האויב האחרון

תודה לכל מי שהגיב. אני עוד חושבת על הפאנפיק של טונקס, רק שעשיתי משהו מאד לא אחראי והתחלתי עוד פאנפיק בינתיים, אז לא נראה שזה יגיע בזמן הקרוב.

כל מקרה, קריאה מהנה. כמו תמיד אשמח לתגובות.

פרק 24: עין בוחנת

לילי הסתירה פיהוק מאחורי עותק של 'כוחות האופל: מדריך להתגוננות'. הלילה הקשה שעברה נתן בה את אותותיו.

"עוד לילה לבן?" פרופסור פליטיק התעניין בחביבות בעוד קנקן התה שהכין ממלא את ספלה של לילי. "את ללא ספק לוקחת את תפקידך ברצינות. לא שהיה לי ספק, כמובן."

לילי חייכה אל המורה שלה לשעבר, שעכשיו היה עמיתה לעבודה. הוא חשב שהיא מפהקת כי שוב נשארה ערה עד מאוחר כדי לכתוב הערות מפורטות על שיעורי הבית של התלמידים; הוא לא ידע שהיא למעשה השתתפה בישיבת מסדר שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה.

היה לחברי המסדר הרבה על מה לדבר. סוורוס הביא מידע חדש מצידו של וולדמורט, לפיו כאשר סטרנג'יס פודמור נתפס במשרד הקסמים הוא היה תחת קללת אימפריוס שלוציוס מאלפוי הטיל עליו. כוונתו של מאלפוי הייתה שפודמור יגנוב את הנבואה ויביא לו אותה, אך הוא נתפס לפני שהצליח להיכנס למחלקת המסתורין. מאלפוי לא התייאש ולכד קוסם תמים נוסף, הפעם עובד מחלקת המסתורין; רק כשזה חזר אליו בידיים ריקות, מאלפוי הבין שהנבואה לא נמצאת בארכיון, ומיהר לדווח על כך לאדונו.

לילי נזכרה כיצד הארי התמוטט מחוץ לכיתה שלה, מתפתל בכאב, וחשה צמרמורת. אם היא רק הייתה יכולה לקחת ממנו את המעמסה הזו, לנתב את רגשותיו של וולדמורט אליה במקום אליו, היא הייתה עושה זאת מבלי להסס. הארי כבר עבר כל כך הרבה – זה לא היה הוגן.

סוורוס נכנס לחדר המורים, כניסתו מושכת את לילי מהגיגיה. חיוור ולבוש שחורים כתמיד, הלילה מחוסר השינה לא ניכר עליו.

"תה, סוורוס?" פליטיק הציע.

"תודה," סוורוס השיב, מקבל לידיו ספל מרחף של תה מהביל, אותו הוא שתה בעמידה.

לילי חזרה לעיין בספר, שמחה שגם פליטיק נוכח. היא עדיין לא הרגישה לחלוטין בנוח לשהות לבד עם סוורוס, אפילו שלאחר האיחוד עם הארי היא כבר הייתה מוכנה להתחיל לסלוח לו על מה שעשה. היא תמיד פחדה ממה שהוא יאמר לה כשהם יהיו רק שניהם, ולא היו לה המשאבים הנפשיים להתמודד עם זה, אחרי העליות והמורדות הרגשיים של החודשים האחרונים.

השעה הייתה עשרה לארבע. שיעור התגוננות של תלמידי השנה הראשונה, גריפינדור ורייבנקלו, עמד להתחיל בעוד עשר דקות. לילי סגרה את הספר, הודתה לפליטיק על התה ויצאה מחדר המורים.

התלמידים כבר חיכו מחוץ לדלת הכיתה כשהיא הגיעה, מפטפטים ביניהם בהתרגשות. לילי הבליעה חיוך של שביעות רצון בעודה חולפת ביניהם כדי לפתוח את הדלת; תלמידי השנה הראשונה לא התביישו לספר לה בשיעור האחרון שבינתיים השיעור שלה הוא האהוב עליהם. היא חשדה שזה בגלל שהיא עדיין לא נתנה להם שיעורי בית.

היא התמקמה מאחורי שולחן המורה בעוד התלמידים ממלאים את הכיתה ותופסים את מקומותיהם. היא הרימה את מבטה רק לרגע מהפרק שתלמד בשיעור הקרוב, כמעט מבלי להבחין שהיא עושה זאת, וחיפשה בעיניה את אמילי.

היא מצאה אותה בקדמת הכיתה עם שתי חברותיה החדשות. שלוש הבנות הכירו רק לפני כמה שבועות, וכבר היו בלתי נפרדות. ג'נה ווינטרבוטם ומרגרט מוהארי עשו על לילי רושם טוב, והיא שמחה שבתה מצאה לעצמה חברות טובות.

היום היה עליה לעבוד קשה במיוחד כדי להבטיח שתהיה מרוכזת במהלך השיעורים. אומנם היה לה ניסיון לא מועט בלימוד ילדים, לאחר שעבדה כמורה בחטיבת הביניים במשך שנים, אך במהלך חייה כמוגלגית היא מעולם לא הייתה צריכה להתמודד עם טרדות כגון תוכניותיו של מכשף ששם לו למטרה לפגוע בבנה. היא התקשתה להפסיק להרהר בדברים שהארי אמר לה מוקדם יותר באותו השבוע ובתוכן ישיבות המסדר שהתקיימו לעיתים תכופות, וברגעים לא צפויים הייתה שבה ונזכרת כיצד בנה התמוטט ברעידות מחוץ לכיתתה. היא חזרה וניסתה להתנחם בדבריו של דמבלדור; תוכניתו של וולדמורט נכשלה וזעמו עצום, אך זה שהארי מרגיש כאב בצלקתו כאשר אדון האופל מרגיש רגש עז לא אומר שהנער נמצא בהישג ידו.

"צהריים טובים," היא פתחה כשמחוג השעון הורה על השעה ארבע. תלמידי השנה הראשונה השתתקו ופנו להקשיב לה בריכוז. היא חייכה למראה פניהם הילדותיות השטופות סקרנות. "בשיעור הקודם סיימנו ללמוד את פרק המבוא. כעת, לאחר שהבנו מה הוא בעצם קסם אפל – "

"אהמ, אהמ."

לילי השתתקה, תרה אחר מקור הקול הבלתי- צפוי. התלמידים נראו לא פחות מבולבלים ממנה.

"כאן, מאחור," אמר קול נשי מתקתק ויד גוצה ושמנמנה בצבצה מעל ראשי התלמידים.

לילי נאלצה למתוח את צווארה כדי לראות את האורחת. היא זיהתה אותה מייד. המכשפה שישבה בשורה האחרונה, עטויה אדרת וורודה צמרירית וסרט תואם מקשט את שיערה הקצר והמדובלל, הייתה לא אחרת מאשר דולורס אמברידג'.

"אפשר לעזור לך?" לילי שאלה בנימוס אדיר, אפילו שבפנים התעוררה בה תחושה מבשרת רע. אמברידג' הייתה אמורה להיות תחת חקירה – אמיליה בונז הבטיחה לה, בשימוע של הארי, שהיא תרד לסוף פרשת התקיפה – אז מה היא עושה בהוגוורטס?

"שלחתי לך ינשוף הבוקר בנוגע לביקור הקטן שלי," אמברידג' אמרה במתיקות מבחילה. "כנראה פספסת אותו."

"כנראה," לילי השיבה בנועם מאולץ, מחכה לשמוע את סיבת הביקור.

"אני לא רוצה להמשיך להפריע למהלך השיעור," אמברידג' אמרה, שולפת מכיס אדרתה מגילת קלף קטנה קשורה בסרט משי. "כל שעליך לדעת הוא שמתוקף תפקידי החדש כמפקחת העליונה על הוגוורטס, אני אצפה בשיעור שלך היום."

המגילה ריחפה לכיוונה של לילי. התלמידים הביטו זה בזה בבלבול, חלקם מושכים בכתפיהם. הם לא ידעו שאין דבר כזה המפקחת העליונה על הוגוורטס. אבל לילי כן ידעה.

היא פרשה את הקלף בארשת שלווה. ואכן, זה היה מסמך חתום על ידי שר הקסמים שממנה את אמברידג' לתפקידה החדש, ומקנה לה את הזכות לבקר את ביצועי המורים.

לילי חייכה והשיבה לאמברידג' את המסמך. היא לא ידעה האם לפאדג' יש בכלל את הסמכות למנות מפקח על הוגוורטס, אבל היא לא עמדה לפתוח בדיון הזה מול כל התלמידים. פשוט יהיה עליה לסבול את נוכחותה של אמברידג' וללכת הישר אל דמבלדור בסוף השיעור.

"אנא המשיכי בשיעור, פרופסור פוטר," אמבדרג' אמרה בחביבות, אבל לילי לא פספסה את העוקץ שבקולה.

"כמו שהתחלתי לומר," לילי המשיכה, מתאמצת לשוב למהלך השיעור. "אחרי שלמדנו כיצד לזהות את הסכנה, נוכל להתחיל ללמוד כיצד – "

"אהמ, אהמ."

