בלאגן על מימדי בהוגוורטס *גמור*

אמ... מה לכתוב פה? נראה לי שכלום. מתי תלמדו לעבור ישר לפרק וזהו?

אם אתם קוראים את זה אז יש לכם מסר מליאו, ואני מצטט: "מה יש לכם להקשיב לשטויות של הדביל הסנילי הזה? תעברו לראות מה קרה איתנו, אלה שבאמת שווים."

אז ליאו, אני יותר שווה ממך, ואני לא דביל סנילי, ואם כבר אתה דביל סנילי. עד כאן להיום! אל תמשיכו!

נקודת מבט של הארי

הלכנו לארוחת צהריים כל אחד אחרי מה שהוא עשה, וכל אחד המשיך בהרגלי האכילה שלו. רון אכל המון (זה חרוז!), סרינה אכלה בשר בלבד, ופרסי אכל כחול.

בשלב כלשהו בארוחה איידן פנה אל פרסי. "איך אתה יודע?"

"שאלה טובה," אמר ג'ינקס. "גם אני אשמח לדעת."

"איך אני יודע מה?" שאל פרסי.

"את הצבע שלך." הם אמרו ביחד וצחקו. פרסי היה נראה מבולבל, ממש כמוני.

"מה זאת אומרת הצבע שלי?" שאל פרסי את השאלות שחשבתי לעצמי באותן רגעים. "איך אתם יודעים את שלכם?"

"אני מתכוון לצבע ההילה שלך," אמר איידן. "ואני יודע את שלי מרגע שסייסניק כלשהו ראה אותי. היא כל כך מיוחדת שכל מי שראה אותי סיפר לי."

"ואני מתכוון לצבע המרכזי ברגשות שלך,"  אמר ג'ינקס. "אני יודע את שלי מאז ששברתי את בקבוק החיים שלי." טוב, זה נשמע מוזר. זו לא דרך להתאבד או משהו?

"מה זאת אומרת ששברת את בקבוק החיים שלך?" אמר פרסי. "ולמה חשבתם שאני יודע מה הצבע המרכזי שלי?"

"הכוונה לבקבוק שבו אוחסנו החיים שלי על ידי המכשף של כוח המוות." אמר ג'ינקס. "סיפור ארוך, יום אחד אני אספר לכם."

"ובקשר ללמה חשבנו שאתה יודע את הצבע שלך..." אמר איידן. "נראה לי שנגיד את הסיבה ביחד,"

"שלוש, שתיים, אחת, ו" הם אמרו ביחד, "אתה אוכל אותו."

"תמיד," אמר איידן.

"כל הזמן," אמר ג'ינקס.

"ורק אותו,"

"ולא אחר,"

"למעשה..."

"אם חושבים על זה..."

"אתה מקרה..."

"מרתק,"

"מסקרן,"

"בעל ידיעה עצמית תת מודעת,"

"מעולם לא פגשתי אדם כל כך מיוחד."

"אתם יכולים להסביר לי למה הכוונה שאני אוכל את הצבע שלי?" שאל פרסי, קוטע את המחמאות שהם נתנו לו. "זה נשמע לא מוצלח במיוחד..."

"פרסי, שמת לב איזה צבע אתה אוכל?" שאל איידן. "כחול! ההילה שלך כחולה נחמדה, כחולה מתחשבת, אבל גם חזקה ומגינה על הסובבים אותה. אבל לא כחול רגיל, כחול ימי."

"הרגשות שלך כל הזמן כחולים," אמר ג'ינקס. "ובאמת הן של התחשבות. המחשבות שלך באופן כללי מימיות, הן מין בועת מים מרחפת שמשנה צבעים. אבל בעיקר כחול."

"אני פשוט אוהב כחול," אמר פרסי. "בכל המובנים אני אוהב כחול. כל דבר כחול נראה לי יותר טוב."

מעניין איך זה... אני לא אובססיבי לצבע כלשהו. אולי זה אומר שפרסי יותר מחובר לאני הפנימי שלו.

"הי, חבר'ה," אמרתי. "יש עכשיו את המבחנים לשחקני קווידיץ'. אנחנו גם צריכים קריין, והמליצו לי על ליאו, אבל אני רוצה לראות איך הוא מקריין את המבחנים."

"קדימה," אמרה סרינה. "איידן, ליאון ואנבת', בואו להבחן כבר!"

הלכנו כולנו אל מגרש הקוידיץ', חלקנו לצפות וחלקנו להבחן.  בתור מי שהיה קפטן קבוצת הקווידיץ' האחרונה המסודרת, אני הייתי הבוחן.

