עיניים ירוקות

בוקר טוב!
העלתי עוד פרק שהיה אצלי די הרבה זמן.
הפעם אני לא אחפור.
כל דירוג, מנוי, המלצה, תגובה או ינשוף יזרזו את הפרק הבא!

תהנו⁦❤️⁩
____________

"ראש- נחש."

אני דחיתי כל החופשה את הרגע הזה, צוחק עם הארט ומתכתב עם לילי ורוונה, ועכשיו אני נאלץ להתמודד איתו.
נחש הכסף כבד בידיים החלשות והחיוורות למראה, ועיניי משתקפות באבן הברקת החלקה.
אני רועד.
כמה פעמים בחיים אמרתי את זוג המילים האלו, אבל עכשיו זה כל כך... נכון.
כל החופשה אני מנסה לשכוח מזה, עוסק בדברים אחרים:
בניסיונות כושלים לטוס עם הארט ("לא, סוורוס, אם תחבק את המטאטא זה לא ילך; אולי אם תפסיק לתלות אותי מהאוויר הקללה המטופשת שלך, זה יעזור! אני יודע שאתה לחוץ, אבל... אתה יודע מה, עזוב. תרד מהעץ שנתקעת בו בטעות. התייאשתי.").
בלהתווכח לימודית עם רוונה ("בשביל הכיף, סוורוס; מה הטעם ללמוד בלי לחקור ולחפור בזה? אגב, אתה טועה, גריניק הראשון היה זה שתיקן את תקנת הגובלינים. קראת בכלל את הקטע?")
בלקבל מסר מוזר מקנופליוס (" היי סוורוס, אני גיליתי שנורקק פחוס קרן! לפחות ככה נראה לי! מזל שהבאתי את שרשרת השום שלי ואת קשת המעקב המשוכללת שלי. יש המון גריאטרי מקסיכגר לידי, אומרים שאם תיתן להם כיף שלוש פעמים תוכל להריח צעדים! ביי!")
היחידים שאיכשהו היו נורמלים הם אלאן ולילי, שכתבו לי על מה עובר עליהם.
אלאן כל הזמן הביע את דאגתו (אל תסתבך בצרות, סוורוס; ארגוס סיפר לי מה קרה. אני מבין אותך, אבל... פשוט תהיה בסדר, טוב? כדאי באמת שתספק ללילי על הכל. כן, אני יודע שזה קשה לך, סוו, אבל היא באמת יכולה לעזור. אוהב, אלאן.")
כן. סוו. מצחיק מאוד.
סיפרתי ללילי והיא שלחה לי ינשוף מבוהל (אני לא מאמינה שאתה מחזיק את זה כל הזמן בבטן! למה לא סיפרת לי? תנתח את המקרים, ותעקוב אחר הכתובות; אולי כך תוכל להגיע לשולח המוזר שלהם. ואין מצב שזה אבא שלך, סוורוס. הוא מוגל. כנראה זה מישהו שאר ניסה למשוך את תשומת ליבך בעזרת המילה הזאת. לילה טוב, לילי.")
אני ממש שמח שסיפרתי ללילי; היא האירה את עיניי בנוגע למילה המטרידה שהיתה בסוף המכתב הראשון.
זה הסבר הגיוני, וזה מבהיר את הכל.
אני סוטר לעצמי על המצח.
אני שוב בורח.
אני חייב לעשות את זה.
"ראש נחש," אני לוחש, מעביר את ידי על הראש של נחש המתכת הקטן ולוחץ עליו.
ערפל ירוק מתגשם מולי, ואני ממש לא הגיבור.
אני רועד.
אני לא מהסס לשנייה.
אני מהסס לכמה דקות, שנמשכות ונמשכות.
ואז אני עושה צעד, ועוד צעד.
פוסע לאט.

לתוך הערפל.

הדבר הראשון שאני רואה מולי זה פנים מחודדות, אף סולד ושער בלונדיני בהיר שמסורק לאחור.
אני נרתע לאחור.
מאלפוי.
"יפה, יפה," הוא אומר, "האחרון בא."
אני רואה פנים מטושטשות ברקע:
שער בלונדיני חיוור, שייך לנרקיסה.
לידה, שער שחור פרוע ועיניים מטורפות. בלטריקס.
ילד עם שער שחור, שרירי. זה רודולופוס.
אני יודע, כי מאלפוי דאג להכין אותי.
לפעמים נראה שהוא אפילו מחבב אותי; אני באמת לא יודע.
בכל זאת, הייתי נותן את הניצחון לאלאן שוב, בשניי ידיים.
כולם נראים כאילו זה זכות להיות כאן, ומדברים כאילו הם רגילים לזה.
אני חושב על אייברי או נוט, שהיו מאושרים להיות כאן.
חבל שלא הפסדתי להם אז.
אבל אני כאן, ואני צריך לעשות את המיטב.
לשרוד.
"החדש," אומר השחור המגודל מעט.
"רודיל'ה," אני מחזיר לו בנימה מעט מהורהרת, עם קמצוץ בוז.
אני חייב להיות רציני, להראות להם שהם לא מסוגלים להתעלל בי.
אני חייב.
אני משתיק את הרעד, מאלץ את שפתיי ללבוש חיוך שכלל לא שייך לי.
"יפה," הוא צוחק בפניי, "לוצ'י דיבר איתך, הא?"
"ואתה בטח כבר דיברת עם בלטריקס, האומנם?" אני מרים גבה, "או שהיא עכשיו עם מישהו אחר?"
הוא מאדים, אבל מחייך חצי חיוך.
"בסדר." הוא נושף, "אותי עברת."
זה היה סוג של מבחן חולני, אני מהרהר בהפתעה, עדיין בשליטה מלאה על הבעות פניי.
"החדש," הפעם זאת בלטריקס.
"מנהלת מועדון הקרבות," אני מושך בכתפיו בחוסר עניין מסוים.
"מנסה להראות כמונו, אבל כולם יודעים שאתה שונה, ילד עורב," היא אומרת בארסיות שפוגעת בול.
הבעת פניי עדיין יציבה.
"מנסה להראות מאוהבת, אבל כולם יודעים שאת לא, 'הקרובה ביותר' לאדון האופל," אני אומר, מוצא לאט את המילים הנכונות.
היא קצת מאדימה, אבל חוזרת מייד למצב. הרגיל.
אני מחייך, והפעם זה אמיתי.
לולא התדרוך של מאלפוי לא הייתי יכול להיות כאן ולא לחטוף קללות, זה ברור, אבל עדיין יש כמה נקודות חולשה שהצלחתי לגלות לבד.
כאן הכל בנוי מאינטרסים ונקודות חולשה; אין כאן חברות אמיתית.
אז עצה ממני למתחילים שמבינינו:
שמור את הקלפים שלך קרוב ללב.
בלטריקס נעלמת, ונרקיסה לא יוצרת איתי קשר אפילו.
"סוורוס סנייפ," אני קופץ כשקוראים בשמי המלא.
צחוק קל נשמע ברחבי המרתף הקר.
"בוא הנה."
אני מתקרב, ורואה שהדוברת היא בלטריקס.
"זהו החבר החדש, והוא לא יהיה רשמי עד שנה חמישית. קבלו את סוורוס סנייפ."
שום קול תרועה לא נשמע במרתפי אוכלי המוות.
רק נרקיסה שואלת בקול רפה: "הוא לא אמור לא להיות כאן? אלאן קיוטו זכה השנה."
בלטריקס שולחת אליה מבט זועם.
"סוורוס סנייפ נתן לו את הניצחון, ואני חושבת שכולנו יכולים להבחין בכך. חוץ מזה, האם משתמע מדבריך שאת רוצה באגודה הטהורה בוצדם?"
נריקסה מתקווצת.
"ל- לא, הסגנית."
לא אחותי. הסגנית.
אילו הם היו יודעים כמה הייתי נותן כדי להיפטר מהניצחון הזה.
כמה הייתי שמח להעביר אותו לאלאן, למרות שזה אנוכי.
באותו רע חשבתי רק על הפטור ממועדון הקרבות, ואיך אלאן ישמח להפוגה קצרה מהטירוף.
אני לא רוצה להיות כאן.
"יפה. העניין סודר. יש מתנגדים לכך?" שואל. בלטריקס, מבטה שולח אזהרה לכל מי שיעזור להתנגד לדבריה.
שקט.
דממה.
בלטריקס מחייכת.
"טכנית, לעניין אחר: חבר וותיק, לוציוס מאלפוי, מתקבל היום רשמית לאוכלי המוות. בשל חריטת האות האפל, ובשל פתיחת השנה של אוכלי המוות, יבוא לכאן היום אדון האופל."
אפשר לחתוך את המתח בסכין.
"אם מישהו יעז- יעז! לעשות משהו לא מתאים כשהוא כאן, הוא עף מאוכלי המוות ונקמתו של אדון האופל תבוא."
לפי מבטם של אחד או שניים מהחברים, אני מבין שאילולא הנקמה, חצי היו עוזבים בערך.
שותפות לתמיד.
קשר דם.
נצחיות.
אלו דברים שאמורים להישמע רק בטוב, לא ברע.
מי שנכנס לאוכלי המוות, לא יוכל לעולם לצאת.
עד המוות.
ועכשיו גם אני.
אבל אני לא מיואש מחיי.
אין לי זמן לחוש את זה.
כי ערפל ירוק עופף את המרתף, וליבי פועם בחוזקה מהדהדת.
אני חש רק אימה, ממלאת את כל מיני גופי.
ומתוך הערפל, יוצאת כמות מטושטשת.
עור לבנבן, חיוור.
ידיים גרומות, עכבישיות.
אם תמיד ייחסתי חשיבות לעיניים, עכשיו אני יודע שתמיד צדקתי.
כי לדמות יש שני עיניים מפחידות.
אדומות בוהקות.
כמו קטיפה רכה, מלטפת, של ארון קבורה.
כמו אבן אודם בוהקת בתוך תכשיט אפל.
כמו דם.
אני משתגע.
אדום.
אדום.
אדום.
הכל עוטף אותי מכל הכיוונים, ואני נלחץ אל תוך עצמי.
אדון האופל מחייך.

"שלום."

הפרק הקודם		הפרק הבא