זה פשוט בלתי אפשרי!

הפרק האחרון :O

(או, לפחות, חלק א' שלו)

דראקו ישב על מדרגות האבן הקרות, המובילות לכניסה הראשית לטירה וחשב, בפעם המי-יודע-כמה, שכל זה פשוט בלתי אפשרי. הוא הרגיש כל כך עלוב וטיפש. כאילו כדי להתעלל בו, באוזניו שוב נשמעה הלחישה החרישית של הארי 'אני לא יכול אחרת'. אך הפעם, משמעות המילים הללו הייתה ברורה לחלוטין.

איך? איך פוטר מסוגל לאהוב אותו?! אחרי כל מה שמאלפוי עולל לו לאורך השנים... על מה יש לו לאהוב אותו?

כמה שהוא רצה להחזיר את השעון לאחור! אם היה מבחין בשלב מוקדם יותר, ולו ברמז הקטן ביותר, שפוטר אוהב אותו, הוא היה... דראקו קטע את מחשבותיו. ומה היה קורה  אז? הוא הרי היה צוחק עליו, לועג ומספר את הסוד שלו לכל בית הספר. אך כעת... למאלפוי היה נדמה שביומיים האחרונים, חלפו עליו חיים שלמים. הוא חש, כאילו קיבל מנת יתר של רגשות. ליבו התפלש בחום, מהמחשבה שרגשותיו הדדים, אך החום התחלף בייאוש מקפיא חושים , בכל פעם, שנזכר בעיניו מלאות הכאב של הארי.

וגם – הוא היה כועס. על עצמו, על פוטר, על בלייז והרעיון המפגר שלו. הוא השווה את עצמו לגיבורים הבורים ונאיביים, מהרומנים שאמו נהגה להקריא לו בילדותו. הרגיע אותו דבר אחד בלבד: גיבורי הרומנים הללו, לאחר שעברו את כל התלאות והקשיים, בסופו של התאחדו עם בחירי ליבם. האם זה יהיה המצב איתו ועם הארי? הוא קיווה שכן.

לדראקו נדמה היה, ששמע צעדים מאחורי גבו, אך החליט שלא להסתובב. הוא ידע, שזה היה בלייז. כשיד חמה הונחה על כתפו, מאלפוי נרגע, מבין שניחש נכון.

"יודע, בלייז, צדקת – אני אידיוט! אתה לא תאמין – כל הזמן הזה, פוטר אהב אותי... אותי, שומע? ואני התנהגתי אליו ככה..." דראקו דיבר בשקט ובמהירות, חוסר האונים שלו הכביד על ליבו. ידו של בלייז לחצה על כתפו. "רצית לשמוע את התשובה שלי? הנה היא – אני צריך את הארי, ואני מוכן להודות, שכל הזמן הזה – טעיתי. תגיד, מה לעשות עכשיו? הוא הרי לא יסלח לי לעולם."

"אם הוא באמת אוהב אותך – הוא ייסלח," נשמע קול מעל אוזנו.

אך למרבה הפתעתו של דראקו, הקול הזה כלל לא היה שייך לבלייז.

היה זה קול אביו.

מאלפוי הסתובב באיטיות, עיניו נתקלות בראש הנחש הכסוף, אשר עיטר את מקל ההליכה השחור של לוציוס מאלפוי, וגופו נרעד. עכשיו הוא פשוט לא יזכה להגיע חי לשיחה עם הארי. יופי.

"אבא..."

לוציוס, כמו תמיד, נראה בשיא האופנה. גלימה מגוהצת, שיער אסוף בקוקו מסודר.

'מה נבהלת, דראקו? רצית, הרי, להיות ישר עם כולם? אתה צריך לשמוח, שיד המקרה חסכה לך חלק מהעבודה.'

דראקו קם מהמדרגות וקפץ את אגרופיו.

"אני לא אכחיש," אמר באומץ, כשאביו עמד לפתוח את פיו, כדי לומר דבר-מה נוסף. "כל מה ששמעת – נכון."

קצה שפתיו הדקות והחיוורות של לוציוס נרעד.

"אני מאמין לך," הוא אמר, "אך עלי להבין. מאוד מעניין אותי, מדוע גרמו לי לנטוש עניינים חשובים, ומדוע בני רוצה להתוודות באהבתו להארי פוטר."

הבעתו של דראקו נראתה מובכת. הוא הבין, שאין דרך חזרה. הוא נשם עמוקות והחל לדבר.

***

כמובן, שדראקו לא סיפר לאביו לגמרי את הכל, אלא רק תיאר בקווים כללים את שהתרחש ואת המסקנות, שהסיק מכך. אזכור הלילה שחלק עם הארי, גרם לו לגמגם ולהסמיק. למעשה, הדבר גרם ללוציוס להסמיק, לא פחות. הוא, ללא ספק, היה מופתע ומובך לחלוטין, מהפתיחות בדבריו של בנו. הדבר היחיד, שדראקו התבייש לספר, היה שיעור שינוי הצורה, וגם מה שהתרחש לפיו.

לאחר שסיים את הסיפור, הם התהלכו בדממה לעבר השערים המרכזיים של הגוורטס. דראקו לא יכול היה להתנתק מהתחושה, שלוציוס, בעצם, מנסה להרחיק אותו, כדי שיוכל להפעיל עליו אבדה-קדברה, מבלי שיהיו עדי ראיה.

מאלפוי ציפה, בקוצר רוח, לדבריו של אביו. אך זה שתק, ודראקו החליט לשבור את השקט בעצמו.

"אתה מתבייש בזה שהבן שלך גיי?"

לוציוס צחק בתגובה ונענע בראשו. "לא, אני גאה בכך, שבני גילה את משמעות האהבה ומסוגל להודות ברגשותיו. ואני עדיין חושב שאם פוטר באמת אוהב אותך, הוא ייסלח לך."

דראקו חש חולשה ברגליו. הוא באמת התכונן לחטיפה, למתקפת זעם, לנישול מהירושה, אך בשום אופן לא לחום ותמיכה. מי שזה לא יהיה שהולך לצידו, לא היה נשמע כלל כמו אביו. יותר נכון, הוא היה נשמע כמו האב, שדראקו תמיד חלם שיהיה לו.

"אבל אתה הרי... אבל אני..." הוא מלמל בבלבול.

"מי אני, דראקו?"

"אבא שלי."

"בדיוק – אני, בסך הכול, אבא שלך, ולא תליין. מה חשבת, שאני אהרוג אותך, על זה שהתאהבת?"

"נו... אם לקחת בחשבון במי התאהבתי בדיוק, אז כן."

"תניח, שאני במצב רוח טוב, אז הרווחת," חייך לוציוס.

'זה פשוט בלתי אפשרי...' חשב דראקו בפעם המיליון, מתחיל להבין, שהמשפט הזה מתחיל לגרום לו לבחילה. 'אני בטוח הוזה.'

"וגם... קיבלתי את המכתב שלך. רציתי לומר לך, שהיו לנו במשפחה חוזי עתידות, אבל המקרה שלך מיוחד במינו."

"עכשיו זה כבר לא משנה," נענע את ראשו דראקו.

בכל מקרה אף חיזוי עתידו לא יכול לתקן את הנעשה.

לוציוס הניח את ידו על כתפו והחווה בראשו לעבר הטירה. "בוא נלך, מתחיל להתקרר."

אביו פנה לכיוון משרדו של סנייפ ודראקו החליט, בכל זאת, לסדר את איך שהוא נראה, לפני ארוחת הערב. מצב רוחו השתפר פלאים. עם תמיכתו של אביו, הוא הרגיש בטוח בעצמו, למרות שהתקשה להבין את מניעיו. לוציוס מאלפוי פועל תמיד לשם מטרה כל-שהיא. מה היתרון בזה, שהיורש היחיד שלו – גיי ומאוהב בהארי פוטר, לדראקו לא הצליח להבין, ולא משנה כמה ניסה.

כעת, נותר הדבר החשוב והמסובך ביותר.

להודות בהכול בפני הארי, ולהצליח להישאר בחיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא