולשבריר שנייה הוא הצליח לראות את האיש שהיה.

הם יצאו עם שחר. לילי ירדה למטבח בחלוק בית כדי לאחל להם בהצלחה ולהזכיר להם לשמור על עצמם, ומסרה להם חבילה של פשטידות שמולי אפתה עבורם.

"זה נחמד מצידה," רמוס אמר לסיריוס, מודע למתח ששרר בינו לבין מולי וויזלי. גם הוא שינה את הופעתו לקראת המסע; הוא נתן לזיפים לגדול על פניו ולשיערו להתארך מעט.

"כן," סיריוס השיב ביובש, אבל היה חייב להודות שזה באמת מתחשב מצידה.

ג'יימס הצטרף אליהם, לבוש. הוא עמד ללוות אותם אל נקודת ההתחלה שלהם כדי לדעת איפה לבוא לחפש אותם למקרה שהתקשורת איתם תאבד.

"מה קרה לשיער שלך?" הוא שאל את סיריוס.

"קוראים לזה תספורת, כדאי לך לנסות את זה פעם," הוא השיב.

"מוכנים לצאת?" רמוס קטע את החלפת העלבונות הידידותית.

סיריוס לקח את התרמיל שלו בזמן שג'יימס נישק את לילי על הלחי ושלושת החברים התעתקו.

הם הופיעו על מדרון גבעה בשולי יער עבות. השמש עוד לא זרחה מעל צמרות העצים הדוממים, צובעת את העננים הסתוויים הדקים בגווני וורוד וצהוב. האוויר היה קר ונקי, וסיריוס נשם אותו עמוק לריאותיו, מסוגל כמעט לטעום את טעם החופש. השקט שעטף אותו היה שקט של מרחבים, לא השקט של תאו הקר או בית ילדותו הגדול והריק. שקט שלא מכאיב, אלא מרפא.

"חבל שאני לא יכול לבוא אתכם," ג'יימס אמר באכזבה לאחר שרמוס הראה לו על המפה את המסלול המתוכנן שלהם.

"אני לא חושב שאתה מבין מה אתה מבקש," רמוס אמר. "אני הייתי בוחר לחזור הביתה לאשתי כל ערב במקום לצאת לחפש שבט של אנשי זאב ביער."

ג'יימס פלט גיחוך יבש שהבהיר שרמוס צודק.

השלושה נפרדו בהבטחה שישלחו זה לזה דיווחים שוטפים, ורמוס וסיריוס נכנסו אל מעבה היער.

הימים ביער חלפו באיטיות, כאילו בין העצים הזמן התנהג בצורה שונה. אבל לסיריוס לא היו תלונות. המשימה שלהם הייתה יכולה לקחת ימים, אם לא שבועות, ומשהו בו קיווה שהם לעולם לא ימצאו אותם. הוא היה מסופק לבלות את שארית חיו ביער הזה, לקום בכל בוקר אל שחר צח וללכת וללכת עד שהשמש הייתה שוקעת והלילה היה מתחיל, מלא כוכבים בהירים ואור ירח.

החופש פעם בעורקיו, והתחושה הייתה ממכרת. ככל שהימים חלפו, כך הוא התקשה להפסיק לחלום שכך יחיו יראו מעתה והלאה, ובאותו הזמן לא הצליח לחמוק מהידיעה שבסוף המשימה הוא יוחזר לכלאו.

ערב אחד, כמעט שבוע לאחר שהם יצאו לדרך, סיריוס ורמוס הקימו מדורה מחוץ לאוהל שלהם וסיימו את מה שנשאר מהפשטידות של מולי. הלילה היה קר, אבל סיריוס לא התכוון לבלות את רגעי החופש היקרים שלו דחוס בתוך האוהל המכושף הצפוף.

