![]() |
![]() ![]() ![]() ![]() ![]() ![]() |
עולם הקוסמים שוקע לעידן אפל נוסף של אלימות ורדיפה. האיום הממשי קורא לתחייתם של הדוגלים בטוהר הדם ובעליונותם של קוסמים. המשך למים אפלים.
פרק מספר 25 - צפיות: 26301
![]() |
פרק: |
דירוג הפאנפיק: R - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: מתח, מסתורין. - שיפ: בן/ מורגנה, טדי/ וויקטואר. - פורסם ב: 03.04.2013 - עודכן: 31.08.2013 |
המלץ! ![]() ![]() |
לצערי הרב, אני מתגייסת לצה"ל מחר. אני אהיה בטירונות, לכן אני לא אהיה בבית במשך שבועיים ולא אוכל לכתוב עוד פרקים או לעדכן עד שאני אחזור. גם אז יהיו עוד שטויות של צבא, כך שאופן כללי יהיה לי פחות זמן לכתוב. אל תחשבו לרגע שאני נוטשת את הפאנפיק הזה או את רגעים של תהילה- אני לא! ברגע שתהיה לי הזדמנות לכתוב, אני אקפיד לסיים את שניהם.
כדי להפחית מעט מעוגמת הנפש, החלטתי לפרסם עכשיו כמה פרקים ברצף, כדי שיהיה לכם מה לקרוא בזמן שאני לא אהיה פה P: אל תקראו הכל בבת אחת!
קריאה מהנה (:
פרק 24 מקום קודר
כיכר גרימולד מספר 12 היה מקום קודר. בן צפה במבנה הישן מתגבש לנגד עניו בעודו עומד ברחוב הריק והמוזנח לצד אביו. קירות הלבנים המוכתמים משנים, החלונות הגבוהים החסומים קרשים, וגג הרעפים החד שהצטייר בקווים זועפים כנגד שמי לונדון האפרוריים – כולם הבהירו לבן שהוא מעולם לא ראה בית שנראה כה רדוף. אביו סימן לו שמוטב שיכנסו. בן הלך אחריו ללא מילה, מודע למבט חשדני שנשלח לעברם מחלון אחד הבתים הסמוכים. הם היו שני קוסמים בלב ליבה של העיר המוגלגית ביותר בעולם; זה היה המקום המסוכן ביותר עבורם, ובו בזמן, הבטוח ביותר. "הבית הזה היה שייך לסנדק של אבא שלי," אביו של בן סיפר לו בקול שקט ברגע שסגרו אחריהם את הדלת והוא הדליק כמה נרות שהיו מפוזרים על השולחן של פרוזדור הכניסה. הלהבות הטילו צללים על חלל שבעבר בוודאי היה מפואר מאד, בסגנון ויקטוריאני מצועצע. הקירות היו מכוסים טפטים מתקלפים ורצפת העץ הייתה חשופה לאחר שמישהו קילף מעליה את השטיחים. אביו של בן הציב את הנרות בכמה קנים על הקירות וסימן לו להיות בשקט לפני שהוביל אותו במעלה מדרגות רעועות אל טרקלין רחב שהיה במצב מעט טוב יותר. פה ושם היו מפוזרים בו רהיטים מודרניים שנראו חריגים להחריד ביחס לכורסאות המעוטרות מסמרי ארד ושטיחי הקיר המפוארים. אור יום מאובק חדר פנימה מבעד לחלונות החסומים למחצה. "צריך להשתדל לא להרים את הקול במסדרון," אביו של בן אמר לו, מתייצב מולו בחדר הרחב והבלוי. "יש שם דיוקן של מכשפה מאד לא סימפטית שאוהבת לצרוח על מי שמפריע לה לישון, וקשה מאד להרגיע אותה..." הוא סקר את פניו של בן בחוסר וודאות מסוים. "אז... מה אתה אומר?" מה הוא ציפה שבן יאמר? שזה מקום יפה, נהדר, ממש בית החלומות שלו? הוא משך בכתפיו, תוחב את ידיו לכיסיו ושותק, משתדל שלא להראות כמה המקום לא מוצא חן בעניו. הוא ידע שתלונות לא יעזרו לו להסתגל לשהות שלו שם, או ישנה את העובדה שחיו פחות או יותר תלויים בשהותו בבית הזה. "החדרים למעלה במצב יותר טוב," אבא שלו הבטיח לו באי נעימות גדולה. בן הנהן בנכונות, לא בוטח בקולו. "אתה רוצה שאני אעזור לך לפרוק את החפצים?" "זה בסדר." הוא התאפק ולא הוסיף שבכל מקרה אין לו שום דבר אחר לעשות. "בן... גם אני לא מרוצה מהסידור הזה," אבא של בן המשיך לדבר, למרות שבן רצה מאד שהוא פשוט ילך. "אני לא נוח עם זה שאתה צריך להישאר פה. אבל הבטיחות שלך היא מעל לכל – " "אני יודע, אבא," בן קטע את דבריו, משתדל לשמור על קול נעים. "כבר דיברנו על זה." אביו עדיין לא נראה שלם עם סיום השיחה. הוא עיווה את פניו, כאילו בניסיון למצוא מילים. באותו הרגע בן נזכר בפעם הראשונה בה עמד מולו. אז הוא נראה לו כל כך חזק, כל כך בטוח בעצמו. הוא לא היה מודה בכך, אבל ממבט ראשון אביו נראה בעניו כמו הגבר שהוא תמיד שאף להיות – מעשי, אדיב, נבון... מייד התעוררה בו תערובת גועשת של חיבה וסלידה כלפי האיש, שנעה הנה והנה בהתמדה מאז אותו היום. אבל כעת הוא נראה שונה כל כך. הוא נדמה נמוך יותר משהיה, שפוף תחת עול כבד מנשוא. יגע, לאה, עצוב... קשה היה לתפוס את השינוי הדרסטי שחל בו בחודשים האחרונים. "תוכל לעשות לי טובה?" אביו של בן הוציא מתרמילו קופסת עץ פשוטה והושיט לו אותה ברשמיות מוזרה. היא הייתה כבדה למדי ושקשקה עם כל תנועה. "לקחתי את זה מאחד החדרים בקומה השלישית בפעם הקודמת שהייתי פה. תוכל להחזיר את זה למקום?" בן לקח את הקופסא בהנהון. "ויש עוד משהו." אביו הוציא מהתרמיל גם את הגלימה הכסופה שבאמצעותה יכולה היה להפוך לבלתי נראה. הוא הגיש אותה לבן באותה חגיגיות משונה. "זו גלימת ההעלמות שלי. היא הייתה שייכת לאבא שלי, ולאבא שלו לפניו." הוא חייך חיו של אהדה. "כלי שימושי מאד, במיוחד אם תמצא את עצמך בסכנה." "תודה," בן פלט. הבד הקריר היה בעל מרקם מימי כמעט. מערבולות של צבעים שהתערבלו והפכו לשום צבע בכלל גלשו על הבד כשבן הניע את ידיו תחתיו. הם נשארו לעמוד עוד כמה רגעים במבוכה. בן תהה האם אביו מצפה שהוא יאמר משהו. אבל לבסוף הבין שהוא פשוט לא סיים לומר את כל מה שהרגיש שהוא צריך לומר לפני שישאיר אותו לבדו להסתתר בבית הקודר. "יש... משהו שאני רוצה לספר לך," אבא של בן אמר לו ברצינות. הוא התיישב באחת הספות החדשות ובן התיישב מולו, הגלימה עדיין על ברכיו, מתכונן לאיזו שהיא שיחת עידוד. אבל השיחה שאביו תכנן לנהל איתו הייתה בנושא אחר לחלוטין. "זוכר כשאימא של ליליאנה ביקרה אצלנו, והיא דיברה איתך על ענייני ירושה?" בן הנהן, לא מבין לאן כל זה הולך. "רציתי שתדע שהסדרתי את זה מזמן. אתה וליליאנה תזכו בשני חצאים שווים של הירושה, ואתה תיחשב לבן משפחת פוטר לכל דבר. היורש החוקי לשם, אם נדבר במונחים מיושנים..." אביו של בן הסתכל ברצפה, אצבעותיו משולבות על ברכיו בחומרה לא אופיינית. "למה אתה אומר לי את זה?" בן שאל. "אתה יודע שזה לא משנה לי." "אני יודע," אבא שלו הבטיח בכנות. "אבל... טוב, אני אבא שלך. ואני יודע שאתה יכול להסתדר מצוין בכוחות עצמך בעולם, אבל אני רוצה לתת לך את כל מה שאני יכול לתת... גם כשאני כבר לא אהיה פה." קרירות התפשטה בחזהו של בן. "למה אתה אומר את זה?" קולו שלו נשמע זר באוזניו. כתפיו של אביו רפו. הוא עמד לומר את הדבר שלשמו ביצע את כל ההקדמה הרשמית הזו. "בן, אני רוצה שתדע שאני... אני..." הוא קטע את עצמו וניסה להסביר את עצמו שוב, עניו עצומות. "אתה בטח שמת לב שאני לא מתנהג כמו עצמי לאחרונה..." קולו היה רך בצורה מבשרת רע. בן הנהן בנוקשות. "זה בגלל שאני... איך לומר... אני חולה." קולו של אביו היה שקט אך יציב כמו סלע. "חולה?" בן חזר, כמעט בטיפשות. "חולה במה?" "זה לא משנה מה זה בדיוק," אבא שלו אמר לו בצורה שהבהירה שהוא לא מתכוון לענות על שאלות בנושא. "זה מן... נגיף. נגיף שאני נושא בתוכי כבר כמה חודשים, והוא מתחיל להכריע אותי." בן לא ידע מה לומר. אבא שלו באמת נראה לא טוב, אבל הוא לא היה אומר שהוא נראה חולה – בכלל לא. ועוד גוסס?... זה היה בלתי נתפס. הוא לא רצה לתפוס את זה. "יכול להיות שיש תרופה," אבא שלו המשיך, מרגיע מעט את ליבו הדוהר של בן. "יכול להיות? מה זאת אומרת?" הוא דרש לדעת, לא מוכן לתת לאביו למתוח אותו בנושא הזה. "שאני לא בטוח שזה יעבוד," אבא שלו הסביר בסבלנות יוצאת דופן. "ואם זה לא יעבוד?" בן העז לשאול, קולו בקושי עולה על לחישה. "כמה זמן?... כלומר – " "אני לא בטוח שאני אמות," אבא שלו אמר, וקולו התחיל להיסדק. פניו היו לבנות מאד, ובן לא העז להסתכל בעניו. "למרות ש... אולי זה יהיה עדיף." "תפסיק לדבר ברמזים!" בן דרש, נסער מעבר לכל גבול שהוא היה מסוגל להכיל. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה הרגיש כל כך כועס, אומלל וחסר אונים בו בזמן; הוא לא הרגיש ככה אפילו כשאלבוס נלכד, אפילו לא כשחיבק את אימו בפעם האחרונה. "אני מצטער," היה כל מה שאביו אמר בתשובה, פניו מופנות אל הרצפה החשופה והמוכתמת. "אני מצטער שאני מפיל עליך את המעמסה הזו..." "ליליאנה וטד יודעים?" "לא. אתה היחיד." אביו הרים את מבטו. הוא הסתכל היישר לתוך עניו של בן, והוא היה צריך להפעיל כוח רצון טהור כדי לא להפנות את מבטו. הוא מעולם לא חש בנוח להסתכל לתוך עניו של אביו – לא היה לו נוח לחלוק אינטימיות כזו עם האיש כלפיו הוא עדיין חש סלידה מסוימת. וכעת זה היה גרוע בהרבה, כי האומץ והעצבות שנראו בעניים החומות האלה צמררו אותו. "יש סיבה שאני מספר לך את זה," הוא הודה. "אני