האויב האחרון

אוקי, אז לקח לי קצת יותר זמן מבדרך כלל, אבל זה בגלל שהפרק הזה יחסית ארוך. באופו אישי אני ממש מרוצה ממנו. כל כך נהניתי לכתוב אותו שאפילו עלה לי רעיון לכתוב עוד פאנפיק שמתרחש במקביל לאויב האחרון ומרחיב את נקודת המבט של טונקס. אשמח לדעת מה אתם חושבים (:

אולי כדאי לומר שהדירוג פה שואף לR בגלל תכנים מעט אלימים. קריאה מהנה בכל מקרה.

פרק 23: לעבור את הלילה

טונקס הייתה לחוצה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ולא השנייה בה היא ניפגשה עם ראש לשכת ההילאים, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא עמדה להיכנס למשרדו במטרה לשקר.

"תרגעי," ריימונד אמר לה מהכורסא שבחדר ההמתנה. "זאת בסך הכל שיחה. הוא לא הולך לפטר אותך."

טונקס נתנה לו חיוך חלוש, מנסה לא לחשוף כמה המילים המרגיעות שלו הלחיצו אותה עוד יותר. לא היה לו מושג כמה היא קרובה לפיטורים, או לעונש גרוע מכך. רק שקר לא מוצלח אחד הפריד בינה לבין עתיד אפשרי באזקבן בגין חתירה תחת משרד הקסמים.

דלת משרדו של סקרימנג'ר נפתחה וראשו המגולח של קינגסלי הציץ החוצה.

"אנחנו מוכנים בשבילך, הורקינס," הוא אמר לריימונד, זה קפץ מתוך מושבו בנכונות וצעד פנימה. קינגסלי סגר אחריו את הדלת, לא לפני שתפס את מבטה של טונקס והצביע על ראשו.

היא העבירה את ידה בשיערה הצבוע וורוד מסטיק, תוהה מה קינגסלי ניסה לומר לה.

"נראית טוב, טונקס."

טונקס קפצה. הייד עמד בפתח חדר ההמתנה.

"אה... תודה," היא השיבה, לא בטוחה כיצד להגיב. "מה אתה עושה פה?"

"יש לי פגישה עם סקרימנג'ר," הוא השיב, צונח בחינניות לתוך הכורסא שריימונד נטש.

"גם לי," טונקס אמרה, מנסה לא להראות כמה נוכחותו של ההילאי השני מסבה לה חוסר נחת.

מאז שהיא עשתה את העבודה השחורה שלו בתחילת הקיץ והלכה למצוא את הארי הוא הרבה לצוות אותה לפעולות שלו, ולהטיל עליה את המשימות הכי מרגיזות ומשעממות, כל זאת תוך שהוא נוהג בה בחיבה מוזרה. היא תמיד הרגישה מתוחה בחברתו, לא יודעת מה הוא יאמר או יעשה ברגע הבא.

הייד חייך אליה חיוך ידעני.

"מה?" היא שאלה בעצבנות.

"כלום," הוא השיב בשלווה.

הם חיכו בשתיקה מעיקה במשך דקות ארוכות עד שריימונד יצא, נראה מרוצה מעצמו.

"אמרו לי לקרוא לך," הוא אמר לטונקס, עניו מתעכבות על פניה. "בהצלחה."

"תודה," טונקס השיבה בחוסר וודאות וחלפה על פניו.

להפתעתה המוחלטת, בעודה נכנסת למשרד של ראש הלשכה הייד בא בעקבותיה. אך לפני שהיא הספיקה לשאול אותו מה לעזאזל הוא עושה, סקרימנג'ר דיבר.

"ההילאית טונקס," הוא אמר בחומרה. "שבי, בבקשה."

טונקס התיישבה בכיסא שמול שולחנו של סקרימג'ר, בעוד זה מדפדף במסמכיו. הייד התיישב בכיסא שבפינת החדר. טונקס שלחה לעבר קינגסלי מבט שואל, וגילתה שהוא מנסה לומר לה משהו בדחיפות מבלי להשמיע קול. היא לא הצליחה להבין מה הוא רוצה ממנה.

"ובכן, אני רואה שאת ססגונית כתמיד, ההילאית טונקס," סקרימנג'ר אמר פתאום, לא בלי שמץ של ביקורת. וטונקס הבינה – השיער.

"אני מתנצלת, אדוני," היא אמרה, חשה את פניה מתלהטות. "הייתי שקועה בעבודה ו – "

"בואי נתחיל," הוא קטע אותה. "את יודעת למה את פה?"

"רצית לדבר איתי," טונקס השיבה בשמץ בלבול. "אדוני."

"את יודעת על מה?"

"לא," היא שיקרה.

סקרימנג'ר המהם באדישות. אם הוא היה יודע כמה זמן היא התאמנה על לומר את ה"לא" הזה מול המראה הוא אולי היה מתרשם מעט יותר.

"בוודאי שמעת על הסערה שדמבלדור עורר בתחילת הקיץ האחרון, עם הטענה שזה- שאין- לנקוב- בשמו חזר לחיים," הוא אמר בשלווה. "בהוראת שר הקסמים על כל ראש מחלקה לשוחח עם כל העובדים שלו ולברר האם יש להם קשר אל דמבלדור או אל מקורביו."

טונקס הנהנה בהבנה ריקה. סקרימנג'ר פתח בסדרה של שאלות על עורך חייה, איפה היא גרה ועם מי, מי חבריה במשרד, ועם מי היא מבלה את השעות שמחוץ לעבודה. היא ענתה עליהן בכנות, משמיטה רק את ביקוריה הדחופים בכיכר גרימולד.

"בסדר גמור," סקרימנג'ר אמר בטון חסר גוון, משרבט דבר מה על מגלית הקלף שלפניו. טונקס ניסתה לראות מה הוא רושם, אבל לא הצליחה. "הכל נראה כשורה. יש רק עניין אחרון."

טונקס הביטה בו בציפייה, משותקקת להסתלק משם ולדעת שהחוויה המלחיצה כבר מאחוריה.

"אני מבטיח לך קידום כבר זמן מה," סקרימנג'ר אמר, מביט בפניה לראשונה. "אז בזה הרגע את מקודמת ליחידה המיוחדת."

טונקס הייתה כל כך מופתעת שהיא לא אמרה כלום. היא הסתכלה על קינגסלי, וראתה שגם הוא המום מהתפנית.

"לא הייתי מעודכן בקשר לזה, אדוני," הוא אמר לראש המחלקה.

"זאת הייתה החלטה של הרגע האחרון," סקרימנג'ר אמר, מסתכל על טונקס. "מהיום ההילאי הייד יהיה האחראי עליך."

היא הביטה מעבר לכתפה. הייד ישב בפינה בנינוחות, נראה מרוצה.

"אני מצפה בכיליון עניים לעבוד איתך, ההילאית טונקס," הוא אמר באופן שהיה יכול להתפרש כלעג.

טונקס כפתה על עצמה להתנער מההלם.

"תודה, אדוני," היא אמרה לסקרימנג'ר בהתלהבות כפויה. היא הייתה חייבת לשחק את התפקיד – זאת הייתה הזדמנות אדירה בשביל הילאית במעמדה, והיא לא יכלה להיראות כאילו היא מפקפקת בסיבה לקידום. "אתה לא תתחרט."

סקרימנג'ר שיחרר אותה לדרכה.

"תאספי את החפצים שלך ובואי למחלקה, אנחנו נמצא לך שולחן," הייד אמר לה לפני שהוא הלך.

היא יצאה מחדר ההמתנה והלכה באיטיות עד שקינגסלי הדביק אותה.

"מה הסיפור?" היא שאלה אותו מייד.

"אני חושב שהוא חושד בנו," הוא השיב בקול נמוך. "אבל אין לו שום דרך לאמת את החשדות, אז הוא משתמש בשיטת הפרד ומשול. צריך לדווח לדמבלדור. מעכשיו והלאה אסור לנו להיראות ביחד, את מבינה?"

טונקס הנהנה, ליבה נצבט בשמץ עצבות.

"אני אתגעגע לעבוד איתך," היא לחשה לפני שהם נכנסו ללשכה.

"גם אני," הוא השיב בשקט, ודרכיהם נפרדו.

טונקס חזרה למשרדה הזעיר והחלה לאסוף את החפצים שעל שולחנה לתוך ארגז.

"את הולכת לאן שהוא?" ריימונד שאל אותה.

"קיבלתי העברה," היא אמרה בדכדוך, זורקת בובת חד קרן קטנה לתוך הארגז.

"אה. אני מצטער," ריימונד אמר, אך לא נראה מצטער במיוחד. טונקס לא סיפרה לו שההעברה היא בעצם קידום.

היא סיימה להעמיס את הארגז והרחיפה אותו לעבר משרדי היחידה המיוחדת. היא ידעה שהקידום צריך לשמח אותה – היחידה המיוחדת הייתה חלומו של כל הילאי צעיר בלשכה – אבל היא לא הייתה מסוגלת. היא לא הייתה יכולה שלא להרגיש שאם סקרימנג'ר לא היה חושד בה היא כנראה לעולם לא הייתה מקבלת את ההזדמנות הזאת.

המשרדים היו ריקים. למשך רגע קצר טונקס בחנה את מודעות המבוקשים והמפות שעל הקירות לפני שהיא הבינה שכולם נמצאים בחדר הישיבות הצמוד.

גל של רעש התנפץ עליה ברגע שנכנסה. תריסר הילאים עמדו מסביב ושוחחו, ומי מהם שעמד בקרבת הדלת הסתכל עליה. נראה שהיא המכשפה היחידה שם.

מרגישה מעט מאוימת, היא השאירה את הארגז שלה בחוץ ונכנסה לחפש את הייד. היא מצאה אותו בירכתי החדר, רוכן מעל מפה עצומה לצד הילאי מבוגר יותר. ברגע שהיא התקרבה הוא הרים את מבטו ונתן לה חיוך יהיר. מי היה מאמין שדווקא הוא יהיה הפנים הידידותיות שם.

"השולחן שלך יצטרך לחכות, יש לנו פשיטה," הוא אמר לה.

"איפה?" טונקס שאלה, קצת מופתעת שנותנים לה להשתתף בפשיטה כבר ביום הראשון שלה.

"גאלווי, סקוטלנד," הייד השיב. ההילאי השני התנהג כאילו טונקס לא קיימת. "קיבלנו מודיעין שקבוצה מסוכנת של אנשי זאב נמצאים באיזור. החברים של גרייבק."

"מי זה גרייבק?"

"רק אדם הזאב הידוע לשמצה ביותר בשלושים השנים האחרונות," חברו של הייד, שעדיין לא חשב לנכון להציג את עצמו, אמר בהתנשאות.

"בכל אופן, יש ירח מלא הלילה," הייד המשיך. "והם אוהבים לנשוך אנשים בירח המלא. תלכי להצטייד, יוצאים עוד עשר דקות."

טונקס הנהנה בנכונות ופנתה לעזוב, כשלפתע קפאה.

"יש לך שאלות?" הייד שאל.

"לא," היא השיבה בטבעיות מאולצת ועזבה את חדר הישיבות.

יער גלוואי – זה המקום אליו רמוס וסיריוס הלכו. זה היה איזור גדול, ובכל זאת – מה אם הם נמצאים בחברת אנשי הזאב האלה עכשיו? מה אם הם יהיו שם כשההילאים יופיעו? מה יקרה לסיריוס?

לרגע היא עמדה ללכת לחפש את קינגסלי, אך ברגע האחרון ריסנה את עצמה והלכה אל חדר ההלבשה. לא הייתה שום דרך להעביר מסרים לרמוס וסיריוס, התקשורת היחידה איתם בשבועיים האחרונים הגיעה אך ורק מצידם. אף אחד במסדר לא היה יכול לאתר את המיקום שלהם בעומק היערות במדויק, אפילו לא דמבלדור. חוץ מזה שאסור היה לה לפנות לקיגנסלי יותר. היא הייתה ברשות עצמה.

אשמה וחשש הציפו אותה בעודה מצטיידת באביזרי מיגון, גלאי שקרים ונוגדנים. היא הייתה היחידה שהייתה יכולה לעזור לרמוס וסיריוס עכשיו, ובאותו הזמן לא היה דבר שהיא הייתה יכולה לעשות מלבד לצפות מהצד.

היא עטתה את כפפות הדו קרב שלה, מתנה שהיא קיבלה מאביה לרגל סיום לימודיה באקדמיה, וליבה התכווץ בכאב. מה היה הטעם להיות חברה במחתרת סודית אם לא היה דבר שהיא יכולה לעשות כדי לשנות את מה שעומד לקרות?

מפתח מעבר ממשרד הקסמים לקח את ההילאים אל לב ליבו של היער. טונקס נחבטה בין כתפיהם של ההילאים שמשני צידיה בעודם מסתחררים באותו צינור צפוף ומלא אור, וברגע שרגליה נגעו באדמה היא נפלה לתוך ערימה של עלי שלכת.

היא קפצה על רגליה מייד, מסוחררת ומבולבלת, וגילתה שהפשיטה כבר בעיצומה; ההילאים התפזרו בין העצים, מקללים ומשתקים את אנשי הזאב שנסו על נפשם או ניסו להשיב מלחמה. היא הלכה לאיבוד באנדרלמוסיה, מגלה שהיא לא יודעת מה היא צריכה לעשות. היא אף פעם לא השתתפה בפשיטה כזאת.

היא הסתובבה סביב עצמה. נראה שהם מסתדרים בלעדיה. אך בעוד המחשבה הזו חולפת בראשה, היא הבחינה באדם בין העצים – מישהו בורח מהזירה.

טונקס דלקה אחריו. הוא היה מהיר, ללא ספק מורגל לפני השטח של היער, בעוד היא מתקשה לתמרן בין העצים הצפופים. היא ניסתה לשתק אותו, אבל הקללות שלה פגעו בגזעי העצים.

בניסיון נואש אחרון לא להיכשל כישלון מוחלט, היא התעתקה בכוונה להופיע לפני המבוקש. אבל תנופת הריצה שלה חזרה אליה במלוא העוצמה כשהיא התגשמה והטיחה אותה כנגד אחד העצים.

מישהו צחק. המבוקש, גבר בגילה של טונקס, הפסיק לרוץ כדי ללעוג לניסיון הנועז שלה. היא גיששה אחר שרביטה, והבינה שהיא הפילה אותו כשנהדפה, וכעת הוא היה בידו של אדם הזאב.

היא הזדקפה כנגד גזע העץ במתח, אך לא הספיקה אפילו לחשוב על בריחה לפני שהוא לפת את גרונה ביד אחת ומשך אותה לעמידה בכוח על אנושי. היו לו עניים בהירות, רעות, ושיניים מחודדות וצהובות שבאו בניגוד חד להחריד לפניו הנאות. פחד טפטף כמו מים קפואים במורד גבה.

"שיער יפה," הוא אמר בלעג.

בניסיון נואש להשתחרר, טונקס כיוונה בעיטה חדה לעבר ביטנו. הוא סינן בהפתעה וכאב, לא מצפה למהלומה כזו מאישה כל כך קטנה, והיא ניצלה את ההזדמנות כדי לחטוף את שרביטה מידו ולשתק אותו. הוא נפל על האדמה בנוקשות, הבעה של זעם נוראי קפואה על פניו.

טונקס עיסתה את גרונה וניסתה להרגיע את נשימתה. רעשי הלחימה שקודם נשמעו בין העצים השתתקו, והיא ידעה שהפשיטה הסתיימה. היא הטילה על אדם הזאב כישוף אלונקה ונשאה אותו בחזרה, מרחיפה אותו לפניה כמו מריונטה רצחנית. קמע זהוב כבד התנדנד על צווארו כמו גיליוטינה.

ההילאים אספו את אנשי הזאב הלכודים בחלקה חשופה בין העצים, שם הם כרעו על האדמה בשורה ארוכה וסדורה, ידיהם כבולות מאחורי גבם. רבים מהם ניסו להתנגד לכבילה וההילאים שיתקו אותם כלאחר יד, אך היו כמה שכרעו בדממה, מקבלים את גורלם.

ביניהם כרע רמוס, מבטו מושפל אל האדמה. עיניה של טונקס נמשכו אליו מייד, כמו אל מגנט, והיא זיהתה אותו בלי שום קושי, אפילו שזקן בן שבועיים כיסה את פניו ושיער לא מסופר הסתיר את עניו.

"את בסדר?" אחד ההילאים שאל אותה בעליזות, וכמה מחבריו הסתכלו עליה בשמץ לעג.

מבינה שהם מפרשים את החיוורון והיאוש שעל פניה כהלם של הילאית חסרת ניסיון, היא הטילה את איש הזאב שהיא לכדה על האדמה ואמרה בקול יציב, "אני בסדר גמור."

רמוס הרים את מבטו למשמע קולה. שבריר של תקווה חלף בעניו, שהיו מלאות יאוש. ביטנה של טונקס התכווצה למראה חוסר האונים שלו.

"את מכירה אותו," הייד אמר.

טונקס הסתכלה לעברו בחרדה. היא אפילו לא שמה לב שהוא עומד לידה. היא באמת כל כך שקופה? האם כל מה שהיא מרגישה וחושבת נראה על פניה בברור?

הקלה מבורכת שטפה אותו כשהוא הוסיף, "הוא בא לרחרח בלשכה לפני כמה חודשים, את זוכרת? את ליווית אותו החוצה."

"אתה צודק," היא אמרה, מתאמצת לשמור על קול יציב.

"נחמד לראות אותך, אדון לופין," הייד אמר לרמוס בלעג, וזה השפיל את מבטו ושמר על שתיקה. "מאחר ואתה כל כך אוהב לבלות זמן במשרד הקסמים, בטח תשמח לשמוע שאתה עומד לבלות שם את הלילה. קדימה, טונקס, אני רוצה שתטפלי בניירת של המעצר."

טונקס נתנה תשובה צייתנית מבלי להקדיש לכך מחשבה, קורעת את עיניה מרמוס, והלכה בעקבות הממונה החדש שלה.

כך התחיל הלילה הקשה ביותר בחייה. ההילאים לקחו את אנשי הזאב אל משרד הקסמים, שם הם בילו את שארית היום בהמתנה למעצר. מפאת מחסור במקום הם הושבו בשני ספסלים שניצבו במסדרון האבן הלח והקודר שהוביל אל תאי המעצר שבקומה השמינית, ידיהם כבולות אל טבעות של מתכת מכושפת שנקבעו בקירות.

זעמם של אנשי הזאב החל לגווע לאחר שעות ארוכות של המתנה, מתחלף בשיעמום ועצבנות. הם דיברו עם שכניהם לספסל בצעקות, צחקו בקולי קולות וסיפרו בדיחות גסות. רמוס היה היחיד שישב במקומו בדממה, וטונקס הייתה חייבת להעריך את קור הרוח שלו במצב הזה.

אך המצב שלה לא היה הרבה יותר טוב. הייד פקד עליה לערוך את ההכנות למעצר, בזמן שהוא וחבריו ליחידה נחו להם בלשכה. הוטל עליה לאסוף את התיקים של כל העצורים מהארכיון ולערוך עליהם חיפושים לפני שהם יוכנסו לתאים בהם הם יבלו את ליל הירח המלא.

היא עברה הרבה חוויות קשות ולא נעימות במסגרת תפקידה כהילאית ובמהלך לימודיה באקדמיה, אבל כל אלה התגמדו ביחס למה שהיא חוותה באותו אחר צהריים. אנשי הזאב הובאו אחד- אחד אל החדר הצדדי, שם הילאי וותיק מטונקס רק במעט דפדף בין הפרטים והפשעים שלהם בעוד טונקס מחפשת נשקים וחפצים גנובים על גופם. לומר שאף אחד מהם לא קיבל את זה כמו ג'נטלמן הייתה הפשטה גסה של הדברים שהם אמרו לה.

רמוס היה בין האחרונים בתור. דמעות של הקלה איימו להציף את עיניה כשההילאי שבחוץ דחף אותו פנימה בגסות. הוא הסתכל עליה באשמה והשפיל את מבטו.

"רמוס לופין," ההילאי השני הקריא, בוחן את פיסת הקלף היחידה שהיוותה את התיק הפלילי של רמוס. "אין פשעים קודמים, אין עבר של אלימות... טוב, תמיד יש פעם ראשונה. תעמוד באמצע החדר ותפרוש את הזרועות לצדדים. בלי משחקים."

רמוס ציית בדממה. ידיה של טונקס רעדו בזמן שהיא בדקה את כיסיו ואת קפלי גלימתו, לא מעזה ליצור קשר עין מפחד להסגיר את רגשותיה. ליבה זינק כשהיא חשה בשרביטו בכיס הפנימי של גלימתו. מתפללת שההילאי השני לא הבחין בכך, היא העמידה פנים שהיא לא הרגישה כלום.

"השרביט שלי בכיס הפנימי של הגלימה," רמוס אמר בקול.

טונקס הסתכלה עליו בתדהמה. ההילאי השני קפץ ממקומו בסיפוק.

"שרביט, מה?" הוא דחף את ידו אל כיס הגלימה והוציא את השרביט של רמוס. "וממי גנבת את זה?"

"זה השרביט שלי. הוא רשום על שמי," רמוס השיב בשלווה מוחלטת. "אני בוגר הוגוורטס, זה מופיע בתיק שלי."

ההילאי השמיע נחרה של פקפוק. "אנחנו נברר את העניין," הוא אמר ויצא מהדלת השנייה מבלי לומר לטונקס מילה.

"אני אוציא אותך מפה," היא לחשה לרמוס ברגע שרחש הצעדים התעמעם.

"לא, את לא," רמוס השיב בחומרה.

"לא?" היא הדהדה בתדהמה. "אתה לא כמוהם. אתה לא צריך להיות פה."

"זה לא משנה," הוא אמר בקול שקט מאד, מציץ בדלתות. "הילאית של משרד הקסמים שמנסה לעזור לאדם זאב מתועב מתוך טוב ליבה – זה יעורר חשד. אסור לך להסתכן ככה. את תאבדי את העבודה שלך, או גרוע מכך."

"הם ישימו אותך במעצר – "

"הם ירצו לדעת מה עשיתי עם הקבוצה הזאת ביער. עדיף שהם יחשבו שאני חברתי אליהם מאשר לחשוף את המשימה שלנו."

כשטונקס עדיין לא נראתה משוכנעת, הוא הסתכל לתוך עיניה ואמר, "אם לא תעשי את זה בשבילי, תעשי את זה בשביל המסדר."

דמעות חנקו את גרונה של טונקס. המבט בעניו של רמוס גרם לה לרעוד.

צעדים נשמעו מחוץ לחדר. היא אזרה את שאריות כוח הרצון שלה ועטתה הבעה מקצועית.

"נראה שהוא אומר את האמת," ההילאי השני אמר לה, לא בלי שמץ עצבנות, כאילו הכנות של רמוס מעליבה אותו איך שהוא. "כמו שאמרתי, תמיד יש פעם ראשונה. תסיימי לבדוק אותו ותמשיכי הלאה, אנחנו צריכים לסיים לפני רדת החשכה."

אדם הזאב האחרון שנכנס לחדר האחורי היה הצעיר שטונקס לכדה ביער. חיוך אכזרי עלה על פניו כשהוא הבחין בטונקס התשושה ממתינה לו.

"תהיתי מתי אני אראה אותך שוב," הוא אמר במתיקות בעודה נוברת בכיסיו.

"שתוק," טונקס סיננה לעברו בעצבנות, מנערת את מעילו.

הוא התעלם ממנה. "הכנסת לי חזק שם ביער. את לוחמנית, לא כמו בנות אדם אחרות. את בטוחה שאין לך דם זאבים שם בפנים?"

הוא צחק ונעץ אצבע בצד השמאלי של חזה. גל של גועל וזעם לא אופייניים פגע בה בעוצמה, והיא סילקה את ידו ושיתקה אותו בפעם השנייה באותו היום.

"החלטה טובה," ההילאי השני אמר. טונקס המשיכה בחיפוש, מרגישה דחף עז להקיא. למה זה מגיע לה?

היא לא מצאה שום דבר בכיסיו של אדם הזאב. החפץ היחיד שהוא נשא על גופו מלבד בגדיו היה שרשרת זהב כבדה ממנה השתלשל קמע עגול ועתיק למראה.

"זה בטח גנוב," ההילאי השני אמר בזמן שטונקס הניחה את הענק בארגז, שם הוא נצץ על גבי ערימה של חפצים חסרי חשיבות, ושרביטו של רמוס. הוא הסתכל בו בריכוז, ועד שטונקס סילקה את אדם הזאב מהחדר וחזרה לארגז בתחושת הקלה הוא אחז בו בידו ובחן אותו מול האור.

היא הרימה את הארגז וסימנה לו להחזיר את הקמע לערימה.

"מה?" הוא שאל בעצבנות פתאומית.

"צריך לצרף את זה לראיות," היא השיבה באותו הטון. אחרי היום הנורא שעבר עליה לא הייתה לה סבלנות להיות נחמדה יותר. "אלא אם כן אתה רוצה לעשות את זה בעצמך?"

הכעס של ההילאי גווע והתחלף בבלבול. הוא הסתכל על הקמע באופן מוזר והניח אותו בארגז הראיות.

טונקס נשאה את הארגז אל הלשכה, ייאוש ואשמה הופכים את רגליה לכבדות. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת, ועובדי המשרד הלכו הביתה מזמן, מותירים מאחור רק כמה עובדים חרוצים והילאים במשמרת הלילה.

השרביט של רמוס פשוט נח שם. היא הייתה לבד במעלית, לא היו שם אפילו מזכירים – היא יכולה להגניב את השרביט לכיסה ואף אחד לא ידע... אך זיכרון המבט בעניו של רמוס שרף אותה כמו ברזל מלובן. אולי היא צריכה להקשיב לו, ולהתרכז בלעבור את הלילה הזה.

ביציאה מהמעלית היא נתקלה בהייד, זה עמד במסדרון ושוחח עם סקרימנג'ר ועם לא אחר מאשר שר הקסמים בעצמו. שלושתם הפסיקו את שיחתם והסתכלו לעברה כשהיא צעדה מחוץ למעלית.

"ההילאית טונקס," סקרימנג'ר אמר. "מה דעתך על היחידה המיוחדת עד עכשיו?"

זה סיוט.

"זאת הזדמנות אדירה, אדוני," היא דיקלמה בתשישות.

"טונקס עבדה קשה היום," הייד סיפר לבכירים בגאווה, כאילו טונקס הייתה יצירת כפיו. "עצרנו קבוצה גדולה של אנשי זאב היום, אדוני השר. מעצר מניעתי."

"עבודה טובה," פאדג' אמר ברשמיות, מהנהן לעבר ההילאים בסיפוק. החיוך המתנשא שעל פניו המדולדלות הגעיל את טונקס; הוא לא היה מחייך ככה אם הוא היה צריך לערוך חיפושים על גופם של שלוש עשרה אנשי זאב מטונפים, ורמוס.

"אלה החפצים שלהם?" הייד שאל אותה, מסתכל לתוך הארגז. הייתה לה תחושה שהוא מנסה להתנהג בצורה מקצועית מול סקרימנג'ר ופאדג', ושאם הם לא היו שם הוא לא היה מגלה בחפצים האלה שום עניין. "ומה זה? מאיפה הם גנבו את זה?"

הוא לקח את הקמע ובחן אותו בעניין, מעביר את אגודלו על פני אבני החן הירוקות שעיטרו אותו בהבעה מרותקת.

"זה נראה יקר. אין ספק שהם גנבו את זה מבית של קוסמים ומכשפות הגונים," פאדג' אמר.

"בלי ספק," סקרימנג'ר הדהד.

טונקס תהתה האם היא היחידה ששמה לב שהסקרנות בעניו של הייד מתחלפת באהבה מרותקת, דמוית טרנס.

"אדוני?" היא אמרה לו בחשש.

הייד התנער וחייך אליה.

"אני אקח ממך את זה," הוא אמר ולקח את הארגז מידיה. "כבר כמעט לילה, ואני רוצה שתלכי לפקח על המעצר. זה ניסיון טוב."

"כמובן," טונקס השיבה בחיוך מזויף, הנהנה אל פאדג' וסקרימנג'ר וחזרה כלעומת שבאה. היא מעולם חשה כזה ניכור ודחייה מהסובבים אותה.

משם הלילה רק הפך לגרוע יותר. טונקס ירדה אל הקומה השמינית, שם ההילאי האחראי פקד להכניס את האסירים לתאים בזוגות, כי לא היה מספיק מקום לכולם.

"בקושי יש כאן מקום לאדם אחד," היא התרעמה למראה התאים הזעירים הקבועים בקירות האבן העבים עליהם היה מושתת המבנה של משרד הקסמים. "הם יהרגו אחד את השני!"

אך הזעקה שלה לא קיבלה מענה, והיא מצאה את עצמה מובילה את האסירים אל התאים בתחושת גועל. אך הגועל לא היה מהם, אלא מעצמה. היא רצתה לצעוק, להצהיר שהיא לא תעשה את הדברים האלה, גם במחיר המשרה שלה. אבל היא לא עשתה את זה. היא המשיכה לעשות את עבודתה, מנסה לשכנע את עצמה שלא יועיל להתמרד, אפילו שזה הרגיש כאילו היא נרקבת מבפנים.

אנשי הזאב צחקו ושוחחו זה עם זה בקולי קולות והשמיעו יללות זאבים בזמן שהובלו על ידי ההילאים לתאים בהם יבלו את השינוי שלהם. היחידים שחרגו מההתנהגות הזו היו רמוס ואיש הזאב שטונקס לכדה ביער, שהוקצו לאותו התא.

רמוס אפשר לה להוביל אותו בשתיקה, ראשו מושפל. טונקס תהתה במתח האם הוא מפחד, כי הוא לא הראה את זה. הוא נראה אשם. בניגוד אליו, אדם הזאב שאת שמו היא לא ידעה הלך בראש זקוף, שולח חיוכים של חיבה אל חבריו, ולא נראה מודאג מזה ששרביטה של טונקס מכוון אל גבו.

"זה מאד מתחשב מצידכם לשים אותי ואת רמוס באותו החדר," הוא אמר לטונקס בעליזות מעבר לכתפו, "אנחנו אחים, את יודעת."

"אנחנו לא," רמוס נהם לפני שטונקס אפילו הספיקה להיות מופתעת.

"אותו הקסם זורם בעורקים שלנו, אותו הדם הפך אותנו למה שאנחנו. איך היית קורא לזה אם לא משפחה?"

"אנחנו לא משפחה," רמוס אמר שוב בטון מסוכן כמוהו טונקס עוד לא שמעה אצלו.

"מה שתגיד," אדם הזאב אמר, מציץ בטונקס פעם נוספת. "זאתי תהיה תוספת יפה למשפחה, אתה לא חושב?"

שוב רמוס הגיב לפני שטונקס הספיקה לחשוב, הפעם מושך בכוח כנגד החבל המכושף שכבל את ידיו ומתנפל על אדם הזאב השני. ברגע הראשון היא חשבה שהוא רק מנסה להפחיד אותו, אבל במהרה היא הבינה שהוא באמת מנסה לפגוע בו.

"מספיק!" היא צעקה, הודפת אותם אחד מעל השני בעזרת קללה ונעה לחצוץ ביניהם. "זה מספיק!"

היא הסתכלה לעבר רמוס. הוא הסתכל עליה בחזרה, סומק עמוק של זעם בוהק תחת זקנו.

אדם הזאב השני צחקק, מלקק חתך שהופיע על שפתו התחתונה. "הו, אני רואה מה קורה כאן..."

צמרמורת טיפסה במעלה גבה של טונקס.

"תיכנסו," היא אמרה בקול עצור ודחפה אותו לעבר התא. הוא צעד פנימה בלי התנגדות, ממשיך לצחוק. רמוס הלך אחריו בצייתנות, מבטו שוב מושפל.

ביטנה של טונקס התהפכה בכאב כשהיא סגרה ונעלה את דלת הברזל.

"עשית עבודה טובה שם, כשהפרדת ביניהם," ההילאי האחראי אמר לה. בכל יום אחר היא הייתה מתמלאת גאווה אם הייתה מקבלת שבח כזה מהילאי בכיר, אבל עכשיו זה רק גרם לה להיגעל מעצמה עוד יותר.

"זה עומד להתחיל," הממונה קרא לעבר ההילאים האחרים במשמרת. "תתרבחו ותיהנו מההצגה, חברים."

לא היו חלונות בקומה השמינית, ובכל זאת אי אפשר היה לפספס את הרגע בו הירח התחיל לזרוח. זה התחיל בתור נהמות, אלה הפכו כמעט מייד לצעקות וצרחות. טונקס עמדה קפואה מרוב אימה בעוד הצרחות מתגברות והופכות לצווחות ויללות חייתיות. דלתות הברזל רעדו בעוצמה מחרישת אוזניים, אבל אפילו זה לא הצליח לאטום את רעשי הלחימה האלימים שעלו מאחוריהן.

לא עוצרת לחשוב מה ההילאים האחרים חושבים עליה, טונקס הסתובבה ורצה. היא התפרצה לתוך השירותים הקרובים ביותר והתחילה להקיא.

היא לא ידעה כמה זמן היא הייתה שם, אולי כל הלילה. ברגע שהיא סיימה להקיא את המעט שהיא אכלה באותו היום הדמעות הגיעו, והיא לא הצליחה לעצור אותן. זה הרגיש כאילו כל הפחד, ההשפלה, הגועל והאשמה שהצטברו בתוכה באותו היום שסירב להיגמר לא מוצאות שום מקום אחר ללכת אליו בתוכה. יפחות הרעידו את גופה, וזה הרגיש כאילו היא תתפרק בכל רגע.

אף אחד לא אמר לה שזה מה שהיא תצטרך לעשות, שלזה היא תצטרך להפוך. לא אמרו להם באקדמיה שהם יצטרכו לכלוא את אחד החברים הכי קרובים שלהם בתא זעיר עם איש זאב וכשיגיע הבוקר להוציא אותו משם בחתיכות...

ומה אם רמוס לא ישרוד את הלילה? מה היא תגיד לסיריוס, ללילי וג'יימס? מה היא תגיד לילדים, התלמידים שאהבו והעריצו אותו?

האם היו לו קרובי משפחה כל שהם, אימא ואבא, אחים? היא לא ידעה. היא התחילה להבין כמה מעט היא בעצם מכירה את רמוס, ושיכול להיות שהיא לעולם לא תזכה להכיר אותו באמת.

בשלב מסוים הדמעות נגמרו, והיא כפתה על עצמה לקום על הרגליים. היא ניגשה לכיור לשטוף את פניה והזדעזעה מבבועתה שבמראה. פנייה היו חיוורות כמו סיד, ובתוכן עיניה בערו באדום מגורה. הצבע הוורוד נעלם משיערה, מותיר אותו מדובלל ונפול, בצבע חום עכברי.

היא התאמצה ונכשלה להחזיר את מראה לקדמותו. זה נטה לקרות כשהיא הייתה נסערת במיוחד.

"לעזאזל עם זה," היא קבעה לבסוף והכניסה את ראשה מתחת למים הזורמים.

לקראת הבוקר הרעשים החלו לגווע, ועד שהשמש עלתה דממה מוחלטת שררה בין תאי המעצר. טונקס עמדה מאחורי ההילאים האחרים, רועדת אחרי לילה של חוסר שינה. היא ידעה שהיא נראית נורא – האחרים תקעו בה מבטים של דחייה ורחמים – אבל כבר לא היה אכפת לה.

כשניתנה הפקודה לפתוח את התאים היא כפתה על עצמה לא לעצום את עיניה. לא הייתה תנועה בתאים, גם אחרי שהדלתות נפתחו. אך כשהם פתחו את התא בו רמוס שהה הם מצאו אותו עומד ליד הדלת ומחכה.

טונקס בהתה בעודו צועד קדימה ומושט את ידיו קדימה כדי להיקבל ולהילקח משם. קשה היה לדעת מה חומרת פציעותיו בגלל כל הדם שהכתים אותו ואת בגדיו הקרועים. כשההילאים האחרים הובילו אותו משם הוא עשה מאמץ מרשים לא לצלוע, ולא הסתכל לעבר טונקס כשהוא חלף על פניה.

ברגע שהמשמרת הסתיימה היא יצאה מהמשרד מבלי לומר לאף אחד שהיא הולכת, לא שוקלת אפילו להתנדב לסיים את הניירת כדי לזכות בעוד כמה נקודות זכות. היא התעתקה לדירתה, אך מייד התעתקה שוב, הפעם לכיכר גרימולד.

היא הופיעה בסמטה צדדית ופנתה אל חזית הבית, לא עוצרת לחשוב שזה אמצע היום באמצע רחוב מוגלגי והיא לובשת גלימת קוסמים. היא גמעה את המדרגות בריצה והטיחה את אגרופיה בדלת השחורה. לאחר כמה רגעים של דפיקות אלימות ונמרצות הדלת נפתחה. מאחוריה עמד ג'יימס, נראה המום לראות אותה במצבה.

"איפה הוא?" היא דרשה לדעת בלי גינונים מיותרים, נדחפת על פניו.

"רמוס?" ג'יימס שאל בבלבול. "הוא בטרקלין. את בסדר, טונקס?"

היא כבר הייתה בחצי הדרך אל הטרקלין ולא השיבה. הדבר הראשון בו היא הבחינה כשנכנסה היה בסיריוס, שעמד בגבו אל האח הריקה, ולראשונה מאז הפשיטה היא הבינה שהיא לא תהתה לרגע מה עלה בגורלו באותו הבוקר.

מייד לאחר מכן היא הבחינה ברמוס. הוא ישב על הספה, לבוש בגדים חדשים, נקי מדם ופצעיו חבושים. מתחת לחולצתו בצבצה תחבושת שעטפה את כל חזהו, ועל פניו היו שלושה חתכים עמוקים וטריים שנמתחו ממצחו לאורך אפו ועד הלחי השמאלית. עד שטונקס סיימה את המשמרת שלה הוא הספיק אפילו להתגלח, וכעת נראה הרבה יותר דומה לרמוס שהיא הכירה לפני אותו לילה. הוא אפילו חייך אליה, חיוך מעודד ומעט כאוב.

"היית צריכה לראות את הבחור השני," הוא אמר בניסיון להתבדח על חומרת פציעותיו.

היא פתחה את פיה, אבל כל הדברים שהיא רצתה להגיד לו פרחו מזיכרונה. היא תכננה לצעוק, לומר לו שהיא הייתה יכולה לעזור לו אם הוא רק היה מרשה לה, שהוא התנהג כמו אידיוט שהיה חייב לשחק את הגיבור, אבל המילים לא יצאו.

בסופו של דבר כל מה שהיא יכלה לומר היה, "חשבתי שאתה תמות שם."

הדמעות איימו לחזור, לכן היא שמחה במיוחד כשג'יימס אמר בשקט, "נשאיר אתכם לבד. בוא, רך כף."

ברגע שהדלת נסגרה היא צנחה לתוך ספה סמוכה, טמנה את פניה בידיעה, ונכנעה לדמעות האילמות.

"נימפדורה..." רמוס התחיל בקול שקט.

"אל תיקרא לי ככה," היא מלמלה בין אצבעותיה.

רמוס גיחך. "לפחות את עדיין את... אבל את צריכה להבין, אני עובר את השינוי הזה מאז שאני ילד קטן מאד, ואני אמשיך לעבור אותו... אז את לא צריכה לפחד בשבילי. ראית שאני יודע לדאוג לעצמי."

טונקס חייכה בעל כורכה בין הדמעות. "כיסחת לו את הצורה."

רמוס צחק במבוכה. כשטונקס פקחה את עיניה היא ראתה שהוא מסמיק.

"זה הגיע לו," הוא אמר בצניעות.

משהו התפתל בתוך ביטנה של טונקס.

"הוא גילה אותנו," היא אמרה בניסיון להעלים את התחושה ולשכנע את עצמה שהיא רק דמיינה את זה מתוך תשישות. "הוא הבין שאנחנו מכירים."

"אל תדאגי בקשר לזה," רמוס אמר מייד. "אני אתמודד איתו."

שוב התחושה הזאת.

היא נשענה לאחור וניסתה לנשום עמוק, אבל זה רק גרם לדמעות לחזור. היא כיסתה את פניה ובכתה בדממה, עד שהיא חשה את הספה שוקעת לצידה. רמוס משך אותה בעדינות לחיבוק, כך שהדמעות שלה הרטיבו את החולצה הנקייה שלו. הוא לא הריח כמו דם או זיעה או תאי המאסר, הוא הריח רק כמו עצמו, והיא גילתה שזה מרגיע אותה.

"איך אתה עושה את זה?" היא שאלה כנגד כתפו. "איך אתה עובר את הגיהינום הזה שוב ושוב?"

רמוס קבר את אפו בשיער העכברי המכוער שלה ולא השיב. אבל היא לא הספיקה לשאול שוב, כי היא כבר שקעה בשינה.

הפרק הקודם		הפרק הבא