הצייד

אני יודע שעדכנתי את הפאנפיק אחרי זמן רב, ואני מתנצל על כך.

הפרק מוקדש לרייצ'ל גרין-למרות שאת שונה בתכלית מהרייצ'ל שאני מציג כאן, את עדיין אחת הדמויות האהובות עליי ביותר בעולם והיווית השראה לשם של הגיבורה בפאנפיק הזה.

נקודת מבט-ג'ון

ג'ון הסתכל על המגויסים החדשים. כל יום הצטרפו אל הקבוצה יותר ויותר.

לוקאס עמד לידו, וצפה בהם בעיניים בוחנות ומצומצמות. רייצ'ל דיברה עם כמה מהמגויסים. ג'ון הביט בה ונאנח, נזכר שהיא עדיין כועסת עליו על מה שעשה לפני כשבוע וחצי, כאשר החליט על דעת עצמו ללכת להתעמת עם חברו לשעבר, שהפך לבוגד. הוא גם נזכר כמה גדול היה הכעס שלה, כשהתעורר למחרת, מותש אך חי...

"מה לעזאזל חשבת לעצמך?!"

המבט שתקעה בו היה כועס להפליא, עיניה הסתכלו על ג'ון במבט חודר ועצבני כזה שאם היה ממשיך להסתכל עליו היה נתקף צורך בהול ומשונה  להמשיך לישון.

"אני יודע שזה לא היה בסדר-"

"לא, זה היה נפלא! זה עזר לנו כל כך! זה לא שהייתי צריכה לבזבז תרופות כדי לרפא אותך באמצע הלילה!"

ג'ון התכווץ, והתפלא שצעקותיה לא העירו את כל האנשים שנשארו ישנים במחנה, או לפחות התפלא שמוגלגים לא באו בגלל צעקותיה.

"אני מצטער-"

"-לא עוזר שאתה מצטער! אתה יכולת למות!"

באותו רגע, חשב לעצמו ג'ון, שערה של רייצ'ל התאים באופן מדויק להפליא למצב רוחה.

הייתה שתיקה של כמה שניות באוהל, ולאחר מכן ג'ון המשיך לדבר.

"אני...אני פשוט רציתי לדעת את האמת. לקוות שמה שראיתי לא היה נכון. שלא כל דבר בחיים שלי מחורבן."

מבטה של רייצ'ל התרכך, אך רק קצת.

"אני יודעת שזה ממש מחורבן," אמרה,

"אבל זה לא אומר שאתה צריך לסכן את החיים שלך בגלל זה. אני לא באתי לפה להיות הורה." דבריה פגעו בו.

"באתי לפה כדי לעשות שינוי."

היא אחזה בכף ידו של ג'ון ולחצה עליה.

"אבל קודם, אולי אתה זה שצריך לעשות אותו."

היא שחררה את ידו ועזבה את החדר, וג'ון הביט בה, מבויש, בעוד היא צועדת לעבר שאר האוהלים.

מאז עבר שבוע וחצי. ולא רק מזה, אלא גם מהטבח של חצי מאנשיהם, הרצח של צ'אק, החטיפה שלו עצמו.

לא יאמן שכל זה קרה רק לפני שבוע. האם כל דבר קרה כל כך מהר? 

כל אלו-החטיפה, הרצח, היו ממש סדרה של צרות. 

וכאילו כדי להוסיף על כך, ג'ון, בטיפשותו,בחר ללכת לארמון להתעמת עם חברו לבדו.

וכעת, כאשר ג'ון הסתכל על רייצ'ל, היה נדמה לו שהיא לא מהאנשים שסולחים מהר. רק לפני יומיים היא הסכימה לחזור ולדבר איתו, וגם זה היה בקרירות מרוחקת.

וגם עכשיו, כשדיברה עם המגויסים החדשים, היא עדיין נראתה כועסת למדי.

היא סובבה את מבטה, ואז ראתה שג'ון מסתכל עליה, הזעיפה את מבטה וחזרה לשוחח עם הקוסמים שהצטרפו לקבוצה.

ג'ון  שם לב שמבטה הפך פחות נינוח. הוא ניער את ראשו. הוא ידבר עם הנערה הזועמת הזו אחר כך. כעת הוא צריך להתמקד בקבוצת הקוסמים שלו.