"כל מי שרוצה להיבחן להיות שומר שילך לימין שלי, כל מי שרוצה להיות מחפש שילך לשמאל שלי, מי שרוצה להיות חובט שילך למקדמיי, ומי שרוצה להיות רודף שילך למאחוריי."

לא מעט הלכו להיות שומרים, ביניהם רון. מחפשים היו די קצת וגם הם הסתכלו עליי בחשש, כי כנראה הם לא חושבים שיצליחו יותר ממני. חובטים היו גם קצת כי הם צריכים להתמודד עם המרביצנים, אבל ראיתי שם את ליאון ואיידן מחייכים חיוך ענק של ידיעה שיצליחו. ברודפים היו הרבה, ביניהם אנבת' וסרינה.

"שומרים, אתם ראשונים." אמרתי. "קודם כל תעופו ואז נבחן אתכם ביתר רצינות." אחרי כל שלב של הבחינה מספר הילדים קטן, ובסוף נשאר רק רון. "השומר שלנו הוא רון!" הכרזתי.

"עכשיו המחפשים," אמרתי, והתחלתי את הבחינות. כל מי שהיה שם היה מיומן, כי אחרת הוא לא היה בא בכלל לתפקיד הזה, אבל בסוף אני הייתי המנצח. "הארי הוא המחפש!" שאג רון בהתלהבות, וכל הילדים שניסו להתקבל לתפקיד הלכו מאוכזבים אבל לא מופתעים.

"עכשיו החובטים," אמרתי. כל החובטים היו די טובים, כי אחרת הם לא היו רוצים את תפקיד החובטים. צריך הרבה איזון בשביל זה. כששיחררנו את המרביצנים היו כמה ילדים שאיבדו את שיווי המשקל, והיו כמה שפשוט ברחו מהמרביצנים. כמובן שכל אלה נפסלו. בגלל שנשארו יותר משניים, הורתי להם ליצור מעגל, ושיעשו מסירות עם המרביצנים בעזרת המחבטים. בהתחלה הכל היה טוב, ואף אחד לא נפסל, אבל שלב כלשהו איידן ליאון השתגעו. הם התחילו לחבוט במרביצנים בצורה ממש מדויקת, זה היה ממש נראה שהמרביצנים עפים אל המחבטים שלהם. חוץ מזה, כל מרביצן שהם שלחו היה עוצמתי מאד, וזה היה נראה שהוא תופס תאוצה רצינית באוויר. אחרי קצת זמן כל שאר הילדים נפסלו, ונשארו רק איידן ליאון שהמשיכו לעשות מסירות בשביל הכיף. כשהם נרגעו אמרתי לרודפים לעוף.

הרודפים היו כמו השומרים בהתחלה: כמה נשרו כבר בתעופה, היו כאלה שנשרו כשהם תפסו את הכדור, וכן הלאה. בשלב כלשהו כבר הוספתי את רון כדי שינסו לקלוע לו, ובשלב יותר מאוחר הוספתי את איידן וליאון עם מרביצן אחד. אנבת' וסרינה היו ממש טובות, וכל הזמן הן קלעו. אנבת' עשתה הכל מחושב, וסרינה פשוט זרקה בעוצמה. ככה זה המשיך, עד שבשלב כלשהו מרביצן עף אל סרינה כשהיא עמדה לקלוע. ציפיתי שהיא תברח ותתן לרון זמן להתכונן, אבל היא פשוט זרקה את הכדור לחישוק והעיפה את המרביצן במכה. שלושת הרודפים היו אנבת', סרינה וג'יני. בעצם שלושת הרודפות.

דרך אגב, ליאו כל הזמן קיריין בצורה מדוייקת ומעניינת שבה הוא אמר פרטים שאף אחד חוץ ממנו לא שם לב אליהם: הוא היה הקריין המושלם.

כששאלתי את איידן וליאון על מה שהם עשו שם, הם אמרו "אה, קצת טלקינזיס והכל טוב." אני מחכה בקוצר רוח למשחק הראשון.

היום כמעט שלחתי הודעה שאני לא יכול לכתוב פרק, אבל בסופו של דבר הצלחתי ואפילו כתבתי פרק ארוך יחסית. יחסית למה אני לא יודע, אבל כנראה יחסית לפרקים האחרים שלי.

מה זה אומר עליי? זה אומר שאני כתבתי פרק ארוך הפעם, או שאני כותב פרקים קצרים בדרך כלל? אימרו מה דעתכם אם יש לכם כוח!

הפרק הקודם		הפרק הבא