רמוס היה שקט. הוא היה שקט מהרגע שהם נכנסו ליער, מדבר בקול נמוך ובמילים מצומצמות. סיריוס צפה בו נוגס בפשטידה, זקנו ושיערו המוארכים נותנים לו מראה פראי שלא אפיין אותו. היער הוציא ממנו את הצד החבוי הזה, שתמיד ארב על פני השטח, ואותו הוא שמר לעצמו מפחד שהוא ירחיק ממנו את הסובבים אותו. אבל סיריוס אהב את הצד הזה בו. הוא לא ראה אותו מזמן.

"מה העניין?" רמוס שאל אותו, וסיריוס הבין שהוא נתפס.

"שום דבר," הוא השיב. "רק נזכר."

"אתה יודע," רמוס אמר, מסיים את החתיכה האחרונה של הפשטידה. "חשבתי שתהיה בלתי נסבל. חשבתי שלא שלא תפסיק להתלונן, ושלא תהיה לך סבלנות לכל החיפושים."

"ובכן, אני אדם חדש," סיריוס השיב בניסיון להתלוצץ, אבל לא היה משוכנע שזה מצליח לו. "אבל באמת הייתי כזה נורא פעם?"

"אין לך מושג כמה," רמוס אמר בחיבה, משליך עוד ענף למדורה. "אני לא מבין איך סבלתי אותך."

"אתה יודע שאתה לא יכול לחיות בלעדי, ירחוני."

סיריוס דיבר בצחוק, ולמרות זאת רמוס הרצין. הוא התחיל לומר משהו, אבל סיריוס נכנס לדבריו לפני שהוא הספיק.

"אל תתחיל להתנצל לי עכשיו," הוא אמר בחומרה. "זה מאחורינו."

רמוס הנהן בכבדות. באותו הרגע סיריוס הצטער שג'יימס לא הצטרף אליהם. הוא היה מצטיין בלהפיג את השתיקה המתוחה שהשתררה כעת.

"אז," הוא אמר, מחפש נואשות אחר משהו לדבר עליו. פעם הוא היה טוב בלהכניס חיים לשיחה, אבל שתיים- עשרה שנים של שתיקה נתנו בו את אותותיהן. "אתה רוצה סוף- סוף לספר לי מה קורה בינך לבין טונקס?"

"מה?" רמוס שאל בבלבול. "על מה אתה מדבר?"

"אתה יודע על מה אני מדבר," סיריוס אמר, מחפש את הסומק על פניו של חברו לאור האש. "ראיתי איך אתם מסתכלים אחד על שניה."

הסומק הופיע על פניו של רמוס, בדיוק כמו בצעירותם.

"אתה מדמיין דברים," הוא אמר, הפעם בצורה הרבה פחות משכנעת, ודקר את הגחלים בלי צורך.

"אני שמח בשבילכם, באמת," סיריוס המשיך, מצב הרוח שלו משתפר. הוא ספג הנאה קטנה ומעט מרושעת מלהקניט את חברו. "אני חושב שזה נהדר. אם תתחתנו אנחנו נהיה קרובי משפחה – "

"אף אחד לא מתחתן," רמוס נהם, הסומק שלו מתגבר. "אני לא מאמין שאתה אפילו חושב על זה. היא יכולה להיות הבת שלי."

"זה היה יכול להיות תכסיס יפה, להתחשב בזה שהיינו בני שלוש עשרה כשהיא נולדה."

"אתה יודע למה אני מתכוון."

"אני לא רואה מה הבעיה," סיריוס אמר, מותח את רגליו מול האש. "שניכם אנשים מבוגרים. וזה ברור שהיא מאוהבת בך עד מעל הראש, ואתה לא יכול להוריד ממנה את העניים."

"זה לא יקרה, רך כף," רמוס התעקש. "תראה, פעם היה מישהו שהיה כל כך יקר לך שהיית מוכן לעשות הכל כדי להגן עליו, גם אם זה אמר שלא תראה אותו יותר?"