במסבאה שבה הם נמצאו, שנועדה רק לקוסמים, הם מצאו פחות או יותר הרבה מגויסים. דבר זה יכול להיחשב כדבר טוב וגם כדבר רע, כי ברור שזה דבר טוב שמצאו שעוד אנשים רצו להצטרף למאבק, אך אם כל-כך הרבה אנשים רוצים להצטרף, זה סימן שהפראות שעושים המוגלגים הולכות ומתרבות.

קוסמים רבים התאספו בבקתה העשויה עץ, מדברים ומחליפים חוויות על כוס בירה. מקום מושלם. 

הקוסמים נראו להוטים להצטרף, נחושים להביס את אלה אשר רוצים להרוג אותם. 

בשעה שדיבר עם כמה מהקוסמים, הוא שמע שלושה משוחחים לידו.

"מה, בת מנהיגה את הקבוצה שלהם?" הקול היה רווי בכעס.

"מה פתאום?"

"אני לא מוכן שאיזו נקבה תנהיג אותנו."

"וראיתם את אחד מהמגויסים, הכושי? למה הם מצרפים אליהם גם שחורים? לא כדי לשרת אותם?" הקול השני היה עמוק וגועל נטף ממנו.

ג'ון הרגיש איך ידו מתהדקת לאגרוף.

"ולא רק כושים, שמעתי שאחד מהמגויסים שלהם הוא יהודי!" הפעם הם ממש לחשו.

"מה פתאום!"

"אני לא מוכן להילחם לצד כושים ויהודיים בזויים!"

"זה נורא-"

ג'ון הסתובב, מבטו סרק אותם, הם הפסיקו לדבר מיד.

"דבר ראשון-" הוא סינן, קולו שקט, נינוח אך עם זאת מסוכן.

"זה גרוע ואף מחפיר ללכלך על אנשים מאחורי גבם. אם אתם לא מרוצים ממישהו, פשוט דברו איתו על זה.

"שנית, רייצ'ל היא אחת מהאנשים הכי אמינים וחזקים שפגשתי בחיי. אתם יודעים מה? היא הבן אדם הכי חזק שפגשתי בחיי. זה שהיא בת לא אומר כלום. המגדר לא אומר כלום על הבן אדם עצמו.

"דבר שלישי,"

הפעם קולו היה שקט במיוחד, כאילו אם רק יגביר את קולו הוא יעשה מהומה.

"האם אדם הוא שונה בגלל צבע עורו, בגלל הדת שלו? מה יש בזה שהופך אותו לשנה מכולם, למישהו שראוי שישנאו אותו?"

מבטיהם של הנערים היה מבויש.

טוב מאוד.

"הוריי נרצחו על היותם יהודים." קולו של ג'ון נטף ארס, הוא הפחיד אפילו את עצמו.

הוא ראה את אחד מהנערים מביט בו לכמה שניות ואז עיניו נפערו כשהבין מה זה אומר על ג'ון, אך שום דבר פרט לכך.

"על היותם משויכים לדת אחרת מהשאר, בלי כל קשר למי שהם באמת. 

"רק כי החשיבו אותם שונים."

תמונות החלו לרצד במוחו, של היום הנורא, אך הוא סילק אותן מראשו.לא עכשיו.

"הדת של אנשים, צבע עורם, המגדר, לא גורם לאנשים להיות שונים מהשאר ובזויים מכולם." קולו נשבר במילה האחרונה.

"ואם אתם לא מבינים את זה, אתם לא שונים מהמוגלגים אשר רוצים לפגוע בעמנו."

הוא הפנה אליהם את גבו והתרחק.

נקודת מבט-רייצ'ל

היא דיברה עם אחת מהמגויסים, מישהי בשם פטרישה שנראתה להוטה להצטרף, בזמן שראתה את ג'ון, מבטו מאיים ומכוון לשלושה נערים.

היא ראתה את שפתיו נעות, אך לא שמעה הרבה.

כאשר הוא עזב אותם רייצ'ל קמה.

"תסלחי לי לרגע-" מלמלה לפטרישה, צעדה לעבר ג'ון ותפסה בכתפו.

הוא הפנה אליה מבט.

"היי." עיניו הכחולות הסתכלו עליה.

"שמח שהחלטת לדבר איתי."

"מה זה היה?" סיננה רייצ'ל.

"מה?"

היא החוותה בראשה לעבר שלושת הנערים.

ג'ון הניד בראשו.

"זה משהו אישי."

"משהו כזה אישי ששווה לאיים על מישהו בגללו?"

"כן,למען האמת."

"מה זה היה?"

הוא הסתכל עליה, כשוקל האם לספר לה.

"אני לא בטוח שכדאי לי להגיד לך. עדיף שתשאלי אותם את." הוא אמר.

רייצ'ל נשכה את שפתיה בכעס.

"אם אני אגלה שאיימת עליהם ג'ון, אני נשבעת-"

"-לא איימתי עליהם. באמת." 

האם הוא שיקר? לפי הבעת פניו רייצ'ל חשבה שלא.

היא נשמה עמוקות. 

"אני לא מתכוונת לשחק שוב את תפקיד ההורה. מה שעשית זו בעיה שלך."

"בסדר, מה שעשיתי לא היה רע-"

"-באמת? כי לי הם נראו די מאוימים."

"-זה היה בגלל ש-"

"לא אכפת לי!" אמרה רייצ'ל וחזרה לדבר עם פטרישה, נמנעת מלהביט בג'ון שהסתכל עליה במורת רוח.

"טוב, אז מי שלא יודע היכן המקום שיאחוז במישהו שכן יודע," אמרה רייצ'ל.

"הגיע הזמן שנלך מפה."

כאשר הם הגיעו למחנה לוקאס תפס פיקוד והראה למגויסים החדשים את האוהלים שלהם. ג'ון היה בחדר עם קוסם אחר בשם סיימון, מתכננים היכן יתקפו בפעם הבאה.

רייצ'ל נכנסה לאוהל של אנה.

היא הייתה מודאגת מהנערה הזו-לרוב היא כמעט ולא יצאה מהאוהל שלה.

"הכול טוב?"

אנה הפנתה אליה את מבטה, הזמן שבה בילתה בחוסר שינה נראה היטב על פניה.

"ממ?"

"שאלתי אם הכול טוב."  רייצ'ל התיישבה לידה. 

שערה השחור של אנה היה מבולגן, ורייצ'ל סידרה אותו אל מאחורי אוזנה של הנערה.

"נראה לי." אמרה אנה.

רייצ'ל הניחה יד על כתפה.

"אני ממש דואגת לך. רוצה לצאת, לראות את שאר האנשים שהצטרפו?"

אנה התכווצה.

"לא, לא כל-כך..."

רייצ'ל הסתכלה עליה בעניין.

"מה יש?"

"אני לא כל-כך מתחברת לאנשים, אחרי...אחרי מה שקרה."

קולה היה שקט וחלש כל-כך.

"אני מבינה." אמרה רייצ'ל ועיניה התמקדו בה.

"אבל את חייבת לנסות."

היא הביטה בה.

"את תבטיחי לי שתנסי?"

אנה הנהנה.

"יופי. אני יוצאת לכמה זמן. חסר לך אם תהיי באוהל הזה כשאני אחזור." אמרה רייצ'ל בחיוך קל, ואנה החזירה לה חיוך. אמנם יבש, אבל חיוך.

רייצ'ל חייכה בשנית ויצאה מהאוהל,פוסעת לעבר האוהל של המגויסים החדשים, מקווה שהם יודעים לאן הם מכניסים את עצמם

 "איך נתתם להם לברוח?!" 

הוא הביט לעבר האבירים, שהביטו בו בפחד.

"הקוסם הזה היה כאן! בארמון! הוא היה יכול להרוג אותי!"

"סליחה, אדוני-"

אך צ'אק לא הקשיב לו, ובתנועה מהירה שלף סכין מחגורתו ודקר את האביר בחזהו.

הוא הביט אל שאר האבירים והשומרים, שכעת עמדו קפואים.

"אני מקווה שהמסר היה ברור." אמר ושלף את הסכין מחזהו של האיש, שדם החל לדלוף ממנו כמו מים. 

עיניו של צ'אק ניתרו על כל אחד מהם.

"בפעם הבאה שלא תעמדו על המשמר-" הוא סינן, בקול שקט,

"אתלה את כולכם."

הוא הסתובב ברחבי חדר הכס.

"אבל כעת, יש לנו משהו חשוב יותר לעשות."  

הוא החל לצעוד לעבר היציאה.

"תכינו את הסוסים והמרכבות." אמר למשרתיו.

"אנחנו עומדים לנסוע רחוק מאוד מפה."

הפרק הקודם