עיניים ירוקות

בס"ד

פרק שלושים!

אז הפעם באמת התאמצתי כדי להעלות את הפרק הזה מהר, וויתרתי על דברים בשבילו.

מקווה שתעריכו את ההשקעה שלי.

אה, ויש לי תיקון אוטומטי בטלפון אז יש כמה שגיאות כנראה😃

אני לא אחפור הפעם.

תהנו⁦❤️⁩

_____

שקט.
דממה.
אף אחד לא משמיע רחש קל.
שלום.
כמה מוזר לשמוע את המילה הזאת, שמבטאת כל כל הרבה תקווה וטוב, ממישהו שרוצה בדיוק את ההפך.
אולי זה בשביל להזכיר לנו להפוך אפילו את הטוב לרע, להפוך אפילו את המילה הטובה ביותר למילה שמבחינתי חרצה את גורלי לרע.
אני לא יאהב אותה יותר.
לא אחרי כשהוא אמר אותה ככה.
אני מתכווץ.
שוב.
הוא מעביר מבט על כולנו.
הוא לא צריך אפילו לדבר.
"בלק."
בלטריקס הולכת במעט פחד שלא ציפיתי לראות עליה אל אדון האופל.
היא לוחשת לו משהו.
הוא מרצין.
"ברכות, מאלפוי. בסוף הפגישה נחרוט לך את האות האפל."
מאלפוי לא מתנפח בגאווה כמו שציפיתי.
הוא מתכווץ.
בדיוק כמוני.
אני נזכר בסיפורים על חריטת האות האפל.
זה אמור להיות חשוב ומשמעותי, אבל זה כואב.
כן, פשוט כואב.
כאב פיזי טהור, פשוט.
בלטריקס לוחשת לו עוד משהו.
הוא מחייך.
"החדש," הוא לוחש.
אף אחד לא זז.
זה כנראה רגיל.
אני יודע שיש עוד אוכלי מוות שמצטרפים בשנה השנייה ומעלה, אבל רק אחד מצטרף בשנה הראשונה.
הזוכה בקרב הפתיחה של מועדון הקרבות.
זה אפילו לא אני.
אני לא רוצה להיות כאן.
אבל כבר הבנתי ממזמן שאין דרך חזרה.
אני מעמיד פנים, תחושה שהופכת למוכרת ואוטומטית יותר עם הזמן.
הוא מתקרב אליי.
"כ- כן, אדון האופל," אני מגמגם.
אני רואה את נרקיסה מגחכת בצד.
"איך זכית?" הוא אומר.
הקול שלו חסר טון, חסר רגש.
"אנ- אני..." אני מגמגם שוב.
מה כבר אני יכול להגיד?
לא זכיתי.
בלטריקס לוחשת לו משהו.
הוא מחייך.
"כמה מעניין," הוא לוחש, "לא זכה, אבל בכל זאת כאן. אבדה קדברה בשנה הראשונה. נתן בכוונה את הניצחון לבוצדם."
הוא כמעט יורק את המילה האחרונה.
אני מתכווץ.
הוא מסתכל עמוק לתוך עיניי.
"יכולות מרשימות מאוד, כן, אבל אף אחד לא מכיר בהן. לא בבית הספר, לפחות."
איך הוא יודע הכל? זה פשוט לא הגיוני.
אני במקום לא הגיוני.
כולם כבר נושאים עיניים בסקרנות.
אני מבין שזה ממש לא רגיל.
"ניצחון..." לחש וולדמורט, "ורק ניצחון, הוא מה שחשוב לנו. אבל אתה בחרת לוותר עליו. צעד מעניין."
הוא מסתכל עליי כמו משהו שהוא לא ראה, כמו חידה שהוא עוד לא הצליח לפתור,
אבל לא לעוד הרבה זמן.
"מצד שני..." הוא ממשיך, "הגנה ונאמנות למטרות שלך. גם אצלנו האידיאולוגיה כזאת, עד המוות. נוכל לעצב אותך למשהו מעניין, סוורוס סנייפ."
אני כבר לא חידה לא פתורה.
הוא מצליח במשפט אחד לפתור הכל.
וזאת כנראה הסיבה לזה שהמצנפת רצתה בהתחלה למיין אותי לגריפינדור.
אין בי אבירות.
אני לא אמיץ.
אני לא חסר פחד.

אני לא גיבור.
אני נאמן.
ודווקא שהוא מביט בי במבט חודר ומצמרר, אני מחליט להיות נאמן לעצמי.
למטרות שלי ורק שלי.
עד עכשיו העמדתי פנים.
אני ימשיך להעמיד פנים, כמה שאצטרך.
הוא רוצה להפנות את נאמנותי לאופל, אבל אני דווקא יקדיש אותה...
למה אני בעצם אקדיש אותה?
לטוב?
אם סיריוס ופוטר מייצגים את הטוב, אני בוחר ברע בשתי ידיים.
אם וולדמורט מייצג את הרע, אני בוחר בטוב בשתי ידיים.
אין לי במה לבחור.
אבל אולי, אולי, אין רק טוב ורע.
אולי יש משהו מעבר להכל.
כמו העיניים של ניוט כשהוא מסתכל רק עלייך.
כמו החיוך של ליטה, שנראה רק לעיתים רחוקות.
כמו המבט של אלאן, שכולו ברק טהור.
כמו הצחוק המוזר של קנופליוס, שכולו ערפל לא פתור.
כמו המוכנות האבירית של הארט, חסר פחד.
כמו החיוך של לילי, מלא תבונה ורוך.

כמוני.

אני מחייך.
"אני יהיה נאמן בכל ליבי לאוכלי המוות ולאדון האופל," אני אומר, השקר מחליק בקלות מפי.
אולי בעיניי השחורות אין רגשות, אין סליחה.
אולי דווקא הריק שבהן מאפשר לי לשקר.
ברגע זה אני מחבק אותו בשתי ידיים, בוחר בלא נודע, בריק השחור של עיניי.
וולדמורט מחייך.
"התקבלת," הוא מחייך חיוך ארסי, "סוורוס סנייפ."
אני מחייך גם.
ברקע נשמעות צרחותיו של מאלפוי, כמעט בוכה מרוב כאב כשאדון האופל צורב בעורו את האות האפל.
בלטריקס מחייכת אליי.
רודולופוס מחייך אליי.
נרקיסה מחייכת אליי.
כולם בטוחים בתמימות שלי, בנאמנות המוחלטת שלי.
אפילו אדון האופל מגניב אליי מבט משועשע, בטוח בנאמנותי, לפני שהוא נעלם בערפל הירוק.

אני מחזיר לו מבט מחייך.

הוא מאמין לי.

הוא לא יודע כמה הוא טועה.

הפרק הקודם		הפרק הבא