זה פשוט בלתי אפשרי!

אז לא המשכתי במשך שנים!

אבל אז החלטתי להמשיך...

והנה אנחנו כאן.

תהנו :)

דראקו ובלייז בדיוק חלפו על פני האולם הגדול, כאשר איפה-שהוא בסביבה נשמעו קולות חזקים, שנשמעו לא אנושיים, מלווים בצעקות ומגוון מילים גסות.

"מה זה אמור להיות?" התפלא בלייז, לא מאמין למראה עיניו. מחזה מוזר ביותר נגלה אל מול עיניהם: שלושה תלמידים ופרופסור ספראוט אחת ניסו להשתלט על אתון אדמונית! האתון נערה נערות ארוכות, מסרבת לשתף פעולה וניסתה להיאחז בחוזקה ברצפת האבן. סצנה כזאת הייתה יכולה אולי להיות דבר נורמלי, אם הם היו נמצאים בכפר מדברי, מרלין-יודע-איפה, אבל ממש לא בבית ספר מכובד לכישוף וקוסמות!

"חיה עקשנית איומה שכמוך!" נחרה פרופסור ספראוט בקול, "אני לא מאמינה שזה קורה! היא אכלה את כל ההידראנגאה שלי!"

"לא ידעתי שלמישהו בהוגוורטס יש חמור!" הגיב בלייז בפליאה, נוגס בתפוח שאחז בידו.

"אם השרביט שלי היה אצלי, הייתי הופך את הוויזלית לא לחמור, אלא לעכביש מסריח!" ענה דראקו, מגחך.

זאביני, שבדיוק נגס בתפוח פעם נוספת, השתנק, יורק חצי ממה שהכניס לפיו. דראקו טפח על גבו, צוחק לנוכח הבעת פניו ההמומה. לא היו הרבה הזדמנויות בהן יצא לדראקו לראות את בלייז מופתע באמת. וכעת, הייתה האחת מהזדמנויות הפז האלה.

"זאת וויזלי?!" שאל בלייז, כשסוף-סוף הפסיק להשתעל. "אבל איך?!"

"אני לא יודע, בערך כמו שאתמול ניפצתי את כל הזכויות בקומה למעלה והעפתי אותך ואת פוטר לצדדים."

"אתה מפתיע אותי כל פעם מחדש, מאלפוי, אתה יודע. אני עוד זוכר את התקופה שהייתה לך שליטה עצמית!"

"איזה שטויות… אם לא הייתה לי שליטה עצמית לא היה נשאר ממנה כלום."

לשמחתו, האתון הייתה עסוקה מידי בניסיון להשתחרר מהידיים שאחזו בה, שהיא לא שמה לב למקור כל צרותיה, שבדיוק חלף ממש על ידה.

כשהחברים פנו אל היציאה מהטירה, דראקו ראה את דמבלדור, המתקרב לכיוונם, עטוף בגלימת מסע. הוא הולך לאן-שהוא? אבל…

"פרופסור, אתה הולך לאן-שהוא?" שאל דראקו, חוסם קלות את המעבר. זה היה חצוף ביותר, אבל לא הייתה לו ברירה. "אבל מה עם…"

"אל תדאג, מר מאלפוי, בשמונה בדיוק אתה ומר פוטר צריכים להגיע למשרד שלי, כמתוכנן. יכול להיות שאני אאחר מעט, אך אביך אמור להגיע בזמן. פרופסור סנייפ ימסור לכם את סיסמת הכניסה לאחר ארוחת הערב.

דראקו הנהן בתגובה. אבן ירדה מלבו. כמובן, שהמפגש הצפוי עם אביו הטריד את מנוחתו, אבל בהשוואה לשיחה המתקרבת עם הארי, הוא נראה כבעיה שולית. חוץ מזה, הוא קיווה שאביו יאמר משהו על חיזוי עתידות. אולי, זה לא היה העתיד - למרות שהוא קיווה שזה דווקא כן. כעת, למלפוי נדמה היה, שהוא מבין את המשמעות הנסתרת של ההתגלות שהייתה לו - היא חשפה את משאלת ליבו. לאחר שנים שהייתה מוחבאת עמוק-עמוק בפנים, היא התגלתה לו לפתע במהלך השיעור! מהרגע ההוא, שהארי סירב ללחוץ את ידו בשנה הראשונה, דראקו חלם להיות חבר שלו. חלם לתפוס את חיוכו, לבלגן את שערותיו בחיבה, להביט אל תוך העיניים הירוקות. חלם… אבל הרגשות החמים הללו, נרמסו תחת מעטה של טינה, קנאה ושנאה.

"שלום, פרופסור דמבלדור!"

"הרמיוני? רון? איפה הארי?"

דראקו הסתובב וראה שהמנהל פגש על יד שער הכניסה את וויזלי וגריינג'ר.

"הוא הלך להאגריד."

"אני מקווה, שהוא זוכר שלאחר ארוחת הערב, בשמונה, הוא צריך להיות במשרדי."

"כן. כמובן, שהוא זוכר," ענתה הרמיוני.

"מצויין. פרופסור מקגונגל תמסור לו את סיסמת הכניסה בהמשך היום."

לאחר שנפרדו לשלום מהמנהל, שהיה בדרכו החוצה, פנו זוג הגריפינדורים למסדרון המזרחי, ודראקו נשאר לעמוד במקומו. בלייז שם לב ישר, איך נדלקו עיניו, ברגע שהבין שהוא יכול לדבר עם הארי ממש עכשיו! החבר לא הספיק אפילו לומר מילה, ודראקו כבר קפץ ממקומו במהירות כזו, שהניפה את שולי גלימתו. הוא טס במורד המדרגות ורץ לביתו של האגריד. השמיים הסתוויים, הקודרים, החלו כבר להחשיך, רוח לחה וקרה היכתה בפנים, מכריחה את עיניו להצטמצם, אך דראקו המשיך לרוץ, ברגשות סוערים. כמו קודם הוא לא ידע מה לומר ואיך לומר, ממה להתחיל, איך פוטר יגיב. אבל איזה "חוש שישי", או משהו בסגנון, המשיך לומר לו שהוא עושה את הדבר הנכון.

כשהוא הגיע לבקתה ועצר לפני הכניסה, תקף אותו רעד. בפנים נשמעה שיחה שקטה. הוא לא היה צריך לחכות זמן רב. כעבור מספר דקות נפתחה הדלת, ועל מפתנה הופיע פוטר.

"נתראה מחר, האגריד!"

"נתראה מחר, הארי! ואל תתרגש מכל זה יותר מידי!"

דראקו נתקף חרדה. הנה הוא… קרוב כל כך. כל מה שצריך לעשות זה לקרוא לו. הוא לא היה מסוגל לזוז מרוב פחד. ואולי, בכל זאת עדיף לחכות לערב? אבל אולי לא תהייה להם עוד הזדמנות לדבר? כל מה שהוא נזקק לו, היה להבין שהוא עלול לפספס את ההזדמנות שלו, כדי שחוסר הביטחון יעלם כלא-היה ויתחלף בביטחון בלתי-מעורער, של אדם, הצועד אל מותו.

"פוטר!" צעק דראקו. בכל מקרה, היה נדמה לו שזו הייתה צעקה. בפועל, זו הייתה רק לחישה חלשה, שבקושי ניתן להבדיל בינה, לבין רשרוש העלים ביער. הארי, כמובן, לא שמע דבר, והחל ללכת לכיוון הטירה, בהליכה מהירה. ככל שהתרחק, תווי גופו הלכו והתעמעמו, באור הערב העמום.

דראקו אגר את כל כוחותיו לכדי אגרוף וניסה בשנית.

"פוטר!"

הפעם הוא שמע. מרוב פחד, הארי הסתובב בחדות ושלף את שרביטו מהכיס וכיוון אותו אל דראקו. כשהבין, מי עומד מולו, הוא כיווץ את גבותיו ובעיניו הבזיק משהו, שגרם לדראקו לרצות לרוץ אליו ולחבק אותו בכל הכוח.

"מה אתה צריך?" שאל פוטר, בקול יציב. "באת ללעוג?"

"לא-לא… אני באתי לדבר."

ההחלטיות של דראקו הלכה והתמוססה. כנראה, שהייתה זו טעות לבוא לכאן, אחרי הכל.

"אין לנו על מה לדבר, מאלפוי," ענה פוטר, בעודו שומר על מרחק ומשאיר את השרביט שלו מורם. "למה אתה לא יכול לעזוב אותי בשקט, פשוט?!" המשיך הארי, מבטו כמעט מתחנן.

מילותיו חתכו את ליבו, כסכין גילוח, משאירות חתכים ישרים, נקיים ומדממים. 'לעזוב בשקט - לא!'

"במשך חמש שנים הייתי הצעצוע שלך! אולי די?"

"פוטר, תשמע… אני צריך לומר לך את האמת! הבנתי הרבה…" החל דראקו, אך פוטר קטע אותו.

"אתה לא מבין כלום, מאלפוי," אמר הארי במרירות.

דראקו ניסה להתנגד, ניסה להוציא מילים מפיו, אך המילים האחרונות הקפיאו אותו, הדביקו את לשונו. צל של חוסר תקווה התפשט בתוכו - לא משנה מה הוא יגיד, הארי לא יסלח לו.

"מאלפוי, תגיד את מה שרצית ותתחפף מפה."

הוא באמת רצה לומר כל כך הרבה, על כך שהוא מתנצל, על כך שוויזלי שקרנית, על כך שהוא סוף-סוף השלים עם רגשותיו! אך במקום זאת, דראקו שאל לפתע:

"את מי אתה אוהב?" הוא בקושי הספיק להבין, ששאל זאת בקול. ברגע שהמילים יצאו מפיו, הוא החוויר באימה.

'זהו,' הוא חשב, 'אני מת.'

אבל פוטר לא ביצע עליו את אחת הקללות אסורות, לא הרביץ לו ואפילו לא זרק איזו העלבה. הוא פרץ בצחוק. תחילה בשקט, ואז חזק יותר ויותר. דראקו היה יכול לחשוב שהוא השתגע, אם הוא לא היה מבחין בייאוש, שהתחבא מתחת לצחוק.

"יודע, אני מוכן לספק תשובה לסקרנות שלך," אמר פוטר, ולאחר שהחזיר את שרביטו לכיסו, פנה לאן-שהוא, בכיוון הכללי של היער. דראקו היה נסער כל כך, שפנה בעקבותיו, מבלי להשמיע צליל.

למרות העצים והשבילים המתפתלים, הארי התקדם בביטחון לעבר החורשה, שבה התקיים אתמול השיעור.

"מארי? את כאן?" שאל פוטר, כשהגיעו לאזור ללא העצים, המואר באור ערב עמום.

מיד נשמע רשרוש ענפים וקול צעדים ומתוך סבך של ענפים הופיע הפיית'ר. מראו גרם לרטט לעבור בגופו של דראקו. הנוצות הרכות הלבנות נצנצו באור הדמדומים, גורמות לה להיראות אף יותר גדולה ומרשימה.

"האהבה שלי לא מגיעה, למי שאני אוהב…" נאנח פוטר.

דראקו עקב בקושי אחר המתרחש: כל הרגשות, המחשבות והתחושות שלו התערבלו במוחו.

מריאל התקרבה והארי ישר שלח את ידו לכיוונה.

"שלום לך, יפה שלי," הוא אמר והניח את ידוע על הפנים הנוצתיות.

