לב החשכה

תצטרכו להמשיך לקרוא כדי לדעת מה יקרה לאלבוס P:

פרק 23

בנג'מין פוטר חייב למות

היא לא הודתה בכך בפני בן, אבל מורגנה שמחה לחזור לאחוזת מאלפוי מוקדם מהמתוכנן. היא נהנתה לבלות את הימים עם בן, אבל עם התגלית המערערת שגילתה בלילה הראשון בביתו ואחרי ההיתקלות המפחידה עם אוכלי המוות, היא ידעה שמוטב לשניהם שיהיה לה מעט זמן לחשוב.

היא נסעה בפולו לחדרה ומייד פנתה לרחוץ מעליה את היום הארוך והמתוח שעבר עליה. היא ידעה שזו הייתה מחובתה ללוות את בן כשהוא החליט שהוא מוכן לחזור לבית הישן שלו, אבל זה לא אמר שהיא עשתה זאת בלב שלם. במקום מסוים היא הייתה רוצה לא להיות איתו שם, לא לשבת בחורבה הדוחה ההיא ולא לראות את ליבו של החבר שלה נשבר מול עיניה. אבל זו הייתה חובתה כלפיו, כבת הזוג שלו. היא בילתה את כל חייה בבתים של משפחות טהורות דם, לכן היא ידעה היטב שמערכת יחסים היא הרבה יותר מאהבה בין בני הזוג – זו הייתה שותפות, בה לכל אחד יש את התפקיד שלו ואת חובתו כלפי האחר.

היא רק שמחה שזה מאחוריה. היא חששה שבן לא יקבל את מה שמצא בביתו הישן היטב, אבל נראה שהוא מתמודד עם העניין לא רע; הסיום המפתיע של הביקור ללא ספק תרם להשאיר אותו מחוץ למחשבות מלנכוליות.

בעודה מתלבשת בבגדים הרגילים שלה, היא חשבה על מה שבן אמר לה לפני שהיא עזבה. אוכלי המוות שמו אותו למטרה כבר לפני חודשיים, והוא לא סיפר לה... האם היא צריכה לכעוס עליו על שהסתיר ממנה את האמת הרת הגורל הזו? קשה היה לה לחוש ככה כשהיא יודעת כמה אמיתות גורליות היא מסתירה ממנו.

כנות לא הייתה תורמת למערכת היחסים שלהם, היא אמרה לעצמה בעודה מסרקת את שיערה. אם הייתה מספרת לבן על פרופסור אוורה הוא היה משתגע מרוב זעם ובוודאי מנסה לעשות משהו מטומטם כדי לעצור אותו מלהמשיך ולפגוע בה. אבל הוא לא היה מבין שהיא כבר חשבה על העניין בדקדקנות רבה, ושאולי מוטב שאוורה יאמין שהוא יכול להמשיך לשחק בזיכרונות שלה עוד זמן מה, עד שהרגע הנכון לפעול יגיע. לבן היה לב של זהב, בזה לא היה ספק, אבל הוא היה תמים. הוא היה ילד. הוא לא הבין את הדרכים הנסתרות בהן צריך ללכת כדי לעשות את מה שצריך להיעשות.

לא, מוטב שבן יישאר באפלה לעת עתה. אם הוא יידע באיזה מצב רגיש היא נמצאת כנראה שהוא רק היה מחמיר אותו בניסיון לעזור.

היא יצאה מחדרה בחיפוש אחר אדון מאלפוי. הבית היה שקט לחלוטין, אבל זה לא היה יוצא דופן. הוא לא היה בחדר העבודה שלו, לכן היא חיפשה באגף המגורים שלו ובספרייה, אבל גם שם הוא לא היה. האפשרות האחרונה הייתה הטרקלין, ואכן נשמעו משם קולות שיחה בעת שמורגנה ניגשה אל הדלת. גברת מאלפוי בטח שוב מארחת, ואדון מאלפוי חייב לשבת שם ולהעמיד פנים שאכפת לו מסיפוריהם של האורחים.

היא הקישה על הדלת מחמת הנימוס, ולא המתינה לתשובה לפני שנכנסה. המחזה שנגלה בפניה בפנים גרם לה לקפוא במקומה.

כל הווילונות היו סגורים, למרות שבחוץ היה לילה קיצי נעים. אש עזה בערה באח, והייתה מקור האור היחידי בחדר, כאילו המפגש שהתקיים שם אורגן בחיפזון רב וללא גינונים. גברת מאלפוי תמיד דאגה שהטרקלין יראה במיטבו בשביל האורחים שלה, עם נרות וזרי פרחים טריים, עובדה שרק הדגישה את האווירה המתוחה שבחדר – אווירה שאמרה ששלושת האנשים הזרים שישבו שם כלל לא היו אורחים קרואים.

אדון מאלפוי קם על רגליו ברגע שהיא נכנסה.

"היית אמורה לחזור רק ביום חמישי," הוא טען, כמעט בטמטום.

"אמרת שאני יכולה לחזור מתי שאני רוצה," מורגנה השיבה לו, לא מורידה את עיניה מהאורחים. כנראה שאדון מאלפוי לא באמת התכוון לדבריו.

"נהדר שהצלחת להצטרף אלינו, מורגנה," ארטמיס אמרה לה בחביבות, מניחה בצד את ספל התה שלה בכזו טבעיות שאפשר היה לחשוב שזה הבית שלה. היא הייתה לבושה בגלימה המרופטת השגרתית שלה, אבל איך שהוא נראתה הרבה יותר אצילית מתמיד, כאילו היא עוטה גאווה עצמית כמו גלימה נוספת, מפוארת.

לצידה ישב אחיה התיאום, הליוס, בחליפה שחורה אופיינית. פניו החיוורות עטו הבעה של אדישות, והוא לא הסתכל על מורגנה כשהיא נכנסה.

"כבר הכרתן?" גברת מאלפוי שאלה. היא התאמצה להתנהג כרגיל, אבל ישבה על קצה הכיסא שלה במתח לא אופייני.

"בהחלט. אני ומורגנה פיתחנו ידידות חזקה במהלך שהותנו המשותפת בווינטרהול," ארטמיס אמרה, מחייכת אל מורגנה בטבעיות. מורגנה גילתה שאגרופיה קפוצים מסביב לשמלתה והרפתה אותם. פעם היא וארטמיס היו קרובות – היא ראתה בה דמות אימהית. מתי התחילה לחשוש מפניה?

"אל תעמדי שם סתם כך," גברת מאלפוי סיננה לכיוונה. אז היא נתנה בבעלה מבט והוא התיישב במתח רב.

מורגנה סקרה את החבורה. היה רק מקום פנוי אחד. היא התיישבה בו בחוסר רצון רב.

"אמרתי לך שניפגש הקיץ," פארנהייט אמר לה בזחיחות, לוגם מספל תה.

הוא לבש מכנסיים שחורים מחויטים וחולצה לבנה מכופתרת, שחשפה מעט מחזהו בצורה אופנתית. שיערו הכהה היה מסורק לאחור לפי צו האופנה, מדגיש את הקווים החזקים של פניו. השוני בינו לבין בן מעולם לא היה צורם כל כך בעיניה של מורגנה.

היא עשתה כמיטב יכולתה לשבת כמה שיותר רחוק ממנו. האופן בו הסתכל עליה גרם לה להרגיש צמרמורת, כאילו יצור דוחה מטפס עליה. היא השפילה את מבטה והזדעזעה כשמצאה פנים מסתכלות עליה מכיוון חיקו; זו הייתה מסכה אנושית מדויקת להחריד, מכוסה כולה כיתוב רונות פצפון.

"הם יהיו שידוך מוצלח," גברת מאלפוי אמרה פתאום. מורגנה תקעה בה מבט נדהם והיא השיבה לה מבט מרסן, מזכירה לה בתוקף להיות ילדה טובה ולשתף פעולה.

"כן... אבל לצערי, לא הגענו לדון בענייני שידוכים," ארטמיס אמרה. "כמו שהתחלתי לומר לפני שדברי נקטעו, אנחנו מעוניינים – לא, אנחנו מצפים – לקבל את תמיכתכם בנושא הזה."

"אנחנו מעדיפים לא לקחת חלק," אדון מאלפוי אמר, בקושי מצליח לשמור על קול יציב.

"אתה מנומס מאד, סקורפיוס," ארטמיס דיברה אליו כאילו היה ילד קטן. "אבל אני חוששת שבשלב זה לא נותרה לך ברירה רבה, בן דודי היקר. אני שונאת לפזר איומים, אבל – "

"את אוהבת לפזר איומים," אדון מאלפוי נכנס לדבריה בעזות נפש יוצאת דופן יחסית אליו. ידיו רעדו מאד, אבל הוא התעקש להמשיך להחזיק את הכוס שלו. "תמיד אהבת, גם כילדה. ואהבת עוד יותר לקיים אותם..."

"אתם מכירים?" מורגנה התפרצה לשיחה. ארטמיס מעולם לא הזכירה את העובדה שהיא מכירה את אדון מאלפוי. היא חשבה על היום בו נפגשו, על הרציף בדרך לווינטרהול – האם היא ידעה מי היא עוד לפני שנפגשו, דרך אדון מאלפוי? האם ההתנהגות הדואגת והאימהית שלה הייתה מתוכננת מראש, ולא תגובה טבעית לקשר שנוצר ביניהן?

"בהחלט," ארטמיס אמרה בעליזות כמעט מטרידה. "מילדות. אנחנו בני דודיו של אביו של סקורפיוס. דודה נרקיסה הייתה אדיבה מספיק כדי לאפשר לנו להתארח בבית היפה שלהם בחופשות מהוגוורטס."

ארטמיס נתנה מבט בתקרת הטרקלין המאוירת. הייתה מרירות כבדה מאד בקולה, כמו זפת שחורה דוחה שהצטברה בקרבה במשך שנים ארוכות. מורגנה מעולם לא שמעה אותה מאבדת כך את קור רוחה; נראה שהשהות באחוזת מאלפוי משפיעה עליה לרעה, מעלה באוב שדים מילדותה שמורגנה ידעה שהיא לא רוצה לפגוש.

"אתם האחרונים שעדיין לא נתנו את הסכמתם," ארטמיס המשיכה, זיכרונות הילדות נסוגים שוב מאחורי המעטפת המחושבת והמנומסת שלה. "כל החברים שלכם כבר השתכנעו; משפחת בלסטרוד, משפחת פלינט, משפחת רוזייר... אנחנו צריכים רק את התמיכה של משפחת מאלפוי העתיקה והמכובדת כדי שנוכל להגיד שאנחנו מייצגים את האינטרסים של כל המשפחות טהורות הדם. אנחנו צריכים את הקול שלכם."

"אתם צריכים את הזהב שלנו," גברת מאלפוי תיקנה אותה, ממתיקה את דבריה בחיוך מנומס.

"את לא טועה," ארטמיס הודתה בפניה בכנות. "אבל אנחנו גם רוצים את השם שלכם. דוד לוציוס היה אחד מאוכלי המוות הקרובים ביותר אל אדון האופל בזמנו. גם אם השם מאלפוי נאמר היום בזלזול, בקרב החוגים שלנו הוא עדיין שם מכובד ביותר."

הם באמת מתכוונים לנסות לחזור לעמדת כוח? מורגנה תהתה. ארטמיס כנראה יותר משוגעת ממה שהיא חשבה. אף אחד לא יחזור לתמוך באוכלי המוות אחרי התבוסה במלחמה השנייה... אבל היא טוענת שכל המשפחות האחרות כבר הסכימו לתת את תמיכתן... האם זה ייתכן?

"ומה בדיוק תעשו עם השם והזהב שלנו?" גברת מאלפוי שמרה על קור רוח ענייני, בניגוד לבעלה, שנראה כאילו הוא עומד לעבור התמוטטות עצבים בכל רגע.

"נתרום את שניהם לחיזוק מעמדנו. את הזהב ננצל כדי לבנות מפקדה חדשה – הקודמת התגלתה על ידי הילאים."

גברת מאלפוי נראתה מפקפקת. "לא שמעתי על כך."

"כמובן שלא," פארנהייט נכנס לשיחה בחדות. "ההילאים נסוגו משם כמעט מייד והתיק עדיין לא נסגר. לאף אחד לא אכפת ממה שהם מצאו שם. כולם עסוקים בלהתגונן מפני האיום האמיתי, ולאף אחד אין פנאי לדבר על משמעות תואר הקוסם וחשיבות טוהר הדם."

"הקרקע פורייה למהפכה." רק כשכולם הסתכלו עליה, מורגנה הבינה שהיא דיברה.

"מורגנה היא ילדה חכמה," ארטמיס אמרה בקול רך. בולי עץ פצפצו באח, כאילו כדי לחזק את דבריה. "הענקנו למשרד הקסמים שנה אחת להוכיח את עצמו כנגד האיום. הוא נכשל. כעת הגיע הזמן שניקח את המצב לידיים שלנו."

"אתם תכשלו," אדון מאלפוי אמר לה, מצחו מבהיק מזיעה לאור האש.

"די להיות כל כך פסימי, סקורפיוס," ארטמיס אמרה לו באותו דיבור מלגלג, כאילו היה ילד רפה מוח. יותר מכל דבר שנאמר בשיחה הזו, דווקא זה היה מה שהכעיס את מורגנה. "אנשינו מאז ומתמיד נחנו בפגם אחד חמור מאד, והוא פחדנות. אם נתגבר על הפחד, נוכל להצליח היכן שאבותינו כשלו. כפי שמורגנה אמרה בתבונה רבה, הקרקע פורייה למהפכה. זה הזמן."

"ואם תכשלו?" גברת מאלפוי שאלה. "מה יהיה עם ההשקעה שלנו אז?"

"איזולדה היקרה, אנחנו מדברים על שינוי פני ההיסטוריה, ואת חושבת על זהב," ארטמיס אמרה בצקצוק לשון.

"משפחת מאלפוי היא כלום בלי הזהב שלה," גברת מאלפוי אמרה בקרירות, עיניה החתוליות רושפות. "בואו נודה באמת."

"אני מצטערת, אבל אין דרך להבטיח את ההשקעה שלך."

"מה אם ניתן לכם משהו במקום זהב?"

"כמו מה?"

"מגויסים. אני בטוחה שאתם צריכים מגויסים שיעשו קצת מהעבודה השחורה."

אדון מאלפוי, שעד כה היה זרוק בכיסאו בייאוש, הזדקף לפתע. גם מורגנה חשה דקירה מבשרת רעות בבטנה.

"מה את מנסה להגיד?" אדון מאלפוי אמר לאשתו בקול שקט, כאילו קיווה שרק היא תשמע אותו.

"הנערה." קולה של גברת מאלפוי היה חלק כמו משי, אך ניקב את עורה של מורגנה כמו סכינים.

"לא, את לא מתכוונת לזה – " אדון מאלפוי התעקש.

מורגנה קמה בכזו פתאומיות ששולחן הקפה נהדף וקומקום התה התנפץ על הרצפה. גברת מאלפוי קמה כדי שהתה לא יכתים את שולי שמלתה.

"את לא יכולה למכור אותי לכל המרבה במחיר כמו איזו חתיכת בשר!" מורגנה צעקה עליה במלוא הגרון. "אני בגירה! אין לך שום השפעה עלי, חתיכת זקנה מרושעת – !"

"כל עוד את חיה תחת קורת הגג הזו, את תעשי כל מה שיידרש ממך, פרחחית כפוית טובה שכמותך," גברת מאלפוי השיבה לה בארסיות מיומנת, קרירה, בעודה מושכת את שולי שמלתה הצידה. "אנחנו סיפקנו לך וכלכלנו אותך, ועכשיו תורך לתרום בחזרה למשפחה הזו. את שוכחת שאת יתומה חסרת כל. אנחנו לא חייבים לעשות שום דבר בשבילך! הגיע הזמן שתכירי במה שאת חייבת לנו."

"בבקשה, זה לא נחוץ," אדון מאלפוי התערב, נשימתו כבדה. "אנחנו לא חייבים להסכים. אנחנו לא חייבים לעשות את ההסכם הזה – "

"אתה טיפש," אשתו הטיחה בו ללא רחמים. "אתה טיפש אם אתה באמת חושב שאנחנו לא חייבים לעשות את זה. אתה מכיר את האחים לסטריינג' טוב בהרבה ממני, ואפילו אני יודעת שאסור לתת לעובדה שהם שותים איתנו תה בנחת להטעות אותנו." גברת מאלפוי רשפה כעת. פניה היו מסכה לבנה של קרירות מחושבת, אך הטון הגבוה של קולה ואגרופיה הקמוצים הסגרו את המאבק הפנימי המתחולל בתוכה. "אתה חושב שהם יהססו להרוג אותנו?"

מורגנה הצטמררה למשמע המילים הקשות.

ארטמיס תיקנה את הקומקום השבור בשלווה מוחלטת, מאוכזבת שהיא לא הייתה יכולה לשחזר את התה. מורגנה נגעלה למראה. זה היה כמו להסתכל על תמונה שאפשר לראות בשתי דרכים; ברגע שראתה את ההיבט הנסתר של האישה, היא לא יכולה הייתה להתעלם ממנו עוד, לא משנה באיזו שלמות עטתה מסכה של סבר פנים ידידותית.

"אי אפשר להכריח מישהו לקחת את האות האפל," הליוס נידב בקולו העמוק. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא דיבר באותו הערב.

"הוא צודק," ארטמיס אמרה. "האות האפל יכול להיות מוטבע רק בהסכמה. את לא יכולה להכריח את מורגנה להפוך לאוכלת מוות, למרות כוונותייך הטובות." ארטמיס חייכה בסרקסטיות. "אבל למרבה המזל, את הצעת בדיוק את הדבר שרציתי יותר מכל. קודם לכן התחלת לדבר על שידוכים – קרה ואני מחפשת שידוך לבן שלי. הגיע הזמן שהוא יינשא." היא הסתכלה בפארנהייט.

מורגנה כשלה לאחור בזעזוע. היא הסתכלה בין פארנהייט לבין ארטמיס. אם זה היה נאמר לה קודם לכן, היא לא הייתה מאמינה שיש ביניהם קשר דם כל שהוא. אבל רואה את פניהם לאורה של אותה האש, היא הבינה שיש ביניהם דמיון; שניהם נחנו באותה נגיעה של רשעות ערמומית, ושניהם ידעו כיצד להסתיר אותה ולרמות את העולם.

"אתם לא יכולים להכריח אותי," היא זרקה לאוויר ברעד.

ארטמיס משכה בכתפיה. היא השיגה את מבוקשה. הרעיון כבר הכה שורשים בראשה של גברת מאלפוי, זו הרגיעה את עצמה לאחר ההתפרצות שלה, מברישה שיערות זהובות תועות מפניה ומשיבה את התספורת המהודרת שלה על קנה.

"כן, זה פיתרון טוב," היא מלמלה בקור רוח, מזדקפת ומיישרת את הופעתה, שבה להראות את מרותה כבעלת הבית. "גם מורגנה צריכה למצוא שידוך. מה בנוגע לשושלת של אביו?"

"מהטהורות ביותר באירופה, אני מבטיחה לך," ארטמיס השיבה לה. החיוך שלה הבהיק כמו סכין לאור האש. מורגנה חיפשה דרך מילוט – התנגדות מצד אדון מאלפוי או מצד פארנהייט – אבל הפטרון שלה הגיב להודאה בתבוסה מרה, נשען על ברכיו ותוקע את מבטו ברצפה, ופארנהייט המשיך להיראות מרוצה מעצמו.

המבט בעניים שלו הפחיד אותה, כאילו רצה להזכיר לה שבקרוב היא תהיה נתונה לחסדיו. היא סבה על עקביה ועזבה את הטרקלין במהירות. כשהייתה בחוץ פתחה בריצה. אף אחד לא קרא לה לחזור.

היא לא עמדה להישאר שם עוד רגע אחד. היא עמדה להתעתק לבית של בן ולהישאר שם, לא משנה מה אבא שלו אומר. היא תישאר איתו ותספר לו הכל – תספר לו כדי שיוכל להציל אותה מהגורל הזה –

מישהו תפס בזרועה. היא התפתלה מחוץ לאחיזתו ומצאה את שרביטה. רק כשהוא היה מכוון אל פארנהייט היא הבינה שדמעה אחת חמקה וזלגה במורד פניה.

פארנהייט לא הגיב בתוקפנות. "זה לא חייב להיות ככה," הוא אמר לה בכנות. לא נראה על פניו זכר למבט המרושע שראתה לאור האש, עד כדי כך שמורגנה הייתה יכולה להאמין שדמיינה אותו.

"זה נהדר בשבילך, לא?" היא הטיחה בו בשנאה, רגשותיה גועשים בה ללא שליטה. "כל מה שרצית לעשות מאז שנפגשנו היה לאמלל אותי. עכשיו יהיו לך שנים לעשות את זה. מפתיע אותי שלא מפריע לך שגרמת לכולם לחשוב שאני מנהלת רומן עם אוורה – "

"אל תהיי מטופשת," הוא השיב לה, לא מתרגש מהעובדה ששרביטה מכוון אליו. "אני יודע שזה לא נכון. אני יודע על המפגשים שלכם, ואני יודע מה המטרה שלהם. ידעתי מאז אותו הלילה כשמצאתי אותך מתהלכת. זה היה פרט מידע חיוני שעזר לי מאד, למען האמת. הוא קידם אותנו בצעד גדול לקראת המטרה שלנו... המ... אולי זה הזמן להגיד שאת כנראה לא תפגשי את המרצה היקר שלך שוב בחיים האלה."

"על מה אתה מדבר?" מורגנה פלטה.

פארנהייט חייך בשביעות רצון זדונית. הוא הוציא את המסכה המעוותת והניח אותה על פניו. לנגד עיניה של מורגנה הוא התחיל להשתנות; שיערו התבהר והתארך, גופו התקצר והתרחב, צבע עורו ופניו השתנו לחלוטין... ומולה עמדה הכובסת שהיא ראתה במשרדו של פרופסור אוורה ביום בו נפרדו.

"זה... היית אתה?" היא לא הצליחה לתפוס זאת. לכן היא נראתה לה מוכרת כל כך... לכן פרופסור אוורה נראה מפוחד כשמצא פתק בין בגדיו... האם זה היה מכתב איום? הבטחה שארטמיס וחבריה פוקחים עליו עין? דבריו של גאליוס, אותם שמעה לפני זמן רב, שבו אליה בקילוח דקיק מכיוון נבכי זיכרונה הפגוע – "לאור עברכם המשותף..."

פארנהייט הנהן והסיר את המסכה, חוזר לצורתו המקורית.

"זה קסם אפל מאד," מורגנה אמרה, שולחת מבט במסכה.

"אפל למדי. אבל אל תדאגי לי – אני תלמיד מצטיין בווינטרהול, אני יודע מה אני עושה," פארנהייט השיב בזחיחות.

מורגנה אמרה לו ללכת לעשות משהו גס מאד.

פארנהייט צקצק בלשונו בצורה שהגעילה אותה. "זו לא דרך לדבר לבעלך לעתיד."

"אל תשלה את עצמך," היא הכישה, מגנה על עצמה באפשרות לחמוק מהתוכניות של הפטרונית שלה כלפיה.

"מוטב שאת לא תשלי את עצמך, מורגנה," הוא השיב, שמה מתגלגל על לשונו בצורה דוחה. "את אוהבת לחשוב שאת טובה יותר, נכון? הגיע הזמן שתכירי במציאות – את לא שונה משום נערה טהורת דם אחרת. את תינשאי למי שהפטרונים שלך יראו כראוי. כך זה צריך להיות. חסכי לעצמך את הכאב ותשכחי מהאביר על הסוס הלבן שלך, בנג'מין פוטר..."

הוא פלט גיחוך יבש, מעביר את אצבעותיו על המסכה המזוויעה בהיסח דעת. עניו הכהות נראו מרוחקות לרגע, אך מהר מאד שבו להתמקד בה במבט ערמומי. מורגנה נמתחה, אך התאמצה להסתיר את חוסר הנחת שלה למשמע השם. הוא ידע על בן – הוא ראה אותו בווינטרהול איתה, בוודאי יותר מפעם אחת.

"תנצלי את הזמן שנשאר לך איתו היטב," הוא הציע לה, וכעת לא התאמץ להסתיר את הרוע שבמבטו. "ובאותה הזדמנות תספרי לו שימיו ספורים. הדם שלו יאחד את כל המאמינים של אדון האופל, ישחרר אנשים כמו הפטרונים שלך מהפחד. האור האחרון יכבה... תאמרי לו את זה. תאמרי לו שאין לו איפה להסתתר."

הוא ניער את המסכה בחיוך אכזרי וחזר לטרקלין בצעד חתולי, מותיר את מורגנה לבדה.

ידה האוחזת בשרביטה נשמטה. היא סבה והלכה אל חדרה, ראשה ריק. רק כשסגרה את הדלת אחריה, מותירה את עצמה באפלוליות החדר שלה, בו דלק נר בודד, היא התחילה לבכות. ראשה עדיין היה ריק, והיא בכתה ללא גינונים – זה היה הדבר היחיד שהיא הצליחה לעשות. ואז אירועי הדקות האחרונות שבו אליה בפתאומיות, והיא רצה אל חדר הרחצה והתחילה להקיא.

היא חזרה לחדר, אבל לא הצליחה להביא את עצמה לצעוד עד המיטה, אז היא התמוטטה על השטיח באמצע החדר. היא נשכבה עליו בחוסר אונים, דמעות ממשיכות לזלוג מעיניה הפקוחות ללא שליטה. כל הרהיטים בחדר נראו גדולים מאד מלמטה. זה רק חיזק את תחושת חוסר האונים שהשתלטה עליה.

כעת היא ידעה איך בעלי חיים קטנים מרגישים כשתפרי חיית הטרף סוגרים עליהם. לא היה לה מנוס, לא הפעם. אדון מאלפוי לא היה יכול לספוג את המהלומה עבורה, ופרופסור פוטר לא היה שם לתקן את הכל כבדרך קסם. אם הוא רק היה שם... ובן – בן, שהיא למדה לאהוב והרגישה כל כך בטוחה איתו – בן שכמעט יכול היה למלא את מקומו של פרופסור פוטר – הוא המקור הפועם של כל הכאב והאומללות שלה. במצבה הנואש היא הרגישה שהייתה מסוגלת לסבול להיות נשואה לפארנהייט, כל עוד בן היה נותר בחייה, מקור האור שלה בהמשך דרכה החשוכה לאורך החיים... אבל הוא לא יכול להישאר שם – לא אם היא חלמה שהוא יינצל מהאנשים שרצו לרחוץ בדם שלו...

המחשבה על כך עוררה בקרבה גל בכי נוסף. היא בכתה ובכתה, עד שחשה שהיא לא לבד. היא התגלגלה מעל השטיח ומצאה את אדון מאלפוי כורע לידה. משום מה הוא נראה צעיר מאד בעניינה – צעיר וחסר אונים. פניו הנפולות נראו חלקות כמעט, ודמעה אחת נלכדה בשקע של אפו. לפני שהיא הבינה מה קורה, הוא משך אותה לחיבוק. אבל הוא בעצמו היה כל כך נסער וכואב שלא היה בחיבוק נחמה רבה.

"את יודעת שאני אוהב אותך כאילו היית בתי," הוא אמר לה בקול חנוק, והיא שמחה שהיא לא רואה את פניו. "אבל גם אני נישאתי בניגוד לרצוני. זה פשוט משהו שאנחנו חייבים לחרוק שיניים ולעשות..."

"היא הייתה כל כך שמחה פשוט למסור אותי," מורגנה פלטה במרירות. היא עדיין לא התפנתה לחשוב על שנאתה המחודשת אל גברת מאלפוי. "היא רק חיכתה לרגע הזה, נכון? היא הייתה זורקת אותי לעסקה גם אם היא לא הייתה צריכה."

"אל תאשימי אותה, מורגנה," אדון מאלפוי אמר בעדינות. היא לא זכרה שהוא אי פעם הגן על אשתו לפניה. "היא... היא צודקת. אנחנו נתונים לחסדיהם של האנשים האלה. הם – "

"יהרגו אותנו. הבנתי." היא לא הרגישה פחד. אולי עדיין לא הפנימה את משמעות הדברים. "ארטמיס – היא תמיד הייתה כזאת?"

"כן," אדון מאלפוי השיב ללא רגש. "תמיד היה בה אופל נסתר. אני לא בטוח איך אני יודע את זה – אולי שמעתי את סבתי מדברת על זה בילדותי – אבל היא ירשה את הטירוף של אימא שלה. או שזה רק תירוץ לרשעות הבלתי מוסברת שלה כילדה קטנה... לא היו לה חיים קלים כלל וכלל. יתומה, תמיד נרדפת על ידי צל הפשעים של הוריה... זה אולי יפתיע אותך, אבל הליוס הוא העדין וטוב הלב מביניהם. אבל הוא תמיד היה עושה דברה של אחותו."

מורגנה חשבה על הליוס, על הכבוד והעדינות שהפגין כלפיה באותו הלילה בתיאטרון. ייתכן שהופעתו המאיימת לא מעידה על אופיו האמיתי, או שגם הוא, כמו אחותו, מסתיר פנים אפלות מאחורי האדיבות שלו.

"היה יכול להיות גרוע יותר." זו הייתה המסקנה אליה אדון מאלפוי הגיע.

מורגנה בחרה את אותו הרגע כדי לספר לו על הבן. היא סיפרה לו את כל הסיפור שלהם מההתחלה, והתוודתה בפניו שבילתה איתו את הימים האחרונים. לבסוף היא סיפרה לו על האיום של פארנהייט, וקולה נשבר, מביא איתו דמעות טריות.

היא ציפתה שאדון מאלפוי ינזוף בה על ששיקרה לו, או ישתגע מדאגה לנוכח הסכנה בה הייתה נתונה באותו היום, גם מפני המוגלגים וגם מפני אוכלי המוות. אבל הוא לא הגיב בשום אופן כזה; הוא רק נראה מוטרד ומהורהר מאד.

"את צריכה להזהיר אותו," הוא אמר לה נחרצות. "מורגנה – ארטמיס צודקת כשהיא אומרת שהפגם הגדול ביותר של אנשים כמונו הוא פחדנות. אנחנו מפחדים לאבד את השם שלנו, את הזהב שלנו, את החיים שלנו, למרות שאנחנו חיים אותם בלי שום טעם... אבל את לא כמוני וכמו הפטרונים האחרים. את הולכת בעקבותיו של אלבוס. אני רוצה שתחשבי עליו ותעשי בדיוק מה שהוא היה עושה במצב הזה."

מורגנה הנהנה, מוחה את פניה הרטובות. אדון מאלפוי דיבר באסרטיביות, כמעט בלהט, שהלמו אותו מאד למרות שכלל לא אפיינו אותו. היא לא יכולה הייתה להמשיך לשקוע ברחמים עצמיים למשמע הנחישות בפתאומית שלו.

"מחר אני אכתוב לג'יימס פוטר," הוא אמר לה בלחש. "אם יש מישהו שיכול לעזור לנו, זה הוא. ואת בינתיים תוודאי שהם לא יגעו בבן שלו. כל עוד יש להארי פוטר יורש אנשים לא ישכחו את לקחי המלחמה השנייה. אם הוא יחוסל, אנשים יאבדו תקווה מול האיום והם יתחילו להיזכר למה פעם הם תמכו באדון האופל, שהבטיח להם שקוסמים הם גזע נעלה. יש לך תפקיד חשוב. אני סומך עליך לבצע אותו היטב. את ילדה מוכשרת וחכמה, מורגנה."

"אני לא ילדה," מורגנה השיבה לו, מתנתקת ממנו. שניהם ישבו על השטיח כמו ילדים בגלימה רשמית ושמלה שחורה.

אדון מאלפוי נתן בה מבט לח. "זה נכון," הוא אמר בקול חנוק, חוזר לאופיו המוכר. "את כבר לא ילדה."

ברגע שהוא יצא מורגנה ניגשה אל שולחן הכתיבה שלה. אסור היה לה לעצור לרגע – אסור היה לה לתת לייאוש להשיג אותה.

מבעד לחלון נראו שמי הלילה. צלליתו האדומה של כוכב וונוס השתלטה על השחור בהילה אדומה כדם, וברקע נראתה דמותו החיוורת של כוכב מרקורי, כמו רוח רפאים של וונוס המדמם.

בעוד מספר ימים יתרחש הליקוי המפורסם. בשיעור אסטרונומיה בווינטרהול מורגנה למדה שהאירוע הזה מסמל את פתיחתו של עידן חדש, מסמל התנגשות גורלית בין אור לחושך – לפחות לפי פרשני הכוכבים. אבל לא היה לה פנאי להרהר בכך. היא חשבה על היום שעבר עליה – הנסיעה לביתו הישן של בן נדמתה כאילו התרחשה לפני שנים רבות.

היא ידעה שאין טעם למלא את ראשו של בן באזהרות – הוא כבר ידע שהוא בסכנה, מלבד זאת שלא היה אדם שהתאפיין במשנה זהירות. כמו שאדון מאלפוי אמר, היא הייתה צריכה לחשוב מה פרופסור פוטר היה עושה במקומה. היא חשבה על הפעם האחרונה בה ראתה אותו, על דמותו הניצבת באומץ, חוצצת בינה לבין החיילים. היא דמיינה אותו מפנה את ראשו לאחור בפעם האחרונה ומעניק לה את החיוך הידעני שלו...

כן. היא ידעה מה היא צריכה לעשות. היא התיישבה לשולחן, הוציאה חבילה טרייה של יריעות קלף והתחילה לכתוב מכתבים לאור הנר.

הפרק הקודם		הפרק הבא