עיניים ירוקות

בס"ד

שלוםםם!

אז פרק קצר.

והתעצלתי לאיית נכון את מילות הלחשים, אני יודעת.

כל המלצה, דרוג, הודעה או ינשוף יזרזו את הפרק הבא בפאנפיק!

ט"ו בשבט שמח!!📣🥁📣⁦❤️⁩💜⁦❤️⁩📣🥁🍀🍁🌲🌱🌷🌼🌴

תנו חיבוק למישהו הבא שאתם רואים (אלא אם כן פתאום גאיה עומדת מולכם. 'חזרתי!' כמו תמיד. לא כיף לחבק גוש אדמה.)

אז היי,

תהנו🌸

נ"ב: כן כן כן! שמתי פרח במקום לב בט''ו בשבט! שברתי כרגע מסורת של איזה 27 פרקים! חג שמח!

_______________

"סקטומסמפרה!"

אור אדום.
דם אדום.
עניבה אדומה.
הכל עכשיו אדום מסביב, ואני לא יכול לראות שום דבר מלבד אדום מהדהד עד לקצה הראייה שלי.
הפעם האחרונה שהייתי ככה היתה שהטלתי את האבדה קדברה.
אני יודע שזה אני.
לא הייתי צריך לאבד את האשתונות.
אני מפלצת.
אבל גם הוא מפלצת.
וזה באשמתו.
לא מספיק שהוא מתאכזר אליי ולשאר, הוא גם מעודד גריפינדורים לעשות את זה.
הוא הביא את זה על עצמו, אני מנסה לשכנע את עצמי שוב ושוב, אבל לא מצליח.
זאת אשמתי, ואני יודע שזאת אשמתי.
אבל לא יכולתי עוד לכלוא את ההרגשה שלי, במיוחד לא כשראיתי אותו מלמד את ג'יימס וסיריוס קללות.
לא יכולתי לסבול את מה שהוא עשה לארגוס.
נשבעתי לנקום.
ונקמתי.
פרופסור אמידארוט מכוסה בדם מרגלו, שם הקללה פגעה.
הוא רק נועץ בי מבט נזעם.
"אתה- אתה!" הוא אומר בזעם.
"כן, אני," אני אומר לו בעוקצנות, "ראיתי הכל."
כשהוא יצא מהסעודה במפתיע ביחד עם ג'יימס וסיריוס, עקבתי אחריו.
וכשג'יימס וסיריוס הלכו, ידעתי שאני יכול לעשות את זה.
פרופסור אמידארוט מחייך.
"זה רק מוכיח שהסלית'רינים מרושעים."
"אנחנו לא! זה בגלל שפוגעים בנו, מעליבים אותנו," אני קובע במהירות.
מתי זה הפך ל'אנחנו'??
אני לא סלית'ריני, אני חוזר ואומר לעצמי, אני לא.
אני אני כן.
אמנם זה אולי הבית שפחות מתאים לי, אבל בחרתי.
בחרתי לא ללכת לגריפינדור בגלל ילד אחר, וזאת הבחירה הכי פחדנית שיש.
הבחירה שלי מעידה על מי שאני.
בחירות משנות אותנו.
ונכון, כרגע הבית שלי לא מזהיר, אבל אם ננצל את הפוטנציאל של סלית'רין הוא יכול להפוך להיות מדהים.
נהיה חכמים, אבל לא כמו רייבנקלו.
נשלב חוכמת חיים וחברתיות ביחד עם למדנות.
נהיה טובי לב, אבל לא כמו הפלפאף.
הם תמימים מידי, ואנחנו נהיה טובי לב במידה.
נהיה אמיצים, אבל לא כמו גריפינדור.
הם יהירים מידי ופזיזים מידי. אנחנו ניקח סיכונים מחושבים ללא צורך בגאווה והתהוללות.
נהיה סלית'רינים אמיתיים.
"אתה מסולק מהוגוורטס!" צועק פרופסור אמידארוט, דם עדיין מכסה את רגלו.
"אני לא," אני לוחש אליו, "אבל אתה כן."
"אוביווילטה!" אני אומר, מתמקד במצחו של אמידארוט.
מבטו נהיה מזוגג.
"אתה אדם רגיל שהלך לטייל ביער, והלך לאיבוד. אין לך משפחה או חברים, ואתה מאמין בטוב שבאדם. אתה הולך עכשיו," אני עוצר קצת, "רחוק מכאן. אתה לא תזכור כלום."
אני מודה קצת למועדון הקרבות.
אחרי הכל, בלעדיו לא הייתי חולם אפילו לעשות את זה.
אבל הייתי חייב. הצורך מוליד את ההמצאה.
אמידארוט מביט בי במבט מבולבל.
"איפה אני? רגע, מי אני?"
אני מחייך.
"ולמה אתה לובש גלימה מוזרה?"
החיוך שלי מתרחב.
"לך ליער," אני אומר, "ואל תחזור לכאן. לך לכפר הקרוב, יש שם אכסניה שתשמח לארח אותך."
הרוב זה שקר, אבל כבר לא אכפת לי.
אני מרגיש את אבא שלי משתלט עליי.
ושפרופסור אמידארוט הולך משם בחיוך, הכל חוזר אליי.
אני רע. אכזר. מסוכן.
כשהוא הלך משם, הוא נראה כל כך שוחר שלום.
כל כך... טוב.
ואני הרסתי לו את החיים.
נכון, הוא היה מרושע, אבל לא הגיע לו את זה.
לפחות תיקנתי לו את הפצע ברגלו.
אני מרגיש רעד, ואני קולט שזה גופי.
אני מתיישב, רועד. מפוחד.
מעצמי.
אני הייתי מפלצת.
אני עשיתי את מה שהבטחתי בכל מאודי לא לעשות.
הייתי אבא שלי.
הטפטוף המקומי ממשיך לנבוע מכלום בעיניי, ואני נשבר.
מגיע לי להיות מסולק.
"רדוקטו!" אני צורח בזעם הרסני, מכוון על האבן הקרובה.
היא מתפוצצת.
"דיפנדו!"
האבן האחרת מושמדת גם.
הזעם שלי קטלני, ואני לא מצליח לעצור אותו.
אני כועס על עצמי.
כמה פעמים הבטחתי לנקום באבא שלי, להשמיד את כל מי שמתנהג כמוהו.
ואני התנהגתי בדיוק כמוהו.
רועד, אני מכוון את השרביט אליי.
משהו פנימי זועק כנגד זה, עמוק בתוכי, אבל אני משתיק אותו.
הקול שלי לא יציב.
"אב-"
"סוורוס."
יד מונחת על כתפי.
"זה מספיק."
אני מוריד את השרביט.
ארגוס עומד שם, בבגדים בלואים ומטונפים ושער שלא סופר הרבה זמן.
"א- ארגוס," אני לוחש בחוסר יציבות.
"זה בסדר," מרגיע אותי ארגוס, "הכל נגמר. תנשום."
אני נושם, שואף אוויר לילה צלול לפי.
"תודה," אני אומר לו, יציב שוב.
"אל תיתן לזה להשתלט עליך שוב," אומר ארגוס, "תשלוט בזה."
אני נושם עמוק שוב.
"אני מבטיח, ארגוס. אני אשלוט בזה."
ארגוס מחייך אליי.
"זה לא כל כך יפה להגיד את זה על כזה דבר, אבל... תודה."
"על לא דבר," אני עונה, "לא יכולתי לראות את ההצלפות על גבך. ידעתי את מה זה מזכיר לך."
אלו מילים עלובות בכדי לתאר את הכל, אבל ארגוס מקבל אותן בשמחה.
"אני יודע, סוורוס, אני יודע."
הוא נהיה רגוע, שלוו.
אני נרגע גם, חוזר למצב הרגיל שלי.
"איך אתה? בסדר?" אני שואל אותו.
הוא לא עונה.
"תמשיך," הוא משתמש במילים של האגריד, "תמשיך."
ואז הוא לוחש לחישה אחת אחרונה:

"למען אלה שכבר לא יכולים."

הפרק הקודם		הפרק הבא