ממצאים ואהבה

"לונה?" שאל נוויל, אבל לונה לא הקשיבה, היא הסתכלה על האגם, לא היה לה כוח להקשיב, היא התכוונה לזרוק את השרשרת שסנייפ נתן לה לתוך האגם, אין לה כל סיבה להחזיק דבר של רוצח, אבל היא לא הייתה מסוגלת, היא פשות עמדה שם שעות, עד שנוויל מצאה אותה, הוא רצה שהיא תבוא, עוד מאת נגמרת השעה שמותר להסתובב בה בהוגוורטס, אבל היא לא הקשיבה, היא שנאה את עצמה, שנאה את עצמה על זה שהיא לא מסוגלת פשות לזרוק את זה, היא הורידה את השרשרת מהצוואר הרימה את היד ועמדה לזרוק אותה, אבל האצבעות, הן לא עזבו את השרשרת, היא פשות לא הייתה מסוגלת לזרוק אותה.

"לונה בואי" ביקש נוויל, לונה החזירה את השרשרת על צווארה

"זאת המתנה מאבא שלך?" שאלה נוויל

"כן" אמרה לונה, היא גם שקרנית, למה היא לא אומרת את האמת? בגלל סנייפ, כי היא הבטיחה לו, אבל למה אכפת לה ממנו? הוא שיקר, הוא רצח את דמבלדור

"זאת שרשרת יפה, תשמרי עליה" אמר נוויל וחיבק את לונה

"תודה" לונה אמרה וחיבקה אותו גם, היא הרגישה איך הדמעות יורדות לה מהעיניים וזולגות על הלחיים.

וכך הם עמדו שם, שעות, מחובקים, לונה לא רצתה ללכת, היא הייתה זקוקה לנוויל, אבל לא הייתה מסוגלת לדבר יותר, לראות אנשים, אז הם פשות עמדו מחובקים.

לונה חשבה על סנייפ, על נוויל, על דמבלדור, על עצמה ועל טיפשותה, היא ידעה שהיא עדיין אוהבת אותו, את סנייפ, אבל היא גם שנאה אותו, על מה שהוא עשה לדמבלדור, איך הוא יכל? איך היא יכולה להמשיך לאהוב אותו? הזמן חלף ודמעות כבר הפסיקו לצאת, אבל הם נשארו מחובקים, היא עדיין הייתה צריכה להישאר שם, להיות עם נוויל במקום השקט הזה.

הציפורים ציצו, לונה הרגישה את גופה רועד, נוויל הוריד מעצמו את הסוודר שלבש והעביר אותו ללונה

"תודה" היא לחשה, הוא חיבק אותה, והם פשות עמדו שם.

רק כאשר גמרה השמש לזרוח הם חזרו לטירה, הולכים יחד מחובקים, לונה ידעה שהדברים שעברה בשנה הזאת שינו אותה.

הפרק הקודם