"כן, גברת אמברדיג'?" לילי לא התאמצה במיוחד להסתיר את סבלנותה הפוקעת. היא הבינה שמקצוע הלימוד יציב בפניה אתגרים רבים, אבל היא חשבה שהם יהיו קשורים לתלמידים, ולא למבקרים לא מוזמנים וחטטניים.

"אני רק תהיתי לתומי," אמברידג' אמרה בקלילות מתחנחנת. "האם זה חכם לחשוף ילדים צעירים כל כך אל קיומם של כוחות האופל."

"לא הדגמתי בפניהם קללות שאין עליהן מחילה, את יכולה להיות רגועה," לילי אמרה, בליבה חושבת שהיא מתחילה להישמע כמו ג'יימס.

"הו, כמובן שלא," אמברידג' ציחקקה. "אך עצם הרעיון לשוחח איתם על כך – אינך סבורה שזה בזבוז של זמן? הרי זה לא שהם יתקלו בקסמים שכאלה בחופשת הקיץ."

במילים אלה היא הסתכלה סביב אל התלמידים וחייכה, כאילו הרעיון לפגוש קוסם אפל היה משעשע. אם לילי לא הייתה יודעת שזה רעיון מופרך, היא הייתה חושבת שאמברידג' נמצאת שם למטרות תעמולה... אבל אולי הרעיון לא היה כל כך מופרך.

היא אמרה, "המנהל סבור שכל תלמיד צריך ללמוד כיצד להגן על עצמו מפני איום אפשרי, בעיקר תלמידי שנה ראשונה. אם יש לך הסגות בנוגע לכך, את מוזמנת לפנות אליו. אני יכולה להמשיך ללמד עכשיו, בבקשה?"

אמברידג' לא השיבה, רק שרבטה דבר מה בפנקס שלה בהבעה לא מסופקת.

מכיוון שהיה מדובר בתלמידי שנה ראשונה, לילי חשבה שעדיף להתחיל בלימוד לחש פשוט – יריית גיצים ירוקים או אדומים מקצה השרביט, לחש שימושי כאשר רוצים לקרוא לעזרה. היא הנחתה את הילדים להתפזר מסביב לכיתה, כדי שלא יפגעו זה בזה עם הגיצים, ולאחר הסבר קצר אפשרה להם להתאמן בכוחות עצמם.

כמצופה מכיתה מלאה תלמידי שנה ראשונה שהגיעו להוגוורטס לפני ארבעה שבועות, הכאוס היה מוחלט. הכיתה התחלקה לשני סוגי תלמידים; אלה שלא הצליחו להפיק אפילו לא אניץ עשן, ואלה ששילחו סילונים אדירים ומסוכנים של גיצים צבעוניים לכל עבר. אמילי השתייכה לקבוצה השנייה. חברתה ג'נה לא הצליחה להפיק דבר, ומרגרט הצליחה לשלח כמה גיצים ירוקים עמומים. הבולטת מבין כל התלמידים הייתה ברידג'ט דויל, ששילחה גיצים אדומים וירוקים בחינניות, למרבה קנאתם של התלמידים האחרים, וזיכתה את בית רייבנקלו בחמש נקודות.

לילי, שמיהרה בין התלמידים כדי לתקן טעויות ולמנוע תאונות, כמעט שכחה מנוכחותה של אמברידג'. היא הייתה עסוקה בלהדגים לבילי דונובן מגריפינדור כיצד יש לאחוז בשרביט בצורה תקינה, ולא שמה לב שהמבקרת עזבה את מקומה והתחילה להתהלך בין התלמידים תוך שהיא משרבטת בפנקס שלה.

עד שהיא הבחינה במתחרש כבר היה מאוחר מידי; אמברדיג' נעצרה ליד ג'נה והתחילה לדבר איתה, תוך שאמילי ומרגרט מקשיבות לשיחה בסקרנות. לילי השאירה את בילי להמשיך להתאמן וניגשה למקום מייד.

"...כלומר, זה רק תחילת החודש השני," היא שמעה את ג'נה אומרת באי וודאות, אוחזת בשרביטה כשהוא פונה מעלה בתנוחה מוזרה. "אבל כן, אני מרגישה שלמדתי הרבה מפרופסור פוטר. אני לא יודעת הרבה על קסמים, ההורים שלי לא קוסמים – "

"אני מבינה," אמברדג' קטעה אותה, משרבטת דבר מה בפנקס שלה. "ומה לגביכן, יקירותי?" היא פנתה אל אמילי ומרגרט. "הייתן אומרות שאתן מרגישות בנוח כשפרופסור פוטר מדברת על אומניות האופל? האם אתן מרגישות בטוחות במהלך השיעורים?"

