דמדומי האלים

פרק 3

שני בנים

העבודה שצריכה הייתה להיעשות בחדר העבודה של אביו אילצה את אלבוס להישאר באנגליה יותר משתכנן. קשה היה לעבוד בקצב מתקבל על הדעת כשכל רגע מגיע מישהו לנחם אותו או כששלוש פעמים ביום אימו או אחותו דוחפות מזון לפיו, ובחדר העבודה של אביו עוד היו סודות רבים שהוא לא גילה.

שבוע לאחר ההלוויה, יום לפני שהיה אמור לחזור לסטואואנגר לפי התוכנית המקורית, אלבוס שלח מכתב לאחראי המחקר שלו בו הוא הסביר שמשפחתו מבקשת שיישאר בבית לעוד שבוע, והבטיח להתקדם בעבודה כמה שיכול היה מביתו. אחראי המחקר שלו אישר את הבקשה, ודרש שיעדכן אותו בכל התקדמות במחקר.

כך יומו של אלבוס התחלק לשני חלקים; שעות האור, בהן עבד בחדר העבודה של אביו, ושעות החושך, בהן היה מסתגר בחדר ילדותו ועורך מחקר ספרותי באמצעות הספרים והמאמרים שהביא איתו מסטאוואנגר. הוא דאג לאטום את החדר לאור ולקול, כמובן; הוא לא היה מעוניין להפריע את שנתן של אימו ושל אחותו, שחשה צורך לא לחזור לדירתה בינתיים.

מלבד זאת, הייתה לו תחושה מושכלת שאימו לא תהיה מרוצה לשמוע כמה שעות הוא ישן בלילה. היא לא הבינה את הרגלי השינה שלו בצעירותו, ולא הייתה סיבה שהיא תבין אותם בבגרותו. הוא הבין כבר שנים לפני כן שמיצה עד תום את התירוץ לפיו הוא נמנע משינה בשל חלומות הטביעה שהטרידו אותו מאז ומתמיד, למרות שהחלומות המטרידים האלה נהיו דחופים וברורים הרבה יותר מאז שחזר הביתה – דחופים ובהירים כל כך עד שבאמת לא אפשרו לו לישון לעיתים, ואילצו אותו ליטול תרופות שינה ותרופות נגד כאבי ראש במהלך היום.

החלטתו של אלבוס להתקדם בעבודתו בבית לא הייתה אמורה להיוודע לאיש מבני משפחתו. מאז שחזר הספיק להבין שאימו מצפה ממנו להישאר עם משפחתו המתאבלת לפחות כמה שבועות לפני שיחזור לנורווגיה, והוא לא היה מעוניין לבדוק את סבלנותה של אישה שזה עתה איבדה את בעלה.

למרות רוחו, סודו התגלה עשרה ימים לאחר ההלוויה – לא לאימו, אבל לאחיו הבכור.

הוא נכנס לחדר העבודה של אבא שלהם מבלי להקיש, בזמן שאלבוס עבד על פתיחתה של תיבת עץ קטנה שמצא מתחת לדלפק. הוא לא אמר דבר בתחילה, בזמן שגרר את הכורסא שמול האח אל השולחן והתיישב בה, בדיוק מול אחיו. אלבוס הרים את עניו וחיכה שאחיו ידבר.

"זה הגיע בשבילך הרגע," אמר ג'יימס, משליך פיסת קלף על השולחן ביניהם. צורת הדיבור שלו העידה על כך שהוא מחכה שאלבוס יודה בדבר מה.

אלבוס הרים את המכתב, שהיה ממוען אליו אך בברור נקרא לפני כן. הוא הגיע מאחראי המחקר שלו, ודרש עדכון בנוגע לעבודתו.

"אני מבין שעכשיו אתה ראש המשפחה, במובן מסוים," אמר אלבוס בקרירות, מניח את המכתב בצד ושב לעבודתו. "אבל זה עדיין לא נותן לך את הזכות לקרוא את הדואר שלי."