יודע שאין לי זכות לבקש ממך כלום, אחרי שנעדרתי מהחיים שלך במשך כל השנים האלה... ובכל זאת, אתה היחיד שאני יכול לסמוך עליו. היחיד שאני מקווה שיבין את הבקשה שלי." המתת חסד. בן לא היה צריך לשמוע את אביו אומר את המילים כדי לדעת שזה מה שהוא מבקש ממנו. אבא שלו – האבא שהוא בקושי הכיר – מבקש ממנו לבצע עבורו המתת חסד... בן התכופף קדימה והניח יד על פניו, מתגבר על דחף פתאומי להקיא. "אני יודע שזו לא בקשה קלה – " "לא. לא ממש." בן לא הצליח לשלוט ברגשות שסערו בתוכו, מתבטאים במילותיו בסרקסטיות חריפה. "למה אתה מבקש את זה ממני? מה אתה חושב שיקרה לך?" "אני לא בטוח – " "זה לא מספיק טוב!" בן גילה שהוא עומד על רגליו, אלה רעדו תחתיו ללא שליטה. "נמאסו עלי הסודות האלה! נמאס לי לגלות שמשקרים לי ומנצלים אותו! אתה לא יכול לבקש ממני משהו כזה ולהשאיר אותי בחושך!" להבת הזעם שנדלקה בקרבו בפתאומיות גוועה באחת כשאביו אחז בפרק ידו. הוא כיוון אותו לשבת על הספה לידו. בן ציית, שקט ומתוח. אביו סיפר לו סיפור מטריד מאד על שד שניזון מכוחם של קוסמים. הוא סיפר לו על איש שהיכולת להשתמש בקסם נלקחה ממנו לחלוטין בגלל השד הזה, ועל גסיסתו האיטית של אותו האיש... ועכשיו, הוא אמר לו, ייתכן שהוא מתחיל לעבור את אותו התהליך. בן היה חסר מילים בסיום הסיפור. אביו בהה בנקודה כל שהיא בחדר בעניים מלאות עד גדותיהן בדמעות מודחקות. זה לא היה הוגן. חוסר האונים שבן חש היה משתק. הוא איבד את אימא שלו, ועכשיו הוא עשוי לאבד את האבא שהוא רק התחיל ללמוד להכיר. נכון, הם לא תמיד ראו עין בעין, אבל לא הגיע לו לזכות לגורל נוראי כזה. כלל וכלל לא. הוא היה אדם טוב, שכל רצונו היה לעזור לזולת – הגיע לו להמשיך לחיות. אבל באיזה מחיר? בן התחיל להבין מדוע אביו החליט לבקש ממנו לעשות לו את החסד האולטימטיבי במקרה הצורך. הוא הבין את הצורך של אביו לשמור על כבודו, גם אם במחיר חיו. אביו חי כל חיו כקוסם – כוח הקסם שלו היה גורם בלתי נפרד ממנו עצמו. הוא לא רצה להמשיך לחיות בלעדיו, רק כדי לגווע ולגסוס בכאב ובאיטיות מעט מאוחר יותר. הוא רצה מוות מכובד. בן הבין את זה. "אני אעשה את זה," הוא אמר, קולו יציב. "אני נשבע." הם לא דיברו שוב עד שנפרדו ליד הדלת. במעמד הזה אביו של בן עשה משהו שהוא לא עשה עד כה – הוא חיבק אותו. זה היה חיבוק כנה, חזק וארוך. זה היה חיבוק שאמר את כל מה שהוא לא הצליח לבטא במילים. זה היה חיבוק שאמר, "אני גאה בך. אני אוהב אותך." בן השיב לחיבוק שלו מבלי לחסוך בדבר. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא עשה זאת, אבל זו הייתה עשויה להיות גם האחרונה. הוא אחז באביו בכוח, כאילו רצה להטביע את צורת גופו המוחשי בזרועותיו, כדי שיהיה לו איך לזכור אותו אם הלב שעכשיו שפעם ביציבות כנגד שלו ידום לנצח.
זה היה היום הארוך ביותר בחייו של בן. לא היה לו שום מקור של נחת או נחמה בבית הגדול והמוזנח. הוא פרק את חפציו באיטיות מכאיבה ואז שוטט בבית בחוסר מעש מוחלט, מנסה למצוא מזור לדאגה והכאב שפעמו בקרבו כמו פצע טרי. חדרי השינה נשאו סימנים לדייריהם הקודמים. בחדר אחד הוא מצא גרב יתומה של נער ועלון עתיק של 'חנות התעלולים של האחים וויזלי', כשהיא כנראה הייתה בחיתוליה. בחדר אחר הוא מצא סיכת שיער של נערה שמשום מה גרמה לו להרגיש ערגה. היה רק חדר אחד שנראה כאילו דייריו לא נטשו אותו. מלבד זאת שכל כולו היה מכוסה שכבה של אבק, קירותיו המתקלפים היו מכוסים פוסטרים שהיטשטשו והתפוררו עם השנים. המיטה הייתה מכוסה סדינים אדומים בלויים, מכוסים דוק אפור, ובפינה עמדה גיטרה שראתה ימים טובים יותר. על השולחן שליד המיטה בן מצא מסגרת עם תמונה. להפתעתו הרבה, הוא זיהה את האנשים שבתמונה; אחד מהם היה סבו בנעוריו, והשני היה גבר בעל פנים מוכות כאב ועניים אפורות, בהירות, מלאות בתערובת של עליצות ועצבות. סיריוס בלק. בן חייך למראהו, כאילו נתקל בחבר וותיק. סיריוס בלק חייך אליו בחזרה, חיוך נאה ונגוע כאב. בן לקח את התמונה לידיו ומחה את שכבת האבק שכיסתה אותה. דיירי התמונה נראו מלאי הכרת תודה לנוכח עזרתו. אז זה היה הבית שלו, של סיריוס בלק. והחובה שחש כלפי בני משפחת פוטר נבעה מהעובדה שסבו של בן היה בן הסנדקות שלו. בן הרגיש צורך מוזר להודות לאיש, שהיה אחראי באופן עקיף להצלתו מפני שני גורמים שאיימו על חיו. הוא חש אהדה גדולה כלפי האיש באותו הרגע. גם הוא, כמוהו, היה אסיר בחייו. בן חשב על הדברים שסיפר לו אודות כלא הקוסמים, אזקבן; ניחם אותו לדעת שמצבו יכול להיות גרוע יותר. מאוחר יותר הוא ניסה לכתוב למורגנה. אביו השאיר לו את הינשוף המשפחתי ואמר לו שהוא יכול לשלוח מכתבים, אבל רק בתדירות נמוכה, כדי לא למשוך תשומת לב אל המקום. אבל המילים פשוט לא נבעו מהעט. המחשבות המערערות על אבא שלו כאילו בלמו אותן על הסף. לבסוף, כשכבר התחיל להחשיך, הוא הצליח לנסח פתק קצר:
מורגנה, אני במקום בטוח. קיבלתי חדשות לא טובות. מקווה שאצלך הכל בסדר. שלך, בן.
הוא דיבר בלשון המעטה כשאמר שהוא קיבל חדשות לא טובות. נראה שכל מה שהוא מקבל לאחרונה זה חדשות רעות. הלנה סלין ולואיס עדיין רחפו כמו רוחות רפאים בים החששות שלו בעוד אוכלי המוות דולקים על עקבותיו, ואם העובדה שהוא נמצא בין הפטיש לסדן לא הופכת את מצבו לגרוע מספיק, הוא הצליח לחשוף פנים אפלות נסתרות של אימו, אותן הוא בהחלט היה מעדיף שלא להכיר, בעוד אביו נוטה לכיוון גסיסה... החשכה המתפשטת בבית הטילה עליו ייאוש כבד. כל מה שהוא רצה לעשות היה לישון ולשכוח מהכל. היה רק משהו אחד שהיה עליו לעשות לפני שיממש את הרצון המריר הזה, וזה היה להחזיר את הקופסא של אביו למקומה בקומה השלישית בדרכו אל חדר השינה שלו. החדר אליו אביו התכוון היה ריק לחלוטין מלבד כיסא אחד ושולחן אחד. חלון צר, בודד, השקיף אל הדמדומים. הייתה בחדר אווירה כבדה מאד, כאילו משהו רע שוכן בו. בן הניח את הקופסא על השולחן והתכוון להשאיר את החדר ואת האווירה המטרידה מאחור, כשהבחין בחפץ מאובק שנח על השולחן. הוא ניקה אותו בסקרנות וחשף אותיות בשפה זרה שהקיפו שפה של קערת אבן גדולה. הוא הכיר את החפץ הזה. אלבוס נהג להשתמש בו לעיתים קרובות, ולואיס לקח אותו מביתו כמזכרת לפני ששרף אותו. זו הייתה קערה שמכילה זיכרונות. אבל בניגוד לקערה של אלבוס, הקערה הזו הייתה ריקה. בדחף פתאומי, בן פתח את הקופסא שאביו נתן לו. כפי שציפה, היא הייתה מלאה מבחנות מלאות באותו ערפל כסוף שבדרך כלל נמצא בהגיגית. גם אלבוס נהג לאכסן כך זיכרונות. אז של מי היו הזיכרונות האלה? של אביו? כנראה שלא, כי הוא אמר שהוא לקח אותם מהבית. או אולי הם היו של סיריוס בלק? זה היה סביר יותר. הוא הרים מבחנה אחת ובחן את תוכנה הכסוף, כאילו היה יכול לספר לו מה המשמעות שלו. ואז, מתוך גחמה, הוא פתח את הפקק ואפשר לנוזל האוורירי לגלוש לתוך ההגיגית, שם הוא הסתחרר בשלווה, משנה את צורתו בהתמדה ומפזר בחדר זוהר כסוף. לנגד עניו של בן פנים עמומות הופיעו על פני השטח של הנוזל הערפילי, כמו השתקפות בבריכה מכוסה אדוות. הפנים נראו מוכרות. בן רכן להביט בהן מקרוב... הוא נבהל כשחש שמשהו לופת אותו והוא נמשך בחדות לתוך הים הכסוף. במשך שבריר שנייה הוא חווה תחושה נעימה מאד של ציפה במים חמימים לפני שהוא שוב עמד. אבל הוא בכלל לא היה באותו החדר. הוא הביט סביבו בבלבול גדול. הוא עמד בחדר ישיבות נאה. במרכז החדר היה שולחן גדול, ממורק, שהיה מוקף תריסר כורסאות סגולות. נברשות זהובות מפוארות האירו אותו באור חזק, מבהירות ללא ספק שהמקום היה בבעלות קוסמים. האם זה חדר נסתר בתוך כיכר גרימולד? זה לא נראה סביר. אם כך, איך הגיע לשם? הוא חג סביב בחיפוש אחר הסבר וראה אדם יושב בכורסא בקצה המרוחק של השולחן. "תסלח לי – " בן קרא לכיוונו, אבל קולו התנדף באוויר. האיש לא הראה סימן שהוא מבחין בו. בן ניגש אליו והניח יד על כתפו, רק כדי לגלות שידו עוברת דרך גופו, כאילו הוא בכלל לא היה מוחשי. אם כך, זה בוודאי היה זיכרון. ההגיגית אפשרה לו להיכנס לתוך הזיכרון, לכן האיש לא רואה אותו. במבט נוסף, בן הבין שהוא מכיר את האיש. הוא אומנם היה צעיר יותר ושיערו היה קצר, אבל פניו היו אותן הפנים הקשות והמחוטטות של גאליוס, המרצה מווינטרהול שניסה להדיח את אביו של בן מרשות המסדר ולאחרונה עקבותיו נעלמו. בזיכרון הזה הוא היה צעיר מאד – צעיר אפילו יותר מבן. הוא ישב בסבלנות רבה, בוהה בידיו שעל השולחן, ממתין. הוא לא נאלץ להמתין זמן רב. דלת חדר הישיבות נפתחה ופנימה נכנסו חמישה אנשים. קודם נכנס גבר גבוה, חסון ושחום בעל ראש קירח לחלוטין, ולצידו נערה רזה שאספה את שיערה החום הדהוי בתספורת שגרמה לה להיראות מבוגרת מכפי גילה. גאליוס קם לכבוד האיש, וחזר להתיישב רק כשזה התיישב בראש השולחן, הנערה מתיישבת משמאלו בצייתנות. אחריהם נכנסו הילאי במדים אדומים שהוביל גבר מהודר. שיערו וזקנו הכהים של האיש היו חלקים ומטופחים, וגלימתו המהודרת הייתה נקייה ללא רבב. פניו הנשריות עטו הבעה רצינית ומהורהרת מאד. בן זיהה את האיש – זה היה המרצה של מורגנה מווינטרהול, אוורה, צעיר בשלושים שנים או יותר. אחרון חביב נכנס לחדר איש שבן הכיר היטב. סבו היה לבוש מדים של הילאים ונראה בן שלושים בערך. הוא סגר אחריו את הדלת והתיישב לצד גאליוס, מול אוורה וההילאי שליווה אותו. "אני יוצא מתוך נקודת הנחה שכולכם קיבלתם תדריך באשר למטרת המפגש הזה," האיש השחום דיבר בקול בס עמוק, מפר את הדממה המתוחה בחדר. הנוכחים השיבו לו בהנהונים שקטים. "פרוטוקול הישיבה יירשם, אך לא יכלול שום פרט מידע שיהיה עשוי לסכן את בטיחותו של מי מהנוכחים כאן." הוא הסתכל באוורה, שנראה מתוח בצורה לא אופיינית תחת מבטו הכהה. "מוסכם?" עוד גל של הנהונים. "אם כך, את מוזמנת להתחיל, העלמה סלין." בן בהה בנערה, שהוציאה עט נוצה והתחילה לרשום את פרטי הישיבה על גליל קלף ארוך. הוא לא היה מזהה אותה לולא שמע את שמה, אבל זו אכן הייתה יושבת ראש הקסמהדרין בצעירותה. גם היא, כמו גאליוס, הייתה צעירה יותר מבן. האיש השחום הכתיב לה, "התאריך השמיני למאי שנת 2014. הישיבה בנושא התמודדות עם גופים מסוכנים, מתקיימת בנוכחותם של שר הקסמים המכהן קינגסלי וויאט שקלבולט וראש לשכת ההילאים הארי ג'יימס פוטר. בדיון משתתפים המלומד קוסטנטין אוורה מאקדמיית ווינטרהול וההילאי קונור גאליוס ממשרד הקסמים. "ההילאי גאליוס, תסביר את תוכנית הפעולה שלך ושל אדון אוורה." "אדון אוורה הסכים לסייע למשרד הקסמים להפיל את הארגון החתרני הבלתי- כבולים על ידי ריגול בקרב שורותיו. בתמורה לתשלום." גאליוס אמר את המילים האחרונות בזלזול ברור. "אתה לוקח על עצמך משימה מסוכנת מאד," סבו של בן אמר לאוורה בקור רוח. "לא כפי שהיית מצפה," אוורה אמר בהתנשאות. "הבלתי- כבולים מעריכים יותר מכל אנשים מלומדים. אני לא אתקשה להיכנס לשורותיהם ולדווח על פעולותיהם. השימוש שאעשה בתשלום שאקבל רק יחזק את מעמדי שם – אני מתכוון להשתמש בו כדי להוציא לאור את ספרי הראשון." סבו של בן לא נראה מתרשם. הוא דיבר, אבל משום מה בן לא הצליח להבין את דבריו; קולו נשמע כאילו הוא מדבר מתחת למים. החדר התחיל להיראות לא ממוקד, כמו מבעד למקלט טלוויזיה מקולקל. בן מצמץ, אך במהרה גילה שהבעיה היא לא בו, אלא בזיכרון בו הוא נמצא. הוא היה משובש. לפתע פתאום, כאילו הוא צופה בסרט שנערך בצורה רשלנית, בן מצא שרק סבו ושר הקסמים נשארו בחדר הישיבות. "... לשלם על הטעויות של קודמך בתפקיד," הוא הצליח לקלוט מדבריו של האיש השחום. "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה," סבו של בן צוטט בכבדות. שר הקסמים בחן את עמיתו בדאגה. "אתה בטוח בנוגע לזה?" הארי הנהן. "זו הדרך הטובה ביותר. אני לא סומך עליו." "למה לא?" "הוא יותר מידי דומה להם. אני חושב שזה רק עניין של זמן עד שהוא יהפוך ממרגל לחבר אמיתי בארגון." "אתה בקיא בתחום יותר ממני," שר הקסמים הודה. לפתע הוא נאנח והוציא את שרביטו. "אני לא נהנה לעשות את זה, הארי." "אני יודע שלא. אבל זה לטובתי," הארי השיב בחיוך מבין. היה בו מעט מאד מהאיש הלאה שבן ראה בתמונות שצולמו לפני מותו; בזיכרון הזה הוא היה צעיר יותר ועדיין מלא תקווה. "ולטובת המשפחה שלי. כדי להגן עליהם." "נכון." השניים קמו על רגליהם וניצבו זה מול זה. שקלבולט כיוון את שרביטו אל מצחו של הארי. "מוכן?" "מוכן." בן הסתנוור. האור שהקיף אותו היה כה בהיר שעניו כאבו. עד שהתנער מההלם הוא חזר אל החדר הריק החשוך בכיכר גרימולד מספר 12. הוא גישש אחר השולחן לתמיכה, עדיין עיוור למחצה בהשפעת האור המסנוור. אט- אט ראייתו שבה אליו. הוא התאכזב לגלות שהזיכרונות לא היו שייכים לסיריוס בלק. אם הם היו, הם היו עשויים לספק לו נחמה מסוימת במצבו. אבל אלה היו זיכרונות של סבו... ואילו מן זיכרונות? של ישיבות עבודה? למה שהוא ישמור זיכרונות כאלה? הם דיברו על ארגון שנקרא הבלתי- כבולים. בן לא היה משוכנע, אבל הוא חשב שזה היה הארגון שאמרו שסבו היה חבר בו, שהחברות בו נחשבה בגידה במשרד הקסמים. אבל הוא בכלל לא ידע מה להסיק ממה שראה זה עתה. נקישה על החלון קטעה את חוט המחשבה שלו. הינשוף המשפחתי חזר מהמשלוח למורגנה, למרות שעברה בקושי שעה. בן הכניס אותו ולקח את הפתק שהיה קשור לרגלו. הפתק של מורגנה היה קצר אפילו יותר משלו:
אנחנו צריכים להיפגש בדחיפות. תאמר איפה ומתי. מ. ל.
|
|
||||
ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים | |||||||
גריפינדור | הפלפאף | רייבנקלו | סלית'רין | ||||
|
|||||||
|
![]() |
קיצורי דרך מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס עוצב על-ידי Design by JBStyle © כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal 2007-2025 |