בדיוק כמו אתמול, יכולת הראיה נעלמה מיד! הרוח הסתווית הצוננת התחלפה בפרץ חום קיצי. אור חמים ובוהק חימם את גופו ואת נפשו.

"תראה, מאלפוי. תהנה. אתה צריך להנות מזה."

כשדראקו הצליח להתרגל לאור, הוא הביט קודם על הארי, ואחר כך, בלב הולם, העביר את מבטו אל הפיית'ר…

ונתקל בזוג עיניו כסופות, שהביטו בו בעניין. העיניים האלה… הצבע שלהן… הוא לא יכול היה שלא לזהות אותן. משום שבכל בוקר, היה רואה את הצבע הזה בדיוק, כשהיה מביט במראה.

'זה פשוט בלתי אפשרי…'

"הנה, עכשיו יש לך עוד סיבה לצחוק עלי, מאלפוי!" אמר פוטר במרירות, ממשיך ללטף את פניה של הפיית'ר, שהמשיכה להביט לתוך עיניו של דראקו. "מקווה שאני לא צריך לפשט לך את מה שאתה רואה במילים?"

'זה פשוט בלתי אפשרי…'

"יודע, אני אפילו מודה לך!" המשיך הארי. "פתחת לי את העיניים. ועוד פעם הוכחתי לעצמי, כמה שאני אידיוט!"

כשהארי הוריד את ידו, דראקו התעוור פעם נוספת. אחרי שעיניו התרגלו לאור הבוהק, הוא המשיך לראות נקודות צבעוניות מרצדות מול עיניו. כשעיניו התרגלו חזרה לחושך, פוטר לא נראה בסביבה.

'זה פשוט בלתי אפשרי…'

ראשו עבד בכזו מהירות, שדראקו לא הספיק לעקוב אחרי מחשבותיו. הן, כמו חתיכות של תצרף, הסתובבו, התערבלו והסתדרו זו לצד זו, מציגות, בסופו של דבר תמונה, שעונה על כל שאלותיו.

בכל הזמן הזה, שדראקו הציק לו, הארי היה מאוהב בו… בגלל זה הוא ספג את כל ההתקפות, מבלי להשיב מלחמה… פוטר לא גרם לו כאב, ובלילה התחושות לא שיקרו לו. דראקו חש את עצמו נאהב, משום שכך היה. הארי התנהג אליו ברכות, כאילו היה הדבר היקר לו מכל, משום שאהב אותו… ושום קסם שבעולם, לא יכול היה לבטל את הרגשות הללו. ומה הוא הרגיש, כשג'יני הודיעה לו שהוא שכב איתה?! מה הוא הרגיש, כשהבין, שכתוצאה מכל זה, הוא עלול לאבד את החבר הכי טוב שלו, כשמה שגרם לכל זה, הוא אהבת אמת?

"מה עוללתי?.." לחש דראקו, מאבד שיווי משקל ומתיישב בכבדות על ברכיו. לא נותר בו כוח לעמוד. היה נדמה, שכל גופו רועד. מה עוללתי?..

צל גדול חלף על פניו, ואז גוף חם ורך נצמד לצידו. בהתיישבה לצידו, הציעה לו מריאל את תמיכתה האילמת, ודראקו הושיט את ידיו אליה וחיבק את צווארה, אצבעותיו מלטפות את הנוצות הרוטטות, אשר החלו מיד לשנות את צבען. בהשוואה לאתמול, בקע מהם הרבה יותר אור היום, או אולי, היה נדמה כך, עקב הדמדומים. אך האנרגיה הטהורה והחום כבר התפשטו בכל גופו, מכבים את הדאגות והחששות, מאפשרות לתקווה וכוח להילחם על מקומם בליבו. בעודו מלטף את הנוצות הרכות, דראקו חזר שוב ושוב על משפט אחד:

"תסלח לי, הארי."

הפיית'ר, ירוקת העיניים, הניחה את ראשה הגדול על כתפו וייללה בקול חלש.

הפרק הקודם		הפרק הבא