הוא חש שאחיו מתרגז. לא היה קשה להכעיס את ג'יימס פוטר, ולאחר ילדות שלמה ביחד, אלבוס היה מומחה. הוא חש שאחיו תוקע בו מבט בזמן שהוא עובד, כאילו חש שאם ינעץ בו מבט כועס מספיק, אדישותו תעלם והוא יתנהג כאילו העניין הוא באמת בעל משמעות עבורו.

"לא סיפרתי לאימא," הוא אמר, מתעלם מדבריו של אלבוס.

"יופי."

"יופי? זה מה שיש לך לומר?"

"ג'יימס," פתח אלבוס בשלווה, עוצר את עבודתו ומביט באחיו כאילו היה ילד מנדנד ולא גבר בן עשרים ושש. "מה אתה רוצה ממני?"

"אני רוצה שתכבד את העובדה שאבא שלנו מת," השיב ג'יימס בלהט. "ואני רוצה שתתחשב באימא שלנו כשאתה גר תחת קורת הגג שלה, בכך שלא תחזור לעבודה שלך כאילו שום דבר לא קרה!"

אלבוס הרים גבה. הוא הניח את שרביטו בצד והזיז את התיבה, על מנת לפנות את משטח השולחן בינו לבין אחיו. הוא לא שלל את האפשרות שהוויכוח עשוי להתפתח למקומות לא רצויים – לפעמים ג'יימס התקשה לשלוט בעצמו כשאחיו התייחס אליו כאילו היה ילד.

"תקן אותי אם אני טועה, ג'יימס," הוא אמר בקול רגוע, מחווה לכיוון חזהו של אחיו, שהיה עטוי בחלק העליון של מדי הנבחרת שלו. "אבל למרות אהבתך לקבוצת הקווידיץ' שלך, אני מתקשה להאמין שאתה לובש את מדי הנבחרת בימים בהם אין לך אימון."

צבע אדום התפשט על פניו של ג'יימס כשהבין את כוונתו של אלבוס. "זה שונה," הוא טען בחריקת שיניים.

"איך, בדיוק? למרות שהעבודה שלי כוללת עיון במחקרים ועריכת ניסויים, ושלך כוללת רדיפה אחרי כדורים על גבי מטאטא, אני מאמין שהמכנה המשותף של שתיהן הוא – "

"זה לא אותו הדבר!" התפרץ ג'יימס בזעם, יושב על קצה הכורסא. "אני לא עושה את העבודה שלי פה, מתחת לאף של אימא ושל לילי, כשהן – "

"חבל על המאמץ, ג'יימס, אתה יודע שזה תירוץ עלוב. עכשיו, אם אין לך עוד נזיפות בשבילי, אודה לך אם תפסיק להפריע לי לעבוד – "

אלבוס אחז בשרביטו ובתיבה. ג'יימס חטף אותה מידו בזריזות. אלבוס כיסה את פניו על מנת להסתיר את חוסר סבלנותו, מבין שיהיה עליו להקשיב לאחיו עד שימצה את דבריו.

"תמיד ידעתי שאתה תרמוס כל אחד שיעמוד בדרך שלך!" קרא ג'יימס, קם על רגליו, מנופף בתיבה עם כל מחוות יד נרעשת. "אתה סלית'רין, הבנתי את זה! אבל חשבתי שכלפינו אתה לפחות מרגיש משהו – באמת חשבתי שאכפת לך מאיתנו, אל! – "

"התגובה שלך מוגזמת, ג'יימס."

"שתוק, לא סיימתי." ג'יימס הטיח את התיבה בשולחן. קולו הפך מצעקה לנהמה עמוקה בעודו מביט הישר לתוך פניו של אחיו. "אתה יודע, אחד הדברים הראשונים שעברו בראש שלי כששמעתי שאבא מת היה – אל בוודאי יהיה שבור. אל היה כל כך קשור אליו. ואז אתה חוזר לפה אחרי חודשים שבקושי שמענו ממך – ואין שום דבר! אתה רק מחכה לחזור לחוץ לארץ כדי להמשיך בעבודה המטופשת שלך –"

ג'יימס אחז בתיבה והכה איתה בשולחן לשם הדגשה. זה היה טלטול אחד יותר מידי בשביל תכולתה המסתורית של התיבה, והיא נפתחה בעוצמה שדחפה את ידו של ג'יימס.

הבזק של אור עיוור את עניו של אלבוס ואחיו הוטח לתוך הכורסא בקול נפץ, אוחז בפניו. עשרות כדורים קטנים ומבריקים זינקו מתוך התיבה והחלו מקפצים בחדר בתנופה עצומה, מוטחים מהקירות והרהיטים. אחד ניפץ את אחד מריבועי הזכוכית של החלון ונפל לחצר, וכמה התפוצצו באופן אקראי ברחבי החדר.

אלבוס בקושי הספיק לחמוק מכדור אחד שכמעט פגע בפניו. הוא הרים את שרביטו והכדורים קפאו מתנועתם. תנועה נוספת גרמה לכולם לצנוח לרצפה, אורותיהם כבויים.

ג'יימס גנח בכאב, משפשף את פניו. אלבוס הרים את אחד הכדורים, שהיה עשוי זכוכית בצבע אדום ופנים קטנות ומרושעות צוירו עליו.

"אלה הגולות המתפוצצות שקיבלנו פעם במתנה מדוד ג'ורג'," הוא אמר לאחיו, בוחן גולה נוספת בצבע כחול. "אתה מאמין שהוא שמר אותן?"

ג'יימס ענה לו בגניחה.

"אין פלא הוא לא הרשה לנו להחזיק אותן... בכל אופן, בוא נראה מה הנזק..."

הוא הזיז את ידו של ג'יימס מפניו ובחן אותן. שתי גולות שפגעו בפניו הותירו בהן סימנים אדומים שייעלמו במהרה. לעומת זאת, הפיצוץ הותיר אותו בקהות חושים שעוד לא פגה.

אלבוס נאנח. הוא סייע לאחיו המבולבל לקום ואז תמך בו במורד המדרגות, כל כובד משקלו מועמס עליו.

"שמעתי רעשים." לילי הופעה בתחתית המדרגות. היא מיהרה למעלה כשהבחינה במצבו של ג'יימס והעבירה חלק ממשקלו אליה. "מה קרה?"

"מצאנו את הגולות המתפוצצות שדוד ג'ורג' נתן לנו פעם."

"הן עשו לו את זה? כדאי לכתוב לדוד ג'ורג', הוא עדיין מנסה להפיץ אותן בחנות שלו במחיר מוזל..."

הסלון היה מלא ארגזים פתוחים שהכילו את חפציו של אבא שלהם; גרביים, נעליים, בגדים וגלימות. אלבוס ולילי תמרנו בין הארגזים אל הספה וסייעו לג'יימס לשבת. ג'יימס הודה להם בגניחה מבולבלת.

"אולי כדאי לקחת אותו לקדוש מנגו?" הציעה לילי בדאגה, בוחנת את פניו.

"אני לא חושב שיש צורך. הוא רק צריך להתאושש קצת. עוד כמה דקות הוא יהיה בסדר," אמר אלבוס והתכוון לעזוב את החדר.

"רק רגע, אל. אמא רוצה שתיקח את אלה – הם יתאימו לך." לילי הצביעה על אגרז קטן שנח פתוח לרגליה.

אלבוס סגר והרים אותו בהינף שרביט. בזמן שעשה זאת הבחין בתיק הגב הישן של אביו, שנח בראש אחד הארגזים הגדולים.

הוא הרים אותו והביט בו בהערכה. זה היה התיק שאביו היה לוקח איתו למשימות הארוכות במיוחד. כשהיו רואים את התיק הזה, ילדיו היו מבינים שהם עומדים להיפרד מאביהם לזמן ממושך...

"הוא אהב את התיק הזה, אי אפשר למסור אותו," הוא אמר ללילי ולקח את התיק איתו כשעלה בחