בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

 שלום! אני מקווה שאין לכם ציפיות שאני אצליח להעלות פרק כל יום כי אני לא מצליח, אבל אתם יכולים לצפות לפרק כל שלושה ימים (אני לא מסתכן בשניים).

זה די מבאס שעדיין רק שיעורים ולא ההרפתקה האמיתית, אבל זה לא כל כך נורא כי זה מצחיק. ולמי שלא הבין, חלק חשוב מהקטע של הפאנפיק הוא להיות מצחיק.

אז אני מקווה שיהיה מעניין (ומצחיק) בשיעור גילוי עתידות, כי אני עדיין לא יודע מה יהיה שם. קריאה מהנה!

נקודת מבט של אריק (הערת הכותב: כמובן, הוא היחיד בשיעור!)

כתבת הערה על נקודת המבט? נראה לי ששברת שיא וגם את השכל היחיד שהיה לך (הערת הליא- (הערת הכותב: אתה לא צריך להגיד את דעתך, הבנתי את הקטע מזמן).

לפחות עצרת את ליאו, מסתבר שגם מוח שבור שווה משהו.

דרך אגב, בגלל שהכותב לא נתן נקודת מבט למישהו מאלה שממימדים אחרים מאז הארוחה, אז אני אגיד לכם שנחתנו מהתקרה כשהגענו לאכול וכולם נעצו בנו מבטים.

הלכתי לשיעור גילוי עתידות במקום לחצר, ואני מוכן להתערב על 9765625 טבעות זהב שהם עשו שם דברים מגניבים. אני מרגיש כל כך נחות!

אם אתם תוהים מאיפה המספר, אז זה בגלל שהכותב משתמש במספר הזה מלא פעמים, כי יום אחד כשהיה לו משעמם הוא החליט לחשב מה זה חמש בחזקת עשר. בלי מחשבון. זו הייתה התוצאה שיצאה לו, ומאז הוא משתמש במספר הזה המון. (הערת הכותב: זה היה כשאני הייתי בכיתה ה, ושמעתי על חזקות מהאחים הגדולים שלי (יש לי חמישה), אז אם זה לא נכון אל תקחו לעומק ליבכם הדווה שנשבר לשמע שטויות שווא שכאלו. או כמו אלה שכתבתי לפני רגע.)

אז הגעתי לכיתה שבמגדל ה-לא יודע איזה כיוון- (הערת הכותב: הדרומי!) בסדר, הדרומי, והכל היה שם מלא בעשן ודברים לא נחוצים (למה צריך ספלי תה בכיתת גילוי עתידות?).

התקנתי מצלמה שליאו בנה לי כך שהיא תראה את כל הכיתה, ותיכננתי את מהלכיי הבאים. כמובן הייתה לי תוכנית גאונית, וזה היה חלק חשוב בה.

מתוך הערפל הגיע יצור משונה שהיה דומה לחרק ענק, אז אמרתי מה שאני חושב. "מעניין מה זה, יש אפשרות שזה מקרה מיוחד של מקק שהוגדל לגודל אנושי, ויש את האפשרות הפחות מיוחדת שזה אדם שמתחפש למקק, ויש את האפשרות שאני אישית חושב שהיא הנכונה, שפשוט עומד לפנינו אדם בעל טעם נורא בבגדים."

הדמות התעלמה. "אני היא פרופסור טרלוני המורה לגילוי עתידות, ואני מצפה שכל מי שנמצא פה יכבד את המקצוע." לא הייתה תגובה מצידי, כי רציתי להישאר.

"נהדר," אמרה מטורללת (ככה קראו לה, נכון?), "עכשיו אני רוצה שתסתכלו על כדורי הבדולח ותגידו לי מה אתם רואים." היא אמרה ושלפה הרבה כדורי בדולח וחילקה לכולם.

הסתכלתי על כדור הבדולח, אבל לא ראיתי שם כלום. כמדומני כי הדבר הלז הינו חסר טעם לחלוטין, ועל כן הפסקתי לנסות ונזכרתי למה באתי לכאן בכלל.

בנתיים הפרופסור המטורללת (שם מתאים יש לה) הסתובבה בכיתה ונתנה חוות דעת שלפי דעתי היייתה גאוותנית כגון: "אני רואה שאתם לא מספיק מתמקדים בעין הפנימית שלכם, כמו שרק מומחים מדהימים ומוצלחים בגילוי עתידות כמוני מצליחים." החלטתי שאני אראה לה מי הכי שווה  פה.

הפכתי את העיניים לעיני דרקון, עצמתי אותן, והתחלתי להתרכז. הרגשתי כאילו שאני נכנס לתוך חדר, ולחדר שבתוכו, ולחדר שבתוכו... עד שראיתי קופסה שחורה, ונגעתי בה.

כשנגעתי בקופסה התריסים שבחלונות שהיו בחדר נפתחו, וראיתי את המורה מסתכלת עלי, כשאני עם עיניים זוהרות כמו שני זרקורים ירוקים, ושואלת אותי "מה זה אמור להביע?". רגע אחרי זה שמעתי באמיתי את הקול של המורה המטורללת שואל אותי "מה זה אמור להביע?", ואני הבנתי מזה שאני רואה את העתיד של עוד כמה שניות אז התחלתי להגיד מה שאני רואה.

"זה אמור להביע שאני קורא את העתיד," אמרתי בקול מפחיד. "ושעוד רגע יעברו שלשה עורבים ליד החלון. עכשיו כשאת מסתובבת לראות, מי שמצד ימין יעשה אפצ'י. הטישו שיש לו בצבע סגול, והוא הולך לזרוק אותו עליי. הילדה שמאחורי תבהה בי בהלם, ושפריץ של מים מהחלון יפגע בה. כל מי שליד החלון יסתכל ויגיד "וואו, איך הוא עושה את זה?". את תסתכלי בי בעצבנות גלויה, וניצוץ של אש יפספס אותך בזכותי ויפגע בכדור הבדולח שיתפוצץ." רגע אחרי חתיכה של בדולח על על העין שלי, שאיכשהו שרדה. המשכתי לנבא. "את כמובן לא חושבת שאני יכול לנבא בלי כדור בדולח, אבל אני יודע לעשות את זה וגם אני יודע שכל הילדים שליד החלון יגידו שיש אנימאגית של פנתר בחוץ, ואחד מהם יפול עלייך." אני כמובן התעלמתי מכל רעשי הרקע שבישרו שצדקתי. "המשקפיים הלא אופנתיים שלך ייפלו ואת תיראי הרבה יותר טוב, ולמרות זאת את תיקחי אותם חזרה. את תתחילי לצעוק עליי שאני מגזים ומתנהג באופן מחפיר, אבל צעקות מהילדים שמסתכלים בחלון יפסיקו אותך. את תצעקי עליהם שישתקו ויחזרו למקום, אבל הם לא יקשיבו ויתחילו לעודד את מי שלמטה. ייראו מהחלון מאות אורות ולחשים משוגעים מסתובבים, ואת תתחילי גם להסתכל מדי פעם לחלון. זרם אדיר של מים ישטוף את כל התלמידים חוץ ממני, ואחר כך ירגע. כשהתלמידים יתחילו להרגע יהיה פיצוץ קסום שיעיף את כולם מליד החלון, אבל כולם יחזרו לחלון ויתחילו לריב על מקומות. בסופו של דבר הם יגיעו להסדר, ויפסיקו לריב. בדיוק אז, מאות רוחות רפאים יתקבצו מכל כיוון אל מקום כלשהו בחצר, וכולם ילחצו. אחרי מעט מאד זמן כולם יתחילו לצחוק ולדבר על בני ים, אנשי שלג, צמחים פראיים, ואפילו קופסת נעליים מעופפות. לי עכשיו כבר די נמאס מלהיות החזאי של כולם, אז אני יוצא החוצה." כשאמרתי את זה הסתבר שכולם הקשיבו כל הזמן. איך אני יודע? על פי השאלות!

"איך ידעת את כל זה?" "איך תצא החוצה?" "גם במבחן אתה הולך לעשות את זה?" "למה אתה יוצא? הרי אתה יודע שגילוי עתידות זה מקצוע אמיתי ולא שקרי!"

"אני אענה על פי הסדר שאני רוצה," אמרתי. "ידעתי את זה כי אני יודע לראות את העתיד, אני יוצא כי רק אני פה יודע לעשות את זה באמת, אני לא הולך לעשות את זה במבחן בזכות זה," אמרתי ושלפתי את המצלמה. "כי זה מתעד עד כמה אני טוב במקצוע הזה, ואני הולך לצאת ככה." אמרתי וקפצתי מהחלון.

הייתי כבר במצב של ריכוז מראש, אז היה די קל להפוך לדרקון. כן, אני יכול לעשות את זה (אבל זה קצת קורע לי את הבגדים).

עשיתי כמה סיבובים באוויר ונחתתי בתקווה שלא יעשו לי כלום, ותקוותי לא התבדתה כלל וכלל!

פרסי סימן לי באופן די מוסתר להוריד את הראש אליו, וכשהראש שלי היה בגובה שלו הוא לחש לי, "ראיתי שאתה אדם שהפך לדרקון, וראיתי שהגעת מכיתת גילו עתידות. הניחוש שלי הוא שאתה אריק, ואם זה לא נכון תדחף אותי." לא דחפתי אותו. "אז שתדע לך אריק, שעם כל הפאר והכוח שבדרקון, אני מעדיף אותך בצורה הרגילה."

בגלל שאי אפשר לעמוד בפני נחמדותו של פרסי, הפכתי בחזרה לעצמי. כמו שאמרתי לכם זה קורע לי את הבגדים, אבל הפעם זה היה קצת במיוחד.

"אריק, מה..." אמר ליאון בהלם. "איך בדיוק? מה קורה פה? איך פרסי דיבר איתך? אתה אמיתי? אנ-"

"יגמרו לך אולי השאלות?" שאלה בתאני שהכירה אותי וידעה שאני מעדיף שהוא יפסיק. היה נראה שהיא לקחה לפרסי את המילים, אז הוא הנהן.

"כן," הוא ענה. "אבל אל תפתחו ציפיות, אני עניתי אם אולי יגמרו לי השאלות, ואני חושב שיש סיכוי כלשהו."

"נו, אז מה היא קלטה?" אמר ליאו, ולקח לי (הרבה) זמן להבין שהוא מדבר על המצלמה שהוא בנה בשבילי. זה גרם לשנינו להרוויח: הוא רואה מה קרה, ואני לא צריך מבחן.

הראיתי להם את זה והם התפעלו מאד, ואפילו אני התפעלתי מאיך שזה נראה מהצד. די מעניין, למען האמת.

בגלל שהמצלמה שלו מקרינה בגדול את מה שמסריטים כולם ראו את זה, והם עשו קולות של התפעלות עמוקה (ואמיתית).

"ליאו בנה את זה, גם לו מגיע כבוד." אמרתי בקול, וכולם הריעו לו. ליאו הודה לי בשקט, אבל רק אני שמתי לב.

פנתר שחור הסתער עלי והפך באמצע הדרך לסרינה. "אנחנו מאחרים לשיעור שינוי צורה," היא אמרה. "זה שאני הייתי היחידה שנמנמתי עכשיו, זו לא סיבה לזה שתנמנמו בזמן שיש שיעור."

הלכנו במעברים סודיים לכיתה, ובדרך הם סיפרו לי מה קרה אצלם. חבל שאף אחד לא התערב איתי על אם הם עשו דברים מעניינים.

יצאנו מרצפה של מסדרון ונכנסנו אל מאחורי הפסל הקרוב, הגענו לכיתה (באיחור קל) והתיישבנו בלי ששמו לב. "מאיפה צצתם?" נשמע קול חמור.

מעצבן שאני עוצר? אבל זה השיעור הבא! אתם רוצים פרקים ארוכים יותר? זה בא על חשבון כמות זמן ההפרש בין פרק לפרק. אתם מקווים שיהיה לי המון כוח וזמן? גם אני, אבל אין לי לצערי הרב. אז מה לעשות, מסתדרים עם מה שיש.

הפרק הקודם		הפרק הבא