הצייד

יהיה זה פרק קצר, כי זה פרק מעבר.

נקודת מבט-רייצ'ל

עיניה של רייצ'ל בהו בחושך אשר שרר באוהל שלה, עיניה מסרבות להיעצם.

זה תמיד מרגיש מעין שגרה שלה, להישאר ערה בלילות ארוכים כאלו.

עם כל העצב וכל מה שקרה, היא לא הזילה דמעה.

עם כל המוות והדם, היא לא חיפשה נחמה במישהו אחר, אלא הייתה המקור לנחמה.

היה רעש של צרצרים בחוץ.

היא יכלה לשמוע גם את המים אשר שצפו בנחל קרוב ליד המקום שבו השתכנה קבוצת הקוסמים.

היא יכלה לשמוע גם את הלמות ליבה.

רייצ'ל הטתה את אוזנה כדי לשמוע עוד.

משהו פרט הדברים הטובים הללו, חיים ואושר, אלא משהו אפל יותר, היא ניסתה לשמוע אם באו אנשים שבליבם יש שנאה ורצון לדם.

אך היא לא שמעה דבר.

היא קמה מהערסל שבאוהלה, שיערה התפזר על פניה והיא סידרה אותו למאחורי אוזנה כדי שלא יציק לה. 

היא פסעה לאוהל הסמוך, שם ישנו כמה מהצעירים בקבוצה. נערים בני 15-16.

היא זכרה את טראק שהיה בסך הכול בן...כמה זה? 13?

היא נשבעה לעצמה שלא תגייס עוד אנשים בגילו למלחמה בסדר גודל כזה.

היא הסתכלה על פניהם של הנערים, מוארים מאור הנרות שהדליקו באוהל.

"רייצ'ל." היא שמעה לחישה.

הייתה זו אנה, נערה בת 15 שישנה באוהל.

שערה השחור גלש על כתפיה, ועיניה החומות הביטו בה. היא גם הייתה שזופה. היא הייתה נערה יפה. וגם חכמה מאוד, עם אינטיליגנציה גבוהה, והיו לה את אותן דעות כמו רייצ'ל. היא הייתה דעתנית וחזקה, ולא נתנה לאף אחד לשלוט עליה.

"כן?" שאלה ברוך.

"הכול בסדר?"

רייצ'ל מצמצה.

"כן.בטח."

"אז למה את ערה?"

"אני..." רייצ'ל הססה.

"אני לא מצליחה להירדם."

פניה של הנערה החזירו אליה מבט.

"גם אני לא."

רייצ'ל התיישבה לידה.

"הכול טוב?"

הנערה נשכה את שפתה.

"אני חושבת על אחי הגדול. מעניין מה הוא היה אומר אם היה יודע שיש את הקבוצה הזו, שלנו."

רייצ'ל הסתכלה עליה במבט משתתף.

היא ידעה שאחיה של אנה נרצח בהתקפה של מוגלגים, שבועיים לפני שהצטרפה לקבוצה שלהם.

ואז, פתאום, נמלאו עיניה דמעות.

רייצ'ל הופתעה, זה לא היה אופייני לאנה.

"זה לא-זה לא הוגן..." היא הסתכלה על רייצ'ל בתחינה.

"למה להם מגיע לחיות ולאחי לא? איך אפשר להחליט מה ערך החיים של אדם אחד בהשוואה לאחר? מה עשינו להם?"

רייצ'ל טפחה על גבה של הנערה.

"אני שואלת את אותן שאלות מאז שמשפחתי נרצחה."

אנה הסתכלה עליה.

"והמלך ההוא, שהמוגלגים קראו לו...צ'אק. למה הוא שונא אותנו?"

צ'אק.

שם חמים, ילדותי כזה, לטעמה של רייצ'ל.

היא מעולם לא הייתה מעלה על דעתה שיהיה זה שם של רוצח.

"אני לא יודעת."

עיניה של אנה החשיכו, כאילו תפס בה מישהו ונענע אותה בחוזקה.

"המוגלגים בכלל לא ראו אותנו עושים משהו רע. לא נראה לי שהם אפילו היו מודעים לקיומנו עד שבא המלך ההוא."

רייצ'ל הנהנה.

"אז איך...הם יכלו ללכת ככה, כמו עיוורים, אחרי איש אחד? איש שיכול לשכנע אותם לרצוח ולהרוג, לעשות את המעשים המתועבים ביותר שידעה האנושות?"

רייצ'ל הסתכלה עליה.

הנערה בת החמש עשרה הזו ראתה יותר מדי דברים אפלים בחייה. אפילו עיניה נדמו מתמקדות בדבר הנמצא קילומטרים רבים קדימה.

"אני לא יודעת." לחשה רייצ'ל.

"אבל אני כן יודעת שימשיכו לקרות עוד דברים כאלו במשך ההיסטוריה, ולא רק לקוסמים." עיניה ניסו לתפוס את מבטה של אנה.

"אבל אני בטוחה שימשיכו להיות אנשים שיתנגדו לדברים המתועבים האלה. ותאמיני לי-" עיניה של אנה סוף סוף הסתכלו עליה,

"שאנחנו ננצח במאבק הזה."

היא המשיכה לשבת יחד עם הנערה שעות רבות, בשתיקה. ובעייפות.

היא חשבה שהיא רואה מישהו פוסע ליד האוהל, אך בצליל קלאנק חלוש הוא נעלם.

כנראה היא רק דמיינה.

נקודת מבט-ג'ון

פניו של חברו לשעבר הפכו לכחולות.

"ג'ון..." הוא לחש בחנק.

"ג'-ג'ון...בבק-בקש..ה"

ג'ון הסתכל עליו במבט שכולו זעם ושנאה, ואז הוריד באיטיות את ידיו מעל צווארו של ג'ף.

ג'ף נפל ארצה, נושם בכבדות, נואש לאוויר.

ג'ון הסתכל עליו, וניסה לגייס רגש כלשהו.

שמחה. כעס. שנאה. 

אך כל אילו סירבו להגיע. במקום זה, הוא הרגיש ריקנות עמוקה, כאילו נפער בור בנשמתו, אפור וחלול.

ג'ף הסתכל עליו לכמה רגעים, בחשש, ואז החל לעלות חיוך על פניו.

"ג'ון! תודה לאל שאתה פה! אתה לא יודע מה המוגלגים האלה עשו לי!"

אולי פעם, ג'ון היה נופל בטריק העלוב הזה. 

אבל לא עוד.

"סתום." סינן בשקט.

"מה...?"

"אמרתי תסתום!" אמר בלחש והצמיד שרביט אל מצחו של האיש שחשב פעם כי הוא החבר הכי טוב שהיה לו בעולם.

ג'ף השתתק.

ג'ון ניסה להעלות את המילים על שפתיו.

"למה עשית את זה?"

"על מה אתה מד-"

ג'ון הצמיד את השרביט חזק יותר לרקתו של הבוגד.

ג'ף עצם את עיניו, דמעות החלו מבצבצות בהן.

"עכשיו תענה לי." אמר ג'ון.

"למה?"

שפתו של ג'ף רטטה.

"לא הייתה לי ברירה, ג'ון!" 

הוא הסתכל על חברו בתחינה.

"המלך איים להרוג אותי! לא הייתה לי ברירה! מה הייתי אמור לעשות??"

"למות." סינן ג'ון, אם זה היה חזק יותר היה זה הופך לצעקה.

"למות ולא לבגוד בי ובליז, לא לבגוד בחבריך, כפי שאנחנו היינו עושים במקומך!"

ג'ף יבב.

"אני מצטער...בבקשה אל תהרוג אותי...אני אעשה כל מה שתרצה!"

"זה מה שאמרת למלך המתועב?" סינן ג'ון.

"חתיכת בוגד עלוב."

להפתעתו, ג'ף חייך.

"אתה לא תהרוג אותי..." הוא אמר וחשף שיניים צהובות, כל שן בגוון שונה ומבחיל של צהוב.

"אני יודע שלא. אתה בן אדם טוב."

הכול קרה מהר כל-כך.

ג'ף תקע לג'ון מרפק בבטן, ג'ון אחז בבטנו בכאב, אך ג'ף השתחרר ממנו בעודו צועק אל שומרי הארמון שיבואו לחלץ אותו.

ג'ון השיג את ג'ף במהירות, ניסה לתת אגרוף אך ג'ף התכופף, חמק במהירות מהמכה והוציא בזריזות סכין מחגורתו והיד עם הסכין נשלחה לעבר חזהו של ג'ון.

הייתה צרחה מחרישת אוזניים.

ומיד לאחר מכן בא השקט.

הפרק הקודם		הפרק הבא