המפחידנים 1- דבש החכמים

אתם מכירים את ההרגשה כשהאח הקטן שלכם בא להעיר אתכם והקול החופר והנודניקי שלו חודר לכם לחלום הנעים? אתם יודעים מה זה כשאתם מתהפכים לצד השני וחוזרים לישון, ואז האח הקטן מחליט לקפוץ לכם על הגב?

זאת בדיוק הייתה התחושה של זואי כשהיא התעוררה. הגב שלה היה מעוך על הרצפה הקרה כאילו מישהו קפץ עליו, וקול מעצבן חדר למוחה

״זואי״ הוא אמר ״זואי! טרללילי זואי!״

זואי פיהקה פיהוק גדול. הענן הלבן והמטושטש התפזר מול עיניה והיא ראתה אף גדול נצמד לפניה. ״הפרופסור גרגמל״ היא התיישבה בסהרוריות ״אני כל כך שמחה שאתה כאן! הפרופסור מינטוס הוא ניקולס פלאמל, והוא כמעט השמיד את הדבש, אבל אני- ומריה- ורייצ׳ל-״

״ששש״ היסה אותה גרגמל ״אל תדברי. אני יודע הכל.״

״מה?״ זואי ראתה את מריה ורייצ׳ל עומדות במרחק מה. השיער האדום של רייצ׳ל היה אסוף והיא נראתה טוב יותר, אבל צלקת נמתחה על צווארה. ואז היא ראתה את הפרופסור ביר. הוא חייך אליה.

״כן״ אמר גרגמל ״אחרי שנעלמתם, שאלתי את הפרופסור ביר איפה אתן, והוא ענה לי. רצתי לפה בכל הכוח ומצאתי אותך. הבאתי אותך חזרה לבראוויץ׳״

״מה?״ זואי שאלה שוב והזדקפה. היא ישבה על הרצפה במרפאת בראוויץ. אבל למה על הרצפה ולא באחת מהמיטות הרבות שיש שם? הגב שלה כאב. היא נאנחה. הפרופסור גרגמל, עם החיוך המרוצה מעצמו שלו, היה קצת מפוזר.

״זואי״ מריה רצה אליה ״זואי, היום היום האחרון ללימודים!״

״ברצינות??״ זואי קמה בכבדות על רגליה ״וואוו״

הפרופסור ביר נשם נשימה עמוקה, התקרב לזואי והרים משהו. זאת הייתה אבן אדומה ומנצנצת ״דבש החכמים!״

״כן״ חייך גרגמל ״הודות לך, הוא ניצל ועכשיו הוא שייך לבעליו, המפחידנים.״

״איפה הפרופסור מינטוס- סליחה, ניקולס פלאמל?״ תהתה זואי

״זה לא ידוע״ גרגמל הניד בראשו בעצב ״אבל אנחנו מקווים למצוא אותו בהקדם״

״אוי״ זואי שפשפה את לחיה וחשה בתחבושת נוקשה.

״אבל״ גרגמל הרצין פתאום ״עכשיו יש לנו בעיה אחרת. הרבה יותר גדולה״

״מה?״ התעניינה זואי

״יש ארגון כלשהו שמנסה להרעיב מפחידנים״ הוא אמר

״מה זאת אומרת?״ זואי התאמצה לקום

״אנחנו לא כל כך יודעים- אבל- ארגון כלשהו, שאיננו יודעים מה השם שלו, מצליח איכשהו לגנוב מכל שקית תפוצ׳יפס חצי מהתפוצ׳יפס. וזה מחמיר! לאט לאט הם גונבים יותר תפוצ׳יפסים וכנראה שהמטרה של הארגון הזה היא להרעיב מפחידנים. בינתיים זה עובד להם מצוין. הרעב מתחיל להתפשט.״

״זה נורא״ זואי הצמידה יש לפיה בזעזוע ״לא יכול להיות שזה קשור לניקולס פלאמל?״

״אנחנו לא יודעים, כמו שאמרתי, כלום על הארגון״ חזר גרגמל ״וגם אם היינו יודעים, לא היינו מוסרים לך יותר ממידע זה. אנחנו לא צריכים שדברים יתחילו לדלוף״

זואי הבינה ״אז מה לעשות עכשיו?״ היא שאלה

״כרגע לבשי את בגדייך ובואי לחדר האוכל״ ביקש גרגמל

זואי לבשה את התלבושת של בית הספר, וירדה לחדר האוכל. היא התיישבה עם מריה בשולחן של כיתת תורכיז.

ברגע הראשון חשבה שהגיעו כמה תלמידות חדשות. כמה בנות שנראו מופרעות על כל השכל ישבו מולה. ואז היא קלטה.

אלו היו הבנות של כיתת תורכיז, אבל הן כל כך השתנו… השיער של אן, שבפעם האחרונה שזואי ראתה אותה היא הייתה ילדה חמודה עם צמות, היה אסוף במין משולש מוזר על ראשה. היא הרכיבה משקפי שמש בצורת כרוב וענדה עגילים בגודל של פיל קטן שעשויים מ… זבובים מתים. זאת ממש לא הייתה אן חמודה בצמות.

לילה לא נראתה טוב יותר. ממבט רחוק היא הייתה נראית אולי כמו קוף. נראה שכשלא היו שם, היא התמכרה לסופגניות תרד ועכשיו העור שלה היה ירוק ודוחה. האוזניים שלה היו מתנפנפות, גדולות ומקומטות ולא ברור איך היא עשתה את זה, ובשיערה השחור היה נעוץ תפוח אדמה גדול.

אבל סופי עברה את השינוי הכי גדול. לא היו לה משקפיים. השיער שלה היה צהוב זרחני והתפרע לכל עבר ובעיניה היו עדשות במקום משקפיים. העדשות האלו היו בצורת עין של חתול… התלבושת שלה נראתה מופרעת. פונפונים סגולים ענקיים עם חולצה וורודה גדולה ממנה בעשר מידות, מכנסי שק שנראו עליה כאילו לבשה בלונים על הרגליים ונעלי ספוג כחולות ומחודדות בקצה. כובע הפעמונים היה הפוך על ראשה. לא בדיוק החננה שזואי הכירה לפני שהלכה.

״סופי… זאת את?״ אמרה זואי בתדהמה

״כן״ היא ענתה בענייניות והרימה ספר קריאה. אז היא בכל זאת לא השתנתה לגמרי, הבינה זואי. אבל סופי התחילה לקרוע את הספר. חתיכה חתיכה. טוב, אולי כן.

״מגשים על מגשים של סוכריות גומי פילסו את דרכם בין התלמידים. זואי הציצה אל הציונים. בית תורכיז ניצחו! הכל שלהם!

אחרי זלילה נהדרת נעמד גרגמל ״תלמידים יקרים,״ פתח

״הציונים שלכם מהמבחנים חזרו. עכשיו אגיד לכל אחד מה תהיה העבודה שלו מעתה ואילך.״

״זה הרגע״ לחשה דייזי ״כמו שאני התמיינתי למגדלי עזריעלי, עכשיו תורכן. מעניין לאיפה תשלחו…״

הפרק הקודם		הפרק הבא