"אתה יודע שכן," סיריוס אמר בכבדות, חושב על היום בו לילי וג'יימס ירדו למחתרת עם הארי וגרמו לכולם לחשוב שסיריוס הוא שומר הסוד שלהם, כשבסתר הם מינו את זנב תולע.

"אז אתה מבין למה אני לא יכול לתת לזה לקרות," רמוס אמר בקול חרישי.

"מפני מה אתה מגן עליה, בדיוק?" סיריוס שאל, "ואל להגיד לי שאתה הסכנה."

רמוס לא השיב מייד. הוא הביט בעצים החשוכים שהקיפו אותם מכל עבר בריכוז.

"אתה חבר טוב, סיריוס," הוא אמר לבסוף. "ליוות אותי בעשרות שינויים, סיכנת את החיים שלך ואת השם הטוב שלך בשבילי. אבל עדיין יש הרבה דברים שאתה לא יודע על אנשי זאב. אל תסתכל עלי ככה," הוא הוסיף כשסיריוס גלגל את עניו לנוכח ההתנהגות שכל כך אפיינה את חברו. "אם אתה חושב שאני מגזים, חכה שתפגוש את בני מיני."

"הם לא בני מינך," סיריוס אמר בקול. "אתה לא דומה להם בשום דבר. אתה שומע אותי?"

רמוס חייך חיוך סבלני ועצוב שהרגיז את סיריוס. הוא הבין שחברו לא מדבר מתוך פחד וסלידה מתוך החיה אליה היה הופך בכל ירח מלא, אלא מתוך ניסיון מר.

"כדאי שנלך לישון," הוא אמר, כאילו השיחה הקודמת לא התקיימה. סיריוס כבר הצטער שהעלה את שמה של טונקס.

"אני אקח את המשמרת הראשונה," הוא אמר.

רמוס אמר לו לילה טוב ונכנס לאוהל. סיריוס השעין את ראשו על גזע העץ שמאחוריו ובהה לתוך האש. הכאב בחזהו שוב היה שם, אפילו שהוא לא בדיוק הבין למה.

הוא שקע במחשבות בעוד הלילה מעמיק. כנראה שבשלב מסוים הוא נרדם, כי פתאום המדורה בערה באור נמוך בין הגחלים וחצי ירח האיר באור קלוש בין ענפי העצים.

רועד מקור, סיריוס הזין ענפים נוספים למדורה וחיזק את האש בעזרת לחש. האור התגבר במפתיע, ולרגע קצר הוא היה בטוח שיש שם מישהו נוסף, עומד בדיוק מולו. אבל ברגע שהוא הסתכל בו ישירות הוא נעלם.

החיפוש שלהם התארך. אחרי עשרה ימים של חיפושים הם מצאו עקבות שהובילו מזרחה, אבל גם אחרי עוד שלושה ימים הם לא נתקלו באף אחד. רמוס התחיל להיות חסר סבלנות ועצבני, לא מתקשר עם סיריוס במשך שעות ברציפות, ולמראה נחישותו למצוא את מטרתו סיריוס לא העז להציע שהם יחזרו על עקבותיהם.

משהו מוזר מאד התרחש ביער הזה, לא היה לו ספק בכך. רמוס אומנם היה הופך לעצבני ואפילו תוקפני כשהירח המלא היה קרוב, אבל זה אף פעם לא היה ככה.

ומה שזה לא היה שגרם לו להתנהג בצורה כל כך לא אופיינית השפיע גם על סיריוס. מידי כמה לילות הוא היה רואה שוב את אותה הדמות שהייתה מופיעה ונעלמת ללא הסבר, עד שהוא כבר לא יכול היה להמשיך לשכנע את עצמו שהוא מדמיין את זה. אבל הוא גם ידע שזה לא ייתכן, כי הוא חשב שהוא יודע את מי הוא רואה.

השיא הגיע בתחילת השבוע השלישי למסעם. היום היה מעונן וסחוף רוחות, וזה הרגיש כאילו היער לעולם לא יגמר. סיריוס מצא את עצמו שוקע ביאוש מתגבר כשפתאום הרוח גוועה, והיער היה נתון בדממה מצלצלת. רמוס נעצר באחת והאזין בדריכות.

"אתה שומע משהו?" סיריוס שאל חרישית.

"שקט," רמוס מלמל, מתאמץ לשמוע דבר מה שסיריוס לא הצליח לקלוט.

"אני לא – "

"אמרתי שקט!"

ציפורים מבוהלות התעופפו מעץ קרוב, ולפני שסיריוס הבין מה קורה ידו של רמוס לפתה את גרונו. זעם כמעט רצחני בער בעניו, אבל רק במשך שבריר שנייה, לפני שהתחלף בהבעה של בלבול ואשמה. הוא שחרר את סיריוס במהירות, כאילו הוא נכווה.

"תסלח לי," הוא אמר בקול חלש, כמעט מבוהל. "אני לא יודע מה קרה לי..."

"זה בסדר," סיריוס אמר בהסתייגות, מעסה את גרונו. ההתפרצות הייתה מדאיגה, אבל היא חלפה באותה המהירות כמו שהיא הופיעה, מותירה את רמוס כפי שסיריוס הכיר אותו. "זה בטח הירח המלא."

"כנראה," רמוס אמר, מתיישב על סלע קרוב ומעסה את רקותיו. הרוח חזרה לנשוב בעוז. "סיריוס, אני כל כך מצטער..."

"לא קרה שום דבר," סיריוס אמר. "שבועיים ביער יגרמו לכל אחד לצאת מדעתו. אתה נראה נורא, תן לי את התרמיל שלך."

רמוס ניסה להתווכח, אך בסופו של דבר נכנע לדרישה ואפשר לסיריוס לשאת את התרמיל שלו לשארית היום. הירח המלא היה במרחק יומיים בלבד, והדבר ניכר על רמוס, שנראה חיוור וחולני.

באותו הלילה רמוס לקח את המשמרת הראשונה, בזמן שסיריוס הלך לישון באוהל. כלפי חוץ זה היה אוהל בד שגרתי, אך מבפנים הוא הכיל ביקתת צייד ספונה עץ גס, עם אח בנויה אבן, מטבח קטן ושתי מיטות צרות. אביו של רמוס נהג להתגורר בו כשהיה יוצא לפקח אחר חיות פלא במקומות רחוקים.

זה הרגיש כאילו בזה הרגע הוא הניח את ראשו על הכר, ופתאום הוא התעורר משינה. הוא התאמץ לפקוח את עניו, חושב שאולי הגיע הזמן שלו להחליף את רמוס. אבל האש באח בערה בעוצמה, כאילו לא עברה דקה מאז שהוא נרדם.

הוא לא היה לבד. הוא התרומם בחדות, תופס את שרביטו ומכוון אותו אל הפורץ –

איש צעיר עמד במרכז הבקתה, לבוש גלימה שחורה ותליון זהב כבד תלוי על צווארו הדק. נשימתו של סיריוס נעתקה בגרונו. זה היה רגולוס – אחיו הצעיר – לא מבוגר ביום מאז הפעם האחרונה שהוא ראה אותו, ובכל זאת אמיתי לחלוטין. אור האש ריצד על גבי התליון ובתוך עניו השחורות, העצובות.

"אתה אמיתי?" סיריוס שאל בקול חלש.

רגולוס לא הגיב, רק השפיל את מבטו וליטף את התליון. זה היה התליון שהם מצאו בעליית הגג.

סיריוס התקרב בזהירות אל התרמיל של רמוס, לא מוריד את עניו מדמותו של אחיו, ושלף את השק שהכיל את התשלום לאנשי הזאב. רגולוס חייך את חיוכו הידעני, שפעם היה מרגיז את סיריוס כל כך, וצפה בו מוציא את התליון הזהוב המעוטר אבני חן ירוקות.

