הצייד

פרק חדש! 

לא היה לי כל-כך הרבה כוח להעלות פרק כי אני עסוק בכתיבה של עוד שני פאנפיקים אחרים, אבל אני לא רוצה לנטוש. אז פשוט המשכתי. 

נקודת מבט-רייצ'ל

"את בסדר."

שתי מילים שרייצ'ל מילמלה לעצמה לעיתים תכופות יותר ויותר.

היא מילמלה לעצמה את זה כשילדים בהוגוורטס הציקו לה, לאחר שהמוגלגים שרפו את ביתה, לאחר כל מה שהיה לה נעלם.

וכעת היא מילמלה את זה שוב, בישיבה, לאחר פשיטת המוגלגים על המחנה שלהם.

"את בסדר, את בסדר,את בסדר." 

שתי מילים, שאם היו יכולות להיות אמיתיות לא היו לרייצ'ל בעיות בחיים.

"את בסדר."

אני לא בסדר.

"את בסדר."

אני אמות.

"את בסדר."

כולנו נמות.

"את בסדר."

הפסדנו.

אבל אז ג'ון עמד לידה.

עיניו היו אדומות מהמוות של טראק.

הוא לחץ את ידה, אחז בה והקים אותה.

"בואי." הוא אמר.

"אנחנו יותר חזקים מזה."

איך שהוא, נוכחותו הרגיעה אותה.

רייצ'ל הביטה בו, ותהתה איך עם המוות של טראק עדיין יש לו הכוח להרים את רייצ'ל.

ג'ון הסתכל עליה גם הוא, מבטו חיזק אותה. עיניו הכחולות נתנו לה תחושה של חמימות וחברות. עיניו היו יפות כל-כך.

היא נזכרה במה שאמר לפני רגעים ספורים.

אנחנו יותר חזקים מזה.

"נכון." היא מילמלה.

"אנחנו יותר חזקים מזה."

ג'ון חייך חיוך קטן, קטן כל-כך, שהיה אפשר לחשוב אותו להבעה רגילה. אבל רייצ'ל זיהתה את החיוך. אפילו החיוך חיזק אותה עוד יותר.

היא הפנתה את מבטה אל שאר האנשים בקבוצת הקוסמים. הם היו עייפים, כמה מהם עצובים, ורייצ'ל הבינה לליבם.

"אסור לנו להכנע!" קרא ג'ון.

זה הפתיע אותה, בדרך כלל היא הייתה זו שנואמת, משהו שג'ון העריך בה ומצא מקום לצחוק עליה על התפקיד הזה.

"אני יודע שזה קשה. אני באמת יודע. אבל כשהצטרפתם לכאן, ידעתם מה הסיכונים. ידעתם מה יכול לקרות.פשוט בואו לא ניתן לכלבים הללו בחוץ את התענוג מזה שהם חשבו ששברו את רוחנו."

ג'ון סקר במבטו את אנשי הקבוצה.

"אנחנו נמשיך בתכנית. אבל לא נעשה החלטות פזיזות. נגייס עוד אנשים.מכל כישלון אנו מתחזקים יותר. היום היה קשה, זה ברור. אבל היינו צריכים לצפות את זה. מעכשיו נתנהג בזהירות ונחשב כל צעד. אני מבין אם כמה מכם לא תרצו להישאר איתנו בקבוצה. אם אתם לא רוצים אתם יכולים לעזוב עכשיו. אבל אני ורייצ'ל נמשיך. נמשיך להילחם. עד שננצח, או שנמות בדרך."

כמה קוסמים התעתקו במהרה, אולי חמישה. אבל כל השאר נשארו והסתכלו על ג'ון.

הוא החזיר להם מבט.

"מה אתם מסתכלים עלי? תנוחו! תאגרו כוחות! תאכלו קצת! כי עוד שעתיים בדיוק נצא לדרך. הגיע הזמן להיות רציניים."

***

הקבוצה הקימה קצת אוהלים, היו אנשים שישנו, היו שאכלו, היו שהתאמנו. רייצ'ל הסתכלה על כולם.

בינתיים ג'ון עזר לנערה שביקשה ממנו למצוא את השרביט שלה. רייצ'ל חשדה, בשעשוע קל, שזו לא הסיבה היחידה שהיא קראה לו.

"הנה." אמר ג'ון והוציא את השרביט משיח שהיה בקרבת מקום.

"אה, תודה." קראה הנערה ותלתה בו עיניים מעריצות.

"טוב, אם אנחנו כבר נפגשים, אז... אולי כדאי שניפגש יותר." הציעה הנערה, אבל ג'ון כבר פנה אל רייצ'ל.

הם הסתכלו אחד על שנייה כמה שניות, ואז רייצ'ל פרצה בצחוק.

"מה?" אמר ג'ון.

"לפי איך שזה נראה, אני חושבת שהנערה די מאוהבת בך." אמרה והסתכלה עליו בחיוך.

"חשדתי בזה.." הודה ג'ון.

"אבל לא נראה לי שזה יעבוד בינינו. אני לא כל-כך מרגיש כלפיה אותו הדבר." אמר, ונראה נבוך.

רייצ'ל גיחכה.

"מתי יוצאים לדרך?" שאל ג'ון, להוט להחליף נושא.

"נראה לי שבעוד עשר דקות." אמרה רייצ'ל.

"יופי."

לאחר כעשר דקות הם התעתקו למקום אחר.

רייצ'ל בחרה בכמה אנשים שיבואו איתה למקום שבו יש קוסמים כדי לגייס אנשים.

"וגם אני." אמר ג'ון והביט ברייצ'ל בעניין.

"אתה לא יכול,ג'ון, אתה צריך להיות בקבוצה השנייה-"

"נשבענו שנגן אחד על השנייה, ואני לא מתכוון להפר את שבועתי." אמר ג'ון ברצינות.

רייצ'ל נאנחה.

"בסדר, בסדר."

"שמח שהשתכנעת."

"קרצייה."

ג'ון גיחך והלך עם רייצ'ל למקום הבא, בעוד קבוצה אחרת בהובלת לוקאס, הלכה להוצאה להורג של קוסמים לא רחוקה משם.

הגיוס הלך טוב, הצטרפו עוד עשרים אנשים.

רייצ'ל נזכרה במבטי ההערצה שלהם כאשר רייצ'ל דיברה, כאשר היא סיפרה על מטרותיה של קבוצת הקוסמים שלהם.

 הקבוצה של לוקאס חזרה, ונחלה הצלחה. לאחר מכן הקבוצה, שכללה חמישים ושלושה אנשים כעת, התעתקה למקום אחר שבו יקימו את האוהל הזמני שלהם.

אבל מה שרייצ'ל לא ידעה, זה שלג'ון יש כבר תוכניות משל עצמו.

"ככה הוא נראה?"

"כן, מלכי."

צ'אק הביט בציור שצייר משרת על פי תיאוריו של ג'ף. אנשיו של צ'אק שפרצו למחנה הקוסמים אישרו כי אכן ראו מישהו דומה לתיאור של ג'ף במחנה הקוסמים, שנייה לפני שנעלם, אבל לא לפני שהצליח אחד מהחיילים המיומנים שלו לזרוק סכין על ילד שהיה אחד הקוסמים.

"יופי." אמר צ'אק וקרא למשרתיו.

"תשלחו עותקים של הציור הזה לכל מקום בבריטניה."

המשרתים עשו כבקשתו, כמובן.

"אה, וקראו לאדמירל טרנר." אמר צ'אק.

"הגיע הזמן שאספר לו על רצוני להשתתף בציד הקוסמים."

כך נעשה.

צ'אק הלך לחדרו,הוא צחק ברשעות.

מצבם של הקוסמים גרוע יותר ויותר. בקרוב כל בריטניה תהיה נקייה מקוסמים.

הוא נזכר באירועי ילדותו, מה שעשה הקוסם הארור לאביו.

הכעס הרעיד את גופו. הם ישלמו על מעשיהם, כולם.

מרוב הכעס הוא התחיל להזות שראה חומר שחור ואפל יוצא מידיו, אך נדמה שהחומר נעלם בן רגע.

וואו, צ'אק ממש היה זקוק לכל ההרג הזה.

נקודת מבט-ג'ון

הייתה זו שעת לילה, כולם כבר ישנו. 

ג'ון החליט שזה זמן מתאים.

הוא התרחק מהמחנה, ואז התעתק משם.

אל המקום בו הוא ראה את חברו.

הוא הלך למקומות שונים בעיר, עד שראה מקום מפואר, שהיה דומה לארמון של מלך אנגליה. היכול להיות..?

היו שם הרבה שומרים.

"שתק." לחש ג'ון.

הוא שיתק שומר אחד, עשה על עצמו לחש הסוואה ואז נכנס במהירות לתוך המקום הגדול.

האם הוא עומד לראות אותו? בטנו התהפכה.

הוא עבר בין המסדרונות המפוארים בשקט, חולף על פני תמונות של מלכי עבר.

הוא נכנס לחדר השינה המפואר ביותר שהיה שם, שמשום מה לא הייתה עליו שמורה.

הוא נכנס.

הייתה שם מיטת אפיריון ריקה.

על המיטה היה כתר, אך המלך לא היה שם.

מוזר.

ג'ון המשיך ללכת, עד שראה מדרגות היורדות למרתף כלשהו.

הוא ירד.

הייתה שם דלת.

ג'ון פתח את הדלת, לאט.

האם הוא עומד לפגוש שוב את חברו, חברו שבגד בו? חברו שחבר לצד של מלך שונא קוסמים?

הוא שם לב למיטה קטנה בחדר.

"לומוס."

ג'ון לקח את שרביטו וקירב אותו אל פניו של האיש הישן.

ואז הוא ראה אותו.

לא.

אין סיכוי שזה הוא, הוא לא היה בוגד בו.

שרביטו נפל מידו.

"לא..הוא לא היה בוגד בי..." מילמל ג'ון.

ואז חברו פקח את עיניו באיטיות, ואז הן התרחבו באימה.

"ג'ון...?"

ואז, בדיוק ברגע הזה, הניח ג'ון את שתי כפות ידיו על גרונו של חברו לשעבר, וכמעט בטירוף, החל לחנוק אותו.

לקח לי די הרבה זמן לכתוב, אבל זה היה שווה את זה(:

ואני מצפה מכם שתאחלו לי מזל טוב בתגובות, כי יש לי יום הולדת.

ועכשיו אני סתם עף על עצמי.

הפרק הקודם		הפרק הבא