עיניים ירוקות

בס"ד

היי, אנשושים!

דבר ראשון, תודה.

את הפרק הזה הייתי אמורה להעלות מאוחר יותר, אבל התאמצתי לגמור אותו היום בלילה כי אתם מדהימים, פחות או יותר.

כמות המנויים עולה, והפאנפיק המומלצים!

אין לי מילים.

טוב, בעצם יש לי, וגם די הרבה.

אז הפרק הזה מוקדש לכלללל מי שקורא את הפאנפיק, ובמיוחד למי שינוי.

ובמיוחד לכם, מגיבים, שאתם יודעים שאני מדברת אליכם.

אז טוב, תגיבו, תדרגו, ותרשמו, כי זה משהו קטן וזה רק מזרז את הוצאת הפרקים, כמו שאתם רואים.

וזה גם עושה לי טוב, מסתבר, אי שם בלב הורוד הקטן בסוף כל הקדמה.

טובבבבב,

תהנו⁦❤️⁩

_________________

"אתה נשאר כאן."

"לא!"

"אין לך על מה להתווכח."

"לא!"

"אתה יודע שלא תצליח לשכנע אותי."

"אבל ליטה באה איתך! למה אני נשאר כאן, כשאתם הולכים לאני- לא - יודע- לאן?"

"כי אתה תלמיד שנה ראשונה, סוורוס. מה שאנחנו עושים-"

"מסוכן. אני יודע את זה. וזאת בדיוק הסיבה שאני רוצה לבוא איתכם."

"אל תהיה טיפש, סוורוס. זה לא מתאים לך. תסמוך עליי, ילד, טוב?"

ואת כל זה אומר ניוט בפנים רגועות, מחייכות עוד יותר ככל שאני מתרגז.

"אמממ." אני אומר בקצת ילדותיות.

נכון, עברתי דברים נוראיים, אבל עם ניוט אני מרשה לעצמי להיות קצת ילד נורמלי.

"דמבלדור הבטיח לי שהוא ישגיח עלייך," אומר ניוט בחיוך.

"אולי בהפלפאף בחופשה חוגגים בנעימות, אבל אצלנו זה אומר מועדון הקרבות," אני אומר, והפעם החשש שעל פניי אמיתי.
"חשבתי שמועדון הקרבות היה כבר, לא?" תוהה ניוט, רגוע כתמיד.
"הסבב הראשי של תלמידי השנה הראשונה כבר היה, אבל אחרי כל סבב של שנה מסוימת יש עוד כמה קרבות אחד על אחד בשביל הבידור, מגרילים שני שמות מכל שכבה, ואחר כך עושים סוג של טורניר."
בינתיים אני ואלאן לא יצאנו באף אחד מהטורנירי בידור האלו, אבל אף פעם אי אפשר לדעת.
ניוט מתרכז, חושב.
"עכשיו זה תורו תלמידי השנה החמישית, מאלפוי הספיק לקשקש על זה מהחודש שעבר, שאחותה הקטנה של ליטה, נרקיסה, זכתה בטורניר של שמה רביעית."
"תקשיב, סוורוס," אומר לי ניוט בחיבה (הוא לא הצליח למצוא שם חיבה מביך לסוורוס, למזלי), "רוב הסיכויים שלא תצא גם הפעם. וגם אם כן, אתה ממש טוב בזה."
זה מה שחיפשתי. ידעתי שניוט בחיים לא יסכים לקחת אותי איתו, וזה מצביע על כמה שזה מסוכן.
אחרת, ניוט היה לוקח אותי איתו במקום להשאיר אותי לחסדי מועדון הקרבות.
ואז אני נזכר על הדבר השני שמאלפוי קשקש עליו.
אימוני אוכלי המוות.
לעזעזל החמישי.
ברור שהוא ברבר בגאווה באוזני כל מי שיכל לספר לו שיחרטו לו בשנה החמישית את האות האפל.
"אדון האופל בעצמו," הוא התרברב אתמול.
"באמת? כיף לך. אתה כזה מדהים," אמרה נרקיסה.
"גם את. כל הכבוד על הניצחון במשחקי הפתיחה של השנה הרביעית," אומר מאלפוי.
"אתה על בטוח תנצח את כולם, לוצ'י," אמרה נרקיסה.
בשלב הזה התחלתי להרגיש לא בנוח, וזזתי קלות במקומי.
"אני יודע," אמר מאלפוי ביהירות, "לא יהיה להם סיכוי!"
לפתע בלטריקס, אחותה הגדולה של נרקיסה, נכנסה וגיחכה.
"ילד קטן ומנופח," היא ירקה לעברו, "תעזבי אותו, קיסי."
"מי שמדברת," גיחך מאלפוי בזלזול, "כמה זמן את רודפת אחרי אדון האופל?"
בלטריקס הסמיקה קצת, אבל מייד לחשה בשנאה קטלנית: "אני לא רודפת ולא רדפתי אחרי אדון האופל. אני אשת סודו, מי שהוא הכי סומך עליה."
"בטח," גיחך מאלפוי בשחצנות מזלזלת, "זה לא שהלכת להתנחם אצל רודי המתוק."
בלטריקס נהייתה אדומה כולה, אבל הפעם מזעם.
"אופס, סליחה. השם שמו זה לא רודי, אלא רודולופוס. את לא חושבת שהוא פחות מדי בשבילך?" שאל מאלפוי בתמימות מעושה.
בלטריקס הוציאה את שרביטה, מצמידה אותו לצווארו של מאלפוי.
"בלטריקס-"
"שקט, נרקיסה. שלא תעז להתקרב לאחותי, מאלפוי," נהמה בלטריקס.
מאלפוי קצת התכווץ, אבל מייד עזב את מקומו בהליכה יהירה.
נשמתי לרווחה.
"למה אתה בוהה בי?" שאל ניוט.
צחקקתי בחוסר נוחות.
"שום דבר."
ניוט הביט בי, תוהה.
אני אף פעם לא מצחקק.
ניוט הביט בי, ובכמו באותו רגע על הרציף, הוא היה רק איתי, לא עם שום דבר אחר.
השתוקקתי לספר לו הכל.
על ארגוס, על האגריד.
ועל אוכלי המוות ווולדמורט.
וכמה שאני פוחד לראות אותו.
אבל רק השפלתי את מבטי, ולחשתי:
"נסיעה טובה, ניוט. תיזהרו, טוב?"
ניוט חייך אליי.
"בטח," הוא אמר, "אתה יכול למסור את זה לליטה?"
הבטתי בפיסת הקלף הסגורה בחוט אדום.
"אני אמסור," אמרתי, "תודה על הכל."
"אם אתה רוצה, אני יכול להביא לך את ההיפוגריף שלי שתגדל, יש ביניכם קשר מצוין," קרץ ניוט, וצחק שנרתעתי.
ואז חיבקתי אותו חיבוק קטן, בלתי צפוי.
כי באמת, ניוט בשבילי הוא סוג של אח גדול.
אני אוהב אותו.
באמת.
ניוט בהתחלה הופתע, אבל אני יכול להבטיח שראיתי קצה של דמעה בעיניו.
אולי גם הוא לא קיבל יותר מידי אהבה.
אולי בגלל זה הוא מרבה לטפל בכל כך הרבה חיות, בשביל להעניק להן את מה שהוא לא קיבל.
נופפתי לו, והלכתי.
הפעם לא היססתי שפתחתי את הקלף; ידעתי שיש סכנה ממשית ושניוט נכנס הישר לתוכה, ואני יעשה הכל בשבילו.
התחלתי לקרוא.

ליטה היקרה,
אני מקווה ששלומך טוב.

אני עדיין לא בטוח בנוגע לזה שהסכמתי שתבואי איתי.

גרינדלווד מסוכן מאוד, והשליחות שהטיל עליי דמבלדור מעצימה את הסכנה עוד יותר.

אני מניח שהסכמתי כי אני מוכרח לבלות את הזמן שנשאר לנו כאן איתך, ואני לא יכול לעכל את העובדה שניפרד אחרי סוף השנה. אני יודע שאת חייבת לעבור לאמריקה בגלל וולדמורט, כי הוא יגייס אותך בכל מקרה, בגלל שאת בלק, ואת לא רוצה להיות אוכלת מוות. אני גם יעבור לאמריקה אולי, אחרי סוף הלימודים, אבל אני בטח לא ימצא אותך כי את תתחבאי, ולא תוכלי לשלוח לי מכתבים.

אני שוב פעם מזהיר אותך: המשימה מסוכנת מאוד, ואני לא רוצה לסבך בזה אף אחד מלבדי.

אבל כנראה שיש כוח יותר חזק ממני, שקוראים לו אהבה, מסתבר.

נתראה ברציף.
                                  שלך,
                                 ניוט סלמנדרה.

אני מביט במכתב, חושש שזה היה אישי מידי. אבל אין לי בררה, ועכשיו חששותיי התאששו: זה קשור לגרינדוולד. וזה מסוכן מאוד.
פתאום, המכתב נעלם בערפל ירוק והופיע עליו הכתובת המלחיצה.

אתה עוד תחזור אליי.

הפלתי את המכתב מידיי בבהלה, מחפש מישהו שעשה את זה.
לא היה לידי אף אחד.
מי שעשה את זה היה חייב לדעת שאני אפתח את המכתב של ניוט, ולכשף את המכתב לפני כן.
הצטמררתי.
המילים חזרו אליי שוב שוב, אבל זאת הפעם הראשונה שהן היו קשורות בפעולה של מישהו אחר.
הרמתי את המכתב, והוא חזר להיות רגיל.
נשמתי עמוק.
חציתי את המועדון של סלית'רין ("ראש- נחש") וראיתי את ליטה בפינה שלה, עם מזוודה.
"היי, סוורוס," היא חייכה.
"היי ליטה," עניתי, "זה מניוט."
"תודה," היא שמה את המכתב בצד, אך ניכר עליה שהיא משתוקקת לקרוא אותו, ולא עושה זאת בגלל שהיא מנסה להיות מנומסת.
"מה שלומך?" היא שואלת.
"זה בסדר, ליטה," אני מחייך.
"תודה," היא עונה לי, ואני הולך לפינה אחרת, מסתכל איך היא פותחת וקוראת את המכתב בעיניים דומעות.
"אתה בא מחר למועדון?" שמעתי קול יהיר מימיני.
"מועדון הקרבות? כאילו שיש לי בררה," עניתי בציניות.
"לא, המועדון ההוא," אומר מאלפוי לאט כאילו הוא מסביר לתינוק.
"אמממ," פלטתי משהו לא מחייב.
"גם לשם אין לך ברירה. תקיש שלוש פעמים על ראש הנחש, והדלת תיפתח," אומר מאלפוי.
"זה קשור איכשהו לסיסמא של סלית'רין?" אני שואל.
"כן," מחייך מאלפוי, "מעכשיו הסיסמאות יהיו על החלקים של הנחש, וכל פעם מקום הנקישה ישתנה. זה נועד בשביל למנוע מתלמידים מבתים אחרים להשתמש בזה אם זה יפול לידיהם."
"אה."
אני אומר את מילת ההבנה הקטנה שלי.
"אדון האופל יהיה שם," מחייך מאלפוי, "זה פעם ראשונה שלך, אתה בטח נורא מתרגש."
אני לא מתרגש, אני רוצה להטיח ביהיר הזה, אני מבועת עד עמקי נשמתי! אני לא רוצה לראות אותו, לא רוצה לשמוע אותו, ולא רוצה להיות בחבורה המרושעת שלו!
אבל אני אומר "בטח."
"אז נתראה," מאלפוי מחייך בשחצנות, והולך.
אני מתקרב לליטה, שמוחה דמעות חרישיות מעיניה.
"ביי, סוורוס," היא אומרת לי, "אתה אחד מהחברים היחידים שלי בסלית'רין."
אני קצת מופתע מדבריה, ומחזיר לה חיוך.
"תודה, ליטה, על מה שאמרת לי באותו לילה," אני אומר.
"פשוט... לא רציתי שתלמד את זה על הדרך הקשה," היא לוחשת.
אני והיא מחליפים מבטים.
ניוט תמיד יהיה מי שאני אספר לו הכל, אבל בליטה יש משהו שונה.
זה כאילו אנחנו מבינים אחד את השני טוב יותר, דווקא בגלל ששנינו בבית סלית'רין.
אני מחייך לליטה.
"תשתדל לא לפוצץ למאלפוי את הבועה המוזרה שלו, טוב?" היא צוחקת.
"בטח," אני צוחק בחזרה, "בהצלחה עם הלאמה של ניוט."
"רגע- יש לו לאמה?" אומרת ליטה בבהלה.
"צוחקים איתך, ליטה," אני עונה לה בצחוק.
"כמעט חשבתי שאני יצטרך להתמודד עם יריקות לפרצוף בארוחת הבוקר," היא אומרת.
"יש לו עוף נדיר עם בעיות במעיים," אני מציין.
"מה פרוש 'בעיות במעיים'? " נלחצת ליטה.
"זה המעי הרגיז, הוא מוציא לשלשת כל שלוש דקות," אני אומר ומנסה לא לצחוק.
"הו," אומרת ליטה, "תאחל לי בהצלחה."
אני נכשל בקטע של לא לצחוק.
"בהצלחה, ליטה," אני מרצין פתאום, "בהכל."
היא מרצינה גם, כי היא יודעת למה אני מתכוון.

היא מביטה בי, בהבנה דוממת של השתיקה.

"תודה. באמת." היא אומרת בשקט.
אני מחייך אליה בעידוד, והיא עוזבת בחיפזון.
אני שם לב אחרי שהיא יצאה שהיא שכחה משהו על השולחן.
זה כדור בדולח צלול, בערך בגודל אגרוף.
אני כמעט מפיל אותו.
על הכדור בוהקות אותיות שחורות, מסוגננות.

אתה עוד תחזור אליי.

אני מניח את הכדור, אבל מייד לוקח אותו שוב.
זה הכדור שליטה הוזילה עליו מיליון דמעות.
ועכשיו אני גם מבין למה.
על הכדור מופיע ניוט, הולך עם מזוודתו במסדרונות.
הוא נראה רגוע, אך קצת עצוב.
אני מבין.
הכדור הוא סוג של כדור מעקב אחרי ניוט.
אני לוקח אותו בידי, יודע שכך אני יוכל לדעת מה שלום ניוט וליטה, ומה הם עושים.
אבל כשאני יושב על מיטתי ובוהה בניוט המתחבק עם ליטה, הכדור בוהק.
אני מסתנוור, ומפיל את הכדור על הכרית שלי.
עיניי מחפשות משהו בכדור, אבל הוא בוהק כולו בלבן טהור.

אני ממצמץ, ונבהל.

מתוך הכדור, זוג עיניים מוזרות, אחת כחולה ואחת חומה, מחזירות לי מבט.

הפרק הקודם		הפרק הבא