אמילי פתחה את פיה בהבעה נחושה, ולילי ידעה שאם היא לא תעצור את המתרחש מייד עלולה להתעורר מהומה, במהלכה אמברידג' תגלה שאמילי היא בתה. זה היה פרט מידע שהייתה מעדיפה שלא יהיה ברשותה של אמברידג'.

"אני אשמח לענות על כל שאלה, גברת אמבדריג'," היא אמרה לפני שאמילי הספיקה לדבר. "ואני אודה לך אם תאפשרי לבנות לחזור לתרגל את הלחש."

"תפקידי הוא לוודא שהתלמידים בהוגוורטס מרגישים בטוחים בסביבה הלימודית שלהם," אמברידג' השיבה. "אם קראת היטב את כתב הסמכות שלי – "

"קראתי אותו," לילי השיבה בקוצר רוח. התלמידים הפסיקו להתאמן על הלחש ופנו לצפות בוויכוח. "אבל זה לא נותן לך את הזכות להפריע לשיעור שלי."

עיניה הבולטות של אמברידג' הצטמטמו. לילי הבינה שעשתה טעות – היא הראתה חולשה. ואמברידג', למרות חזותה המגוחכת, לא הייתה אדם שכדאי להראות לו חולשה.

"אם לא הייתי יודעת שזה לא ייתכן," היא אמרה בטון חלק. "הייתי חושבת שאת מנסה להסתיר משהו, פרופסור פוטר." היא פלטה צחקוק.

הפעמון צלצל לסיום השיעור, גואל את לילי מהצורך להשיב. אף אחד לא זז.

"עד השיעור הבא אני רוצה שכולם ישלטו בלחש," היא אמרה לכיתה ביציבות. "משוחררים."

התלמידים מיהרו לאסוף את חפציהם ולעזוב. אמילי נתנה בלילי מבט שואל מאחורי גבה של אמברידג'. לילי לא הגיבה, קובעת את מבטה באמברידג' ומקווה שאמילי תבין שהיא צריכה ללכת. לאחר רגע מרגרט אחזה בשרוול חלוקה ומשכה אותה בעקבות התלמידים האחרים.

"הבה נשוחח, פרופסור פוטר," אמברידג' אמרה במתיקות.

"אין על מה לדבר," לילי השיבה, זונחת את הנימוס לאחר שאחרון התלמידים יצא מהכיתה להתגוננות מפני כוחות האופל. "אני יודעת למה את פה. מה שאני לא מבינה זה איך התחמקת ממה שעשית להארי בלי עונש."

אמברידג' השמיעה קול המהום, כאילו לילי אמרה משהו לא מעניין.

"את יודעת, אין לי ילדים," היא סיפרה, מברישה את האדרת הצמרירית שלה. "תמיד חשבתי שהם יצורים קטנים ונאלחים. לא ברור מי גרוע יותר, הם או ההורים שלהם, שמאמינים לסיפורים הקטנים והמטופשים שלהם."

לילי רצתה להגיד לה שהארי לא ממציא סיפורים, אך ברגע האחרון עצרה את עצמה. שתיהן ידעו שאמברידג' משקרת, ובכל זאת האישה השנייה המשיכה לדבוק בגרסא שלה מבלי להתערער. לילי הייתה צריכה להבין עם מי היא מדברת; זו הייתה אישה ששאיפתה הגדולה ביותר הייתה לטהר את חברת הקוסמים מבני כלאיים, תוך כדי שהיא מקדמת את עצמה בסולם הדרגות של משרד הקסמים. היא אפילו הייתה מוכנה לתקוף נער חסר הגנה כדי לקדם את תוכניותיה. לא היה שום טעם להסביר לה כמה היא טועה.

"אין לי שום דבר להגיד לך," לילי אמרה בטון סופי, פונה לאסוף את חפציה.

אמברידג' נותרה במקומה. "את הולכת על חבל דק," היא אמרה, ולא הייתה שום מתיקות בקולה. "אם תגיע לאוזני רק שמץ שמועה שאת ממלאת את ראשיהם של הילדים האלה בסיפורים שקריים על קוסמים אפלים שאורבים להם מעבר לפינה את תאבדי הרבה יותר מאשר את המשרה שלך."

לילי סבה לעברה בתדהמה. "את מאיימת עלי?"

"ראי זאת כאזהרה ידידותית," אמברידג' השיבה, טומנת את פנקסה בכיס גלימתה. "משרד הקסמים ינקוט באמצעים החמורים ביותר נגד קוסמים ומכשפות שמנסים לזרוע בהלה בקרב הציבור. יום טוב לך."

במילים אלה היא עזבה את הכיתה.

לילי צפתה אחריה לרגע, ואז טרקה את התיק שלה ויצאה בסערה. היא חלפה ביעף על פני תלמידים שהביטו בה בבלבול, ותוך דקות ספורות הייתה מול הגורגויל ששמר על משרדו של דמבלדור.

"סוכריות רחף," היא אמרה בעצבנות.

הפסל נע הצידה ואפשר לה גישה אל המדרגות המובילות אל משרד המנהל. היא טיפסה בהן במהירות, אפילו שנשאו אותה מעלה בכוחות עצמן, והקישה על דלת האלון במרץ.

"יבוא," קולו של דמבלדור נשמע מבפנים.

"פרופסור – " לילי פתחה בתלונותיה מייד, אך נעצרה עוד על מפתן הדלת, משתתקת.

דמבלדור ישב מאחורי שולחנו בהבעה חמורת סבר. מצידו האחד של השולחן עמדו סוורוס ומקגונגל, ומצידו השני, ליד האח, עמד לא אחר מאשר שר הקסמים, בליווי הילאי שלילי לא הכירה.

"בשם מרלין!" פאדג' התפלץ, מסתכל על לילי בשילוב של בהלה וזעם. "מה היא עושה פה, דמבלדור?"

"לילי היא המורה החדשה שלנו להתגוננות מפני כוחות האופל," דמבלדור השיב בשלווה. "בדרך כלל אתה מקפיד להישאר מעודכן, קורניליוס."

"יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר לחפש רכילות על הוגוורטס!" פאדג' השיב בעצבנות, פניו העגלגלות רוטטות. "אני שר הקסמים, למקרה ששכחת!"

"לא שכחתי," דמבלדור השיב.

"וחוץ מזה," פאדג' המשיך, נראה מעט יותר מרוצה מעצמו. "זו בדיוק הסיבה שמיניתי את המפקחת העליונה על הוגוורטס. הגיע הזמן שמישהו יפקח על הנעשה כאן." הוא נתן בלילי מבט מוזר.

דמבלדור שתק. מקגונגל בחנה את פאדג' בעצבנות, וסוורוס נראה כאילו הוא מוכן לנסות עליו קללה חדשה ולא נעימה, אבל אף אחד מהם לא דיבר.

"אתה מבזבז את הזמן שלך," לילי אמרה לשר הקסמים, לאחר שהבינה שאף אחד אחר לא מתכוון לומר את זה. "אתה נלחם באנשים הלא נכונים – "

"אוהו!" פאדג' התפרץ, פניו עוטות גוון ארגמני. לילי ידעה שהוא לא שכח את הדרך בה ג'יימס זלזל בו בשימוע של הארי. "יש לך הרבה חוצפה, לנסות ללמד אותי איך לעשות את העבודה שלי!"

"נראה שמישהו צריך לעשות את זה," לילי השיבה, כעסה מתעורר. "אני לא יודעת מה איתך, אדוני השר, אבל אני עוד זוכרת איך זה היה בפעם האחרונה שוולדמורט היה בעמדת כוח – "

לילי ראתה בזווית עינה את סוורוס מרמז לה להפסיק לדבר, אבל זה היה מאוחר מידי.

"אל תגידי את השם שלו!" פאדג' הרים את קולו. עניו התבלטו מחוריהן, והמגבעת הירוקה- לימונית שלו איימה להיקרע בידיו.

"אל תחשבו שאני לא יודע מה אתם עושים פה," הוא המשיך בקול גבוה, מסתכל בין דמבלדור לבין המורים ולילי. "כל העניין עם הטורניר, כל זה היה חלק מהתוכנית המחוכמת שלך, נכון, דמבלדור?"

"לצערי איני מבין למה אתה מתכוון, קורניליוס," דמבלדור השיב בעייפות.

"חשבתם שזאת תהיה הסחה מושלמת," פאדג' אמר, פתאום מסתכל על לילי במבט נוראי. "אנשים יפחדו שזה- שאין- לנקוב- בשמו חזר, והם לא ישימו לב לקוסם אפל אחר שנמצא בקרבם..."

"מה?" לילי אמרה, לא מאמינה למשמע אוזניה.

"כן..." פאדג' המשיך לדרבן את עצמו. ההילאי שמאחוריו הסתכל בלילי בעניין. "אף אחד אף פעם לא שרד את הקללה ההורגת. היו שאמרו שהנער היה מוכרח להיות קוסם אפל עוצמתי במיוחד כדי להינצל מהקללה של זה- שאין- לנקוב- בשמו. אבל עכשיו..."

לילי הנדה בראשה, המומה מכדי לדבר. לא ייתכן שהוא באמת מאמין בזה?

"זה בכלל לא היה קשור אליו, נכון? זו היית את! את הבסת את זה- שאין- לנקוב- בשמו, ועכשיו את רוצה לתפוס את מקומו! כן, עכשיו הכל מסתדר!"

"איך אתה מעז?" מקגונגל הזעזעה.

"זאת טעות," סוורוס אמר בקול ברור. "אתה טועה, אדוני השר."

"ואתה!" פאדג' התנפל עליו. "אתה היית אוכל מוות בעצמך! אבל אתה לא טיפש, הבנת שאדון האופל לא יאריך ימים, והחלטת לעבור צד לפני שיהיה מאוחר מידי!"

"אלה האשמות חמורות ביותר, קורניליוס," דמבלדור אמר בחומרה. "לא הייתי מפזר אותן בקלות ראש."

"האיומים שלך לא מפחידים אותי," פאדג' טען, וכעת נראה מטורף לחלוטין, פניו החיוורות מבריקות מזיעה ועניו בולטות. "תמיד ידעתי שהיום הזה יגיע. תמיד ידעתי שיום אחד ימאס לך לנהל את בית הספר, ותחליט שאתה רוצה עוד כוח. טוב ויפה. ההילאי הייד, אם תועיל."

ההילאי, גבר צעיר ונאה, צעד לפני שר הקסמים, שרביטו בידו. אור הנרות שבמשרד הבהיק על פני כפתורי הזהב הממורקים של גלימתו, ועל שרשרת זהב שהציצה תחת צווארון חולצתו. לילי תפסה בשרביטה בכיס גלימתה, מוכנה להגן על עצמה.

"זוזי מהדרך," הוא אמר לה בסמכותיות.

לילי לא ידעה למה, אבל אימה פתאומית תקפה אותה; כמו בחלום שהופך פתאום לסיוט או דה זה וו לא ברור שמשאיר אחריו צמרמורת. היא זזה הצידה מלי להתווכח.

שר הקסמים חלף על פניה, שומר הראש שלו קרוב אליו. מהדק את גלימתו סביב כתפיו, הוא נתן לה מבט מלוכסן לפני שיצא מהמשרד; היו במבטו פחד וגועל, מעורבים בדבר מה חסר שם שגרם ללילי להבין שעמוק בפנים, הוא לא באמת מאמין לסיפור המטורף שטווה.

ברגע שהדלת נסגרה רבבות הדיוקנאות שעל הקירות, שעד עתה העמידו פני ישנים, התחילו לדבר בבת אחת. הרעש היה מחריש אוזניים. דמבלדור נאלץ לירות זיקוקים מקצה שרביטו על מנת להשתיק אותם.

"זה בלתי מתקבל על הדעת," מקגונגל אמרה בעוד המנהל מניח את שרביטו בחזרה על גבי השולחן. "דמבלדור, אי אפשר לאפשר לו להפיץ סיפורים כאלה!"

"אני דווקא לא משוכנע שהסיפור עד כדי כך מופרך," טען דיוקנו של מנהל עבר בעל זקן שחור מחודד, שהיה לבוש מכף רגל ועד ראש בצבעי סלית'רין. הוא בחן את לילי בעניין בעניו השחורות. "כבר גילינו שהארי פוטר הוא לחשנן. העובדה שאימו מגיעה משושלת של קוסמי אופל מסבירה את התופעה המוזרה הזו."

לילי השתדלה לא להראות את ההלם שהיא חווה. הארי לחשנן? אף אחד לא סיפר לה את זה.

דמבלדור השיב לדיוקן, "למעשה, לילי מגיעה משושלת ארוכה של מוגלגים. אני דבק בהסבר שלי – יכולת הלחשננות של הארי נובעת מהקשר שנוצר בינו לבין וולדמורט בלילה בו הוא ניסה להרוג אותו."

הדיוקן השמיע קול של ספק, עדיין מסתכל על לילי. פתאום היא הבינה שכולם מסתכלים עליה.

"לא אכפת לי מה פאדג' אומר," היא אמרה, מרגישה צורך להבהיר שהיא בסדר, אפילו שהיא לא הייתה בטוחה אם זה נכון. "הוא טועה. במוקדם או במאוחר הוא יהיה חייב להפסיק לברוח מהאמת."

דמבלדור חייך אליה חיוך קלוש. "אני מסכים," הוא אמר, בכך מצליח להרגיע את לילי. "היה משהו שרצית לומר לי?"

לילי כבר כמעט הספיקה לשכוח מאמברידג'. היא סיפרה לדמבלדור מה התרחש בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל.

"תיארתי לעצמי שהשר ינסה להתערב בנעשה בהוגוורטס," המנהל אמר בסוף הסיפור. "כפי שנוכחת, הוא לא סומך על שיקול הדעת שלי. לצערי, בינתיים אין דבר שנוכל לעשות. נראה מה ילד יום."

לילי הנהנה, לרגע מרגישה שוב כמו תלמידה, והבינה שהשיחה נגמרה. היא יצאה מהמשרד של דמבלדור ועשתה את דרכה אל המשרד שלה, בקושי שמה לב לאן היא ההולכת, ראשה מלא מחשבות.

"פרופסור פוטר," קול קרא מאחוריה. היא סבה והבחינה בסוורוס צועד לכיוונה. הם היו לבדם במסדרון; כל התלמידים היו בארוחת הערב.

"הוא לא יכול להוכיח שום דבר," הוא אמר לה.

"אני יודעת," היא השיבה, מקפידה לשמור על חזות רגועה.

סוורוס הנהן בחדות, כאילו פתאום נגמרו לו המילים. מה הוא ציפה, שלילי תיפול על צווארו, נואשת למצוא נחמה?

"זה נכון שהארי לחשנן?" היא שאלה. הייתה לה תחושה שהוא לא ישפוט אותה על חוסר הבקיאות שלה בחיו של בנה.

סוורוס הנהן. כנראה שחוסר הנחת של לילי ניכר, כי הוא הוסיף, "הוא השתמש ביכולת לטובה."

לילי הנהנה. לא היה לה ספק בכך, ובכל זאת...

"תודה," היא אמרה לסוורוס בחוסר ריכוז והתרחקה.

הלפידים שבקנים שעל הקירות נדלקו בעודה עושה את דרכה אל משרדה. היא ניסתה לשמור על קור רוח, אבל זה היה קשה; הפגישה הבלתי צפויה עם אמברידג', ואז האשמותיו של שר הקסמים, ערערו אותה.

היא נכנסה למשרדה, שם אש חמימה בערה באח. היא ניגשה אל שולחנה כדי להניח את התיק שלה והבחינה בפתק.

באתי לבקר ולא היית.

יש לי דברים לעשות, כנראה יקח כל הלילה.

נתראה בבוקר,

אוהב, ג'יימס.

לילי הרגישה צביטה בליבה. היא השתוקקה לנוח בזרועותיו של ג'יימס ולשתף אותו במה שקרה, ובאותו הזמן ידעה שעבודת המסדר לא סובלת דיחוי. זה היה משהו שאפיין את ג'יימס – הוא תמיד יצא מגדרו כדי לעשות את הדבר הנכון. לכן אפילו שכעסה עליו לאחר שהשמיד את הנבואה, כעסה עליו כפי שלא כעסה עליו מעולם, בסופו של דבר היא סלחה לו. היא לא הייתה מסוגלת להעניש אותו על שניסה להגן על הבן שלהם. לפחות הוא ניסה, בניגוד אליה.

היא צנחה לתוך הכורסא שמול האח בכבדות. סוורוס צדק, פאדג' לא היה יכול להוכיח כלום, אפילו אם היה שולח את אמברידג' לרגל אחריה יומם ולילה. אך סוורוס גם ידע ששר הקסמים לחץ על נקודה רגישה, לא היה לה ספק שזו הייתה הסיבה שהוא יצא אחריה.

"מכשפה מרושעת," מילותיה של פטוניה הדהדו בראשה, צורבות וכואבות. מאז שגילתה שהיא מכשפה, לילי חשה סלידה עצומה, אפילו פחד, מכוחות האופל. היא הייתה נחושה להוכיח לאחותה שמכשפות לא מרושעות – שהיא לא מרושעת.

הצהרתו של שר הקסמים ערערה את הידיעה הזו. מה אם המנהל בדיוקן צודק? מה אם היא באמת נצר מרוחק של איזה מכשפה אפלה, והיא לא יודעת את זה? הרי היא לא באמת ידעה איך היא הצליחה לעצור את וולדמורט באותו הלילה – מה אם היו ברשותה כוחות שהיא לא מודעת אליהם?

היא לא דיברה עם פטוניה במשך שנים, אפילו לפני שהיא "מתה". היא לא הייתה צריכה לייחס חישבות כזו גדולה למשהו שהיא אמרה לה כשהן היו ילדות. ובכל זאת, המילים תמיד רדפו אותה.

האשמה שבתוכה גאתה. פטוניה שנאה כל דבר שקשור לקסם – היא הייתה יכולה רק לדמיין מה היה יחסה לילד קוסם חסר אונים שהופקד בחסותה. היא לא רצתה לחשוב על זה, אבל היא לא הייתה יכולה לחמוק מהידיעה הברורה שחיו של הארי בביתה של אחותה לא היו מאושרים.

הלילה חסר השינה הדביק אותה בעודה צופה לתוך האש, ובמהרה ראשה נשמט על משענת הכורסא.

בחלל שבין ערות לשינה היא ראתה בברור את ג'יימס בצורת האייל שלו, דוהר ביער לצידם של כלב שחור וזאב עצום מימדים. המחזה השרה עליה שלווה כה עמוקה ומתוקה, שהיא לא רצתה להתעורר אפילו כששמעה נקישה טורדנית. רק כשחשה שהיא לא לבד היא אילצה את עצמה לשוב לגופה.

"ג'יימס?" היא מלמלה בישנוניות.

"לא, זה אני," הארי אמר.

נזכרת היכן היא, לילי פקחה את עיניה והזדקפה, מסיטה את שיערה מפניה. הארי עמד לפניה. במדי בית הספר שלו הוא נראה כל כך דומה לג'יימס כשהיה בגילו, שלרגע היא חשבה שאולי היא עדיין ישנה. אך העניים שהסתכלו בה היו העניים שלה.

היא הציצה בשעון וגילתה שהיא ישנה רק דקות ספורות.

"למה אתה לא בארוחת הערב?" היא שאלה את הארי, מפהקת.

"הייתי שם," הוא השיב באי נחת. "אמילי אמרה לי שאמברידג' הייתה בהוגוורטס."

"לצערי זה נכון," לילי השיבה. "מינו אותה להיות המפקחת העליונה על הוגוורטס."

"ממתי יש מפקח עליון על הוגוורטס?" הארי שאל.

"מהיום, כנראה," לילי השיבה בעייפות. "אבל אל תדאג, היא לא תעז לנסות לפגוע בך פה."

"אני לא דואג," הארי טען במהירות. "אבל היא אמורה להיות תחת חקירה, מה פתאום מקדמים אותה?"

"אני שואלת את עצמי את אותה השאלה," לילי אמרה, חושבת על פאדג'. "אני אכתוב לאמיליה בונז דבר ראשון בבוקר."

הארי נראה ספקני, כאילו הוא לא חשב שזה ישנה משהו. לילי לא הייתה יכולה להאשים אותו שהוא לא מרגיש בטוח.

"את בסדר?" הוא שאל אותה פתאום. היא הבינה שהיא בהתה בו.

"כן," היא השיבה במהירות, דוחקת את החיזיון של הארי שולט בנחש גדול ומאיים ממחשבתה.

"טוב," הארי אמר במן מבוכה. "אז לילה טוב – "

"רגע, הארי," לילי אמרה כשהוא כמעט הגיע לדלת.

הוא הסתכל עליה בשאלה. הוא היה כל כך נאה, כל כך בוגר – היא הבינה למה אנשים התכוונו כשהם אמרו שילדים גדלים מהר. היא קמה מהכורסא וניגשה אליו, מתחבטת בצורך לומר לו את מה שעל ליבה לבין רצון להמשיך כאילו שום דבר לא קרה. אבל זה היה משהו שהיא הייתה חייבת לעשות. היא הייתה אימא שלו.

"אני יודעת שעוד לא דיברנו על זה," היא אמרה, כאב רפאים דוקר את בטנה. "אבל אני מכירה את פטוניה, ו... יש לי תחושה שאני יודעת איך זה היה לגדול אצלה."

הארי השפיל את עניו, ולפתע זה הרגיש כאילו המרחק ביניהם עצום.

"אני לא ממש רוצה לדבר על זה."

"זה בסדר," לילי אמרה מייד. "אתה לא חייב. אבל..." היא התלבטה אם לספר לו מה קרה במשרדו של דמבלדור, האם לספר לו שהיא יודעת את הסוד האפל של יכולתו האסורה, אך לבסוף אמרה רק, "אני רוצה שתדע שלא משנה מה היא אמרה לך, אתה לא מרושע. אתה טוב. אתה כל כך טוב..."

היא השתתקה, דמעות מאיימות לפרוץ מעיניה. היא לא תיארה לעצמה שזה ישפיע עליה ככה.

הארי רק הנהן, עדיין לא מסתכל עליה. אבל היא ידעה, בלי שמץ של ספק, שזה משהו שהוא היה צריך לשמוע. זה שימח והעציב אותה באותו הזמן.

היא חיבקה אותו ונתנה לו ללכת לדרכו.

"תודה, אימא," הוא אמר בקול שקט.

היא הרגישה כוח חדש ממלא אותה למשמע המילים. אף אחד, אפילו לא שר הקסמים, לא יעזו לפגוע בבנה כל עוד לה יש מילה בעניין.

הפרק הקודם		הפרק הבא