סיריוס הסתכל בחפץ בריכוז. כעת, כשהסתכל בו מקרוב, זיכרון ישן עלה בצד האחורי של ראשו. הוא היה חמקמק, חסר צורה, מתגרה בסיריוס באפשרות להבין את טבעו של החפץ המסתורי ונסוג בכל פעם שהוא ניסה לאחוז בידע. זה היה משהו חשוב, הוא ידע זאת, אבל הוא לא הצליח לזכור למה. זה הטריף אותו.

"סיריוס?"

סיריוס קפץ. במשך שבריר שנייה הוא היה משוכנע שרגולוס דיבר אליו, לפני שהוא הבין שהוא כורע לבדו על הרצפה ושרמוס עומד בפתח.

"מה אתה עושה?" הוא שאל אותו.

סיריוס הבין שהוא עדיין מחזיק את התליון.

"נזכרתי במשהו," הוא פלט, בוחן את התליון בריכוז. אך הזיכרון נעלם. "אני לא בטוח... אני חושב שאולי זה היה שייך לאחי..."

"אתה רוצה לשמור את זה?"

"לא," סיריוס אמר בכעס, אפילו שלא היה בטוח למה הוא כועס. "לא, אני לא רוצה שום קשר לזה."

רמוס נאנח והנהן. "אנחנו חייבים לצאת מהיער הזה, רך כף."

משאלתם התגשמה יומיים לאחר מכן. הם התעוררו עם שחר לריח עשן, וידעו שהם קרובים למטרתם.

"הם בטח הלכו כל הלילה וחנו בבוקר," רמוס אמר בזמן שהם התארגנו בחופזה. "אם יהיה לנו מזל נסיים איתם ונספיק להתרחק לפני שהשמש תשקע."

סיריוס בהחלט קיווה שזה יעמדו בזמנים האלה. אחת ההנאות הגדולות ביותר של חיו הייתה ריצה תחת הירח המלא עם ירחוני וקרניים, אבל לא ממש התחשק לו להיות בסביבה כשעשרות אנשי זאב משנים שצורה.

הם בקושי הספיקו להתרחק מהמקום בו חנו כשקול זר נשמע מאחוריהם.

"תראו מה יש לנו כאן."

שניהם הסתבבו בחדות. סיריוס לא שמע אף אחד מתקרב, ובכל זאת אדם עמד מאחוריהם.

הוא היה מוזנח מאד, וזה אמר משהו, אם זו הייתה דעתו של אסיר נמלט מאזקבן. בגדיו היו מרופטים וקרועים, שיערו וזקנו ארוכים ומדובללים, ולכלוך הכתים את פניו וידיו הגדולות. אדם זאב, אבל לא מהסוג הנחמד.

"חשבתי שאמרו לך לא לחזור," הוא אמר לרמוס בלגלוג. מבטאו היה כבד וגס.

"הבאנו מתנות," רמוס השיב בקור רוח, מראה לאדם הזאב את תוכן השק שהכיל את אוצרות משפחת בלק.

הוא ליקק את שפתיו בחמדנות. "ומה מונע ממני לקחת את המתנות הנחמדות לעצמי?" הוא אמר בטון מסוכן.

"הפחד לאבד את הקרביים שלך," סיריוס נהם. הייתה לו תחושה שהוא עומד ליהנות מזה.

"אתה תעשה לי משהו כזה, קוסם קטן?" אדם הזאב צחק. "נו, נו, נראה שהקוסמים לא נעימים ומתוקים כמו שהם רוצים שנחשוב – "

סיריוס שלף את שרביטו ובתנועה חדה שלח קללה שהטיחה את אדם הזאב בעוצמה בעץ קרוב.

"קוראים לי בלק. אולי שמעת עלי," סיריוס אמר, מכוון את שרביטו בקלילות לעבר יריבו השרוע. "מתחשק לי להחליף מילה עם הבוס שלך."

"בלק?" זיק של פחד חלף בעניו של אדם הזאב. הוא ניסה להסתיר אותו מאחורי שעשוע, למרות שנראה בברור שהוא מכיר את המוניטין של סיריוס. "מי היה מאמין שזאת החברה שאתה מסתובב בה, לופין... בסדר. אני אקח אתכם."

הוא הוביל אותם לעומק היער. ככל שהם צעדו כך ניחוחות הבשר והעשן התגברו, אבל לא נשמע שום רעש מלבד רחשי היער.

מטייל תמים היה יכול להיכלא בטעות אל המחנה ולא לשים לב לכך עד שזה היה מאוחר מידי. אנשי הזאב ישבו בין העצים ביחידים או בקבוצות קטנות, לועסים את ארוחותיהם בריכוז או משוחחים בקולות מהוסים מאד. כל המבטים הופנו אל רמוס וסיריוס כשהם נכנסו לטריטוריה שלהם. סיריוס הקפיד להיראות לא מאוים, למרות שזה היה רחוק מהאמת.

במרכז המחנה ישבו חבורת האנשים המצולקים והמאיימים ביותר שסיריוס ראה מימיו; הם בלי ספק היו יכולים להתחרות בעין הזעם בתחום העניים והאפים החסרים. רמוס השליך את השק לרגליו של הצעיר מביניהם, שהיה היחיד שפניו וגפיו לא הושחטו.

הוא היה צעיר מרמוס וסיריוס, פניו נאות וחלקות מלבד צלקת גדולה שחצתה את הגבה השמאלית שלו. בכל תחום הוא נראה דומה הרבה יותר לרמוס מאשר לאנשי הזאב האחרים; הוא לא היה גבוה במיוחד, ויחסית למישהו שגר ביער הוא היה מטופח למדי, שיערו וזקנו החומים נקיים ומסופרים.

הוא לא נראה מופתע לראות את רמוס, כאילו מחנה אנשי הזאב היה מקום בו הוא ביקר באופן קבוע. הוא הציץ לתוך השק ופלט שריקה.

"לכבוד מה זה?"

"מחווה של רצון טוב," רמוס השיב.

אדם הזאב הסתכל עליו, זיק מרושע של שובבות מרצד בעניו. היו לו עניים אפורות, מאיימות.

"אתה צריך לבקר יותר, רמוס," הוא אמר, משליך את השק אל אחד מחבריו ונשען בנינוחות על גזע עץ נפול. אנשי הזאב האחרים החלו להתקוטט על האוצרות מייד. "גרייבק שואל עליך בכל פעם שהוא מגיע. שברת לזקן את הלב, אתה יודע."

סיריוס לא חשף כמה האימרה הזו מטרידה אותו. גרייבק היה אדם הזאב שגזר על רמוס את הגורל הנורא הזה, אבל הילד הזה מדבר עליו כאילו הוא היה אבא שלו.

הוא חש את אגרופו של רמוס מתהדק סביב שרביטו בתוך כיס מעילו, וידע שאפילו שחברו שומר על קור רוח, הוא מתקשה לשלוט ברגשותיו. הוא החליט לקחת פיקוד.

"באנו לעשות עסקים, לא לביקור משפחתי," הוא אמר בקול נמוך.

"ומי אתה אמור להיות?"

אך לפני שסיריוס הספיק להשיב התחילו להישמע צעקות. אנשי הזאב רבו על האוצרות. בלי לומר מילה, מנהיגם הצעיר התפרץ לתוך ההתגודדות כדי להפריד את המריבה.

"מה הסיפור שלו?" סיריוס לחש לרמוס בעוד אדם הזאב הצעיר חוטף מידו של חברו את האוצר עליו הם רבו.

"זה אניר," רמוס השיב בקודרות. "נכון לעכשיו הוא היורש של גרייבק. בניגוד אלי, הוא בחר להצטרף אליו אחרי שהוא נשך אותו."

"זה חולני," סיריוס אמר. ההתגודדות התפזרה, ורק אניר נותר, בוחן תליון זהוב מעוטר אבני חן ירוקות. סיריוס הרגיש דחף פתאומי ומוזר לחטוף את החפץ מידיו המטונפות, אבל הדחיק אותו.

"על מה דיברנו?" אניר שאל בקלילות, עונד את התליון על צווארו בסיפוק. "כן, עמדת לספר לי מי אתה... אבל נדמה לי שאני כבר יודע. אתה סיריוס בלק, לא? רוצח ההמונים הידוע לשימצה?"

"לשירותך," סיריוס השיב.

"התעלית על עצמך הפעם, רמוס," אניר אמר, מתיישב על גזע העץ וצופה בהם כאילו הם היו חלק מהצגה. התליון של רגולוס נצץ על צווארו וזה הקשה על סיריוס להתרכז. "אז איך אתה חושב שאתה תצליח לשכנע אותנו לא להצטרף לאדון האופל?"

סיריוס התבלבל. זה לא היה אמור להתנהל ככה.

"לא הייתי מרוצה מההטבות," הוא אמר לבסוף, נוטש את הדמות של סיריוס המרושע וחוזר לשחק את עצמו.

אניר צחק בקול. "אתה מוצא חן בעיני," הוא אמר. "אני מקשיב."

זה היה הרגע – הרגע אליו התנקזו יותר משובעיים של חיפושים. אך סיריוס בקושי הספיק לומר כמה מילים לפני שההמולה מסביב התעוררה שוב, ביתר שאת.

"הילאים!" מישהו צעק, וקולות פקיקה החלו להישמע מבין העצים.

"זאת פשיטה," רמוס אמר במהירות. "אתה צריך ללכת, סיריוס."

סיריוס עמד קפוא, לא מאמין שההזדמנות חמקה ממנו. אניר כבר נעלם, ואיתו התליון.

האוויר זמזם מרוב קסם, בעוד קקלות מתעופפות בין העצים. אנשי הזאב רצו לכל עבר או נלחמו בפולשים, ובתוך כל הבלגן אי אפשר היה להבין מה קורה.

"לך!" רמוס אמר בקול, דוחף את סיריוס לעבר העצים. "מהר, לפני שהם יראו אותך!"

"מה איתך?" הוא שאל במהירות.

"אסור שהם יראו אותך, סיריוס!" רמוס צעק עכשיו. "לך עכשיו!"

סיריוס הסתכל מעבר לכתפו. דמויות של קוסמים לבושים גלימות הילאים בצבע כחול כהה בצבצו בין העצים. אם הם יתפסו אותו הוא יקבל את נשיקת הסוהרסן, והפעם הארי לא יהיה שם להציל אותו.

"אני מצטער," הוא אמר לחברו בצרידות. הוא שינה צורה לכלב שחור עצום ופתח בריצה אל תוך היער.

אך גם בצורת האנימגוס שלו חוסר הרצון לנטוש את רמוס רק התגבר, ותוך רגעים ספורים הניב אשמה גדולה. הוא רץ עד שרעשי המאבק כבר היו רחוקים, ואז, ביבבה, סב ורץ בחזרה למחנה.

מריח זיעה ודם, רך כף התגנב בין העצים בדממה עד שהוא ראה את רמוס. חברו כרע על האדמה לצד תריסר אנשי זאב נוספים, ידיו כבולות מאחורי גבו. רך כף השתוקק לרוץ ולעזור לו, אבל החלק האנושי שבו ידע שזה אבוד.

הם נכשלו.

הפרק הקודם		הפרק הבא