עיניים ירוקות

היי, אנשים ואנשות!

טכנית, זה היה אמור להיות שני פרקים, אבל הם יצאו קצרים אז חיברתי אותם לפרק אחד.

סליחה על שגיאות המקלדת, יש לי תיקון אוטומטי בטלפון וזה מרגיז.

לפחות הוא קלט את סלית'רין וגריפינדור.

אז אנשושים!

זה באמת פלט שאתם קוראים את זה, משתי סיבות:

1.  כי אני חופרת נורא ואתם עומדים בזה, אז כפייםם!!

2. כי סנייפ היא לא דמות כזאת אהודה, ובהתחלה גם אני שנאתי אותו נורא, אבל אז החלטתי להסתכל עליו מזווית אחרת. אני עדיין אוהבת את ג'יימס, סיריוס ורמוס, שונאת את פיטר, ובוכה בכל פעם מחדש שאני קוראת את הקטע שדובי מת.

פשוט למדתי שלכל דבר יש שני צדדים, וזה גם מסר חשוב לחיים.

אז...

גם הפרק הזה עוסק בקטע של שני צדדים...

ככל שתדרגו, תמליצו ותגיבו ככה הפרק הבא יעלה מהר יותר!

אנשושים ואנשושות,

תהנו⁦❤️⁩

___________

עין חומה.
עין כחולה.
בשתיהן יש מבט עוצמתי, מושך.
אני זורק את הכדור על הכרית, נבהל.
"מי אתה?" אני שואל.
אין לי מושג איך, אבל יש לי תחושה שזה אתה ולא את.
אפשר צל של חיוך בעיניים המוזרות והמושכות האלו.
"בסוף אתה עוד תבוא אליי."
אני שומע את הקול, ונבהל או יותר.
ואז אני מבין שהעיניים, או ליתר דיוק הדמות שאליה הן שייכות, אמרה את זה.
הוא אותו אחד שחזר על זה שוב ושוב, הפחיד אותי אך גם סיקרן אותי.
אבל... זה פשוט לא הגיוני.
הכל כאן לא הגיוני.
את האיזכור הראשון של המשפט קיבלתי בתחילת שנה, אחרי המיון.
ובסוף המכתב הייתה מילה ברורה מאוד.
אבא.
אבל אז זה חזר בכל מיני דרכים קסומות, מוזרות ומצמררות, ואני כבר לא חושב שזה אבא שלי.
אבא שלי מוגל, המוגל המטורף שרצח את אמא שלי.
אני מצטמרר.
ועכשיו, הדבר הזה, מה שזה לא יהיה.
זוג עיניים שמופיעות ומדברות מתוך כדור בדולח מכושף.
נראה שהכל מתערבב במוחי, אבל אני לא מצליח למצוא פיתרון סביר, את הקשר שבין הכל.
אני טובע בתוך ים של שקרים, לא מסוגל למצוא פיתרון.
"יותר מידי שאלות," אומר קול.
"אלאן!" אני קורא.
"לפחות עכשיו אתה יודע את השם שלי," הוא מתבדח.
אני מביט בעיניו המחשמלות, שפעם היו עצובות ועכשיו הן צוחקות.
ניוט לא כאן.
ליטה לא כאן.
אני בריב עם לילי.
אז אני מחליט לספר לו הכל.
פניו מוטרדות יותר ויותר לאורך הסיפור, והוא אומר בסוף:
"זה באמת יותר מידי שאלות. תמיד חשבתי שאתה סתם מודאג, אבל... זה פשוט... מסובך," הוא נאנח.
"יש לך רעיון?" אני שואל בתקווה.
"אולי," ענה אלאן בנימה לא מחייבת, "אני חושב שכדאי לערב עוד מישהו בסיפור הזה, סוורוס. זה רציני."
"דמבלדור? לא נראה לי," פסקתי.
"לא התכוונתי אליו, סוורוס. אולי רוונה, או קנופליוס. וכדאי באמת שתפסיק את הריבית הטיפשי הזה עם לילי." אומר אלאן בהחלטיות.
"בסדר," אני אומר, "עכשיו החופשה. אתה הולך הביתה?"
"כן," אומר אלאן בשמחה.
אני מתעצב, ומשפיל את מבטי.
"סליחה," הוא אומר בעדינות.
"זה בסדר," אני אומר לו בכנות, "בטח עוד מישהו נשאר כאן, חוץ מג'יימס וסיריוס."
"בהצלחה איתם," הוא אומר לי.
"אני אצטרך את זה," אני אומר, ומתכוון לכך.
"ביי, סוורוס," אומר אלאן, עיניו המחשמלות בוהקות, "אני אתגעגע אלייך, באמת; אתה החבר היחיד שיש לי כאן!"
אני מחייך, ואנחנו מתחרים חיבוק קצר.
"ביי," הוא מנופף לי, ויוצא עם מזוודתו בדילוגים.
כיף לו, שיש לו מקום מפלט.
בעצם, מי נשאר?
רוונה הולכת לאחוזה של משפחתה, קנופליוס מחפש ביחד עם אביו הוכחה לקיומם של שנורקקים פחוסי קרן, לילי חוגגת עם משפחתה, וארגוס... יש שמועה שהוא ישן על קש אצל האגריד.
רגע, לילי!
אני יוצא מהר, ומספיק לתפוס אותה בכניסה.
"אני מצטער, לילי," אני צועק לה, "לא הייתי צריך להעליב אותך; זה היה רק בגלל התיסכול שלי!"
לילי מסתובבת ומחייכת.
"זה בסדר, סוורוס," היא אומרת בנעימות, "תודה רבה שהתנצלת; זה מאוד יפה מצידך. נתראה אחרי החופשה!"
"כן, נדבר," אני אומר את המילה האחרונה בשיא הרצינות.
"ביי, סוורוס!" צועקת לי לילי.
"ביי, לילי!" אני צועק לה בחזרה.
היא מפריחה לעברי נשיקה באוויר והולכת.
אלאן צדק.
אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו, אחרי שהשלמתי איתה.
"גם אתה נשאר לחופשה, סבר-מאוס?" מלגלג ג'יימס ביהירות.
"ועוד איך," אני משיב לו עם חיוך על הפנים, משאיר אותו המום.
לפני שהוא מספיק להטיל עליי קללה, אני מדלג משם.
אני מרגיש חופשי, בעננים.
כן.
כבר לא אכפת לי מכל התסבוכות והבלבול.
כבר לא אכפת לי ממועדון הקרבות.
כבר לא אכפת לי שמציקים לי, שאני מושפל.
אפילו לא אכפת לי מהפגישה עם אדון האופל.
בפעם הראשונה, אני מרגיש פה בבית.

כשמאלפוי וכל השאר הולכים, אני נושם לרווחה.
ואז נלחץ עוד יותר.
אם הם לא כאן, זה אומר שהם יכנסו ממקום אחר לפגישה של אוכלי המוות.
מה שאומר, שזה לא עוד שעשוע של תלמידי סלית'רין, אלא משהו רציני יותר.
ככה עובד המוח שלי: מנתח ומנתח, עד שהוא מפיק תובנה כלשהי.
בבית סלית'רין אני ועוד תלמידה היחידים שנשארו, ואנחנו מתעלמים בעקשנות אחד מהשני, אז אני מחליט לצאת.
אף אחד מהחברים שלי לא נשאר: קנופליוס, לילי, אלאן ורוונה, שאפילו הזמינה אותי אליה, אבל סירבתי בנימוס כי לא רציתי שהשקר שלי בנוגע להורים שלי יתגלה.
אני מגיע לאולם הגדול, שמקושט יפה, ורואה שם שני תלמידות הפלפאף משנה ראשונה מתלחששות ומצחקקות.
אני מביט לאיפה שהם מצביעות, ורואה את ג'יימס עם סיריוס, שמכשפים תלמיד אחר.
אני הולך משם, ואני לבד.
כשאני בודד כל הדברים עולים לי, ואני הולך לגדת הנהר, להירגע.
אבל המקום שלי כבר תפוס.
אני רואה שם תלמיד גבוה, עם שער מהגוני עמוק.
הוא מגריפינדור, נראה לי שנה ראשונה.
אני רוצה ללכת, לפני שיטיל עליי קללה או משהו, אבל אז אני שומע יפחת בכי קטנה.
אני מסתובב לעבר מקור הבכי החלוש, ורואה אותו.
אני מחליט ללכת לשם.
"גם אני הולך לכאן כשאני מהורהר," אני משתמש במילים של דמבלדור.
"אתה?" הוא אומר, מזהה אותי בתור הילד ההוא שג'יימס וסיריוס מתעללים בו.
"כן, אני," אני אומר בשלווה, "ואתה?"
"אתה בכלל יודע מי אני?" הוא שואל בעצב.
"למען האמת, לא," אני עונה.
"לא ציפיתי שתדע," הוא אומר לי במרירות.
"למה לא?" אני תמה.
"אף אחד לא מכיר אותי, ילד. אני החמישי בשנה הראשונה בגריפינדור, ביחד עם ג'יימס, סיריוס, רמוס ופיטר," הוא אומר במרירות הולכת וגוברת.
"עדיף שלא יכירו אותך, מאשר שכולם יכירו אותך בתור 'ההוא עם השיער השמנוני' " אני אומר לו, משלים עם המרירות הקטנה שנכנסת לקולי.
עם הזמן למדתי להתרגל אליה, אפילו לאהוב אותה.
היא מחשלת אותי.
אני מתיישב לידו, רגוע.
הוא גבוה, יפה תואר; שערו בגוון מהגוני עמוק, ועיניו חומות, אך לא סתמיות: יש להן מין טבעת זהב מסביב לאישון, שמתמזגת עם חום ערמוני ונאה.
"קשה לי להאמין שלא שמים לב אליך," אני אומר בפשטות כנה.
"גם לי קשה להאמין לזה," הוא אומר לי באותו טון, "אבל היום אף אחד לא אמר לי שלום. אני לבד."
באותו רגע הבנתי כמה מצבי טוב ביחס אליו: נכון, משפילים אותי, אבל יש לי חברים, שאוהבים אותי ותומכים בי.
נכון, אני סלית'ריני ויש לנו את מועדון הקרבות האכזרי, אבל אף אחד לא שופט אותי ויש לי חבר בבית, אלאן.
"קשה לי להאמין שחבריך לחדר לא אמרו לך שלום," אני אומר, מתעניין בחבורה השנואה עליי בשבילו.
"הם לא. הם רק צחקו ביחד, רוכנים מעל איזה קלף ומדברות אחד לשני בשמות מוזרים; הם לא משתפים אותי בכלום. מבחינתם, אני אף אחד."
"אתה לא אף אחד," אני אומר לו, "גם אני חשבתי ככה בהתחלה, אבל זה ממש לא נכון."
הוא בהתחלה הביט בי בהשתאות, אבל אחר כך חזר להבעתו המרירה.
"אתה אפילו לא יודע איך קוראים לי," הוא אמר.
"כי לא אמרת לי," אני צוחק.
"הארטו גריף, אבל תקרא לי בבקשה הארט," הוא עונה לי בקול נקי ממרירות.
"אני סוורוס סנייפ," אני אומר לו.
"נעים להכיר," הוא אומר בנימוס.
"גם אותך," אני אומר בחיוך, "אז למה אתה נשאר כאן בהוגוורטס?"
"טוב... אמממ..." הוא מושך את הזמן, "אמא שלי מתה באיזו משימה, ואבא שלי... הוא... קצת קשוח, אפשר לומר."
אני לא לוחץ עליו, רק מסתכל עליו במבט מבין.
"גם אבא שלי קצת קשוח. אפשר לומר, הרבה הרבה הרבה קשוח," אני אומר בפשטות.
"כן, אבל אבא שלי רוצה שאני אשאר בבית."
"למה אתה לא רוצה להישאר שם?"
"יש לנו אחוזה גדולה, אבל היא תמיד... ריקה. שוממת. אבא שלי אומר שהכל בגלל סלית'רין. אני אמור לשנוא את סלית'רין; זה אצלי בדם."
אני לא ממש מבין את הארט.
"מה פרוש אצלך בדם?" אני שואל.
הוא קצת מסמיק, וקופץ את פיו.
"לא משנה. אתה נחמד," הוא אומר בשקט.
אני תוהה אם לספר לו שהבית הראשון שהמצנפת הציאה לי זה גריפינדור, אבל אני שותק ומעביר נושא.
"אז מה אתה אוהב לעשות?"
הוא מחייך.
"להילחם, ושינויי צורה. וכן, אני גם קצת מצייר."
"נחמד," אני אומר.
"מה אתה אוהב לעשות?" הוא שואל.
"לא משהו מיוחד. להמציא לחשים ושיקויים."
הארט מתלהב.
"גדול! כבר המצאת משהו?"
"כן," אני מסמיק.
"אדיר."
יש לי חבר.
והוא גריפינדורי.
והוא גם לא מת על ג'יימס וסיריוס.
והוא איתם בחדר.
והוא גבוה ויפה.
והוא אוהב להילחם.
כמו שציפיתי שלא ישפטו אותי כל פי ביתי, הייתי צריך להבין שגם אסור לשפוט אחרים ככה.
יש ביננו קצת שתיקה מביכה, והארט מפר אותה.
"תודה, על הכל. כיף לדבר עם מישהו שמבין אותך, ולא שופט."
הוא מסתכל עליי, ואני מביט עמוק לתוך טבעות הזהב שבעיניו.
ואז אני מחליט לספר לו הכל.
כן, אלאן אמר שצריכים לערב בזה עוד מישהו, והארט מושלם לזה.
הוא מעולה בשינויי צורה, ויודע להילחם.
וכן.
הוא אמיץ וטוב לב.
גריפינדורי.
אביר.
וזה אפילו עוד יותר טוב.
הארט לא נראה המום או מופתע.
"וואו," הוא אומר, "סיבכת את עצמך, הא?"
"תקשיב, הארט, זה מאוד מסוכן, אני יבין אם לא תרצה להשתתף-''
"אתה צוחק?" הוא קוטע אותי ונעמד על רגליו, "זה גדול! כאילו, להציל ולהסתכן ולכייף וכל זה! אבא שלי יהיה גאה בי! אני מה זה בפנים!"
הרוח הקרירה מבדרת את שערו הערמוני, והוא מלא אנרגיה שהוא אומר את כל זה, מוכן באמת לעזור לילד סלית'ריני שזה עתה הכיר.
הוא כבר לא מריר, אלא מלא שטות וצחוק.
וזה מזכיר לי קצת הרבה את סיריוס וג'יימס.
אבל הוא לא הם.
וכן, גם לאויבים שלך יש תכונות טובות.
הוא טוב לב, הוא אמיץ, הוא מצחיק.
והוא גריפינדור.
וכן, הוא חבר שלי.
וכשהוא מושיט לי יד, אני תופס אותה בחוזקה.
מביט אל תוך הזהב שבעיניו, אל המלכותיות שבשערו הערמוני.
כולו אומר גריפינדור, מלא הוד והדר.
וזאת חברות בלתי אפשרית, אבל היא קיימת.
ואני אוהב אותה.
הוא תופס אותי בידו החזקה, ואנחנו יוצאים מהערפל.
בלתי נראים, אבל קיימים.
טירת הוגוורטס מנצנצת מרחוק, מלאה צחוק ושמחה.
ואנחנו הולכים אליה, בטוחים.
אל העתיד.
אל האור.

יד ביד.

הפרק הקודם		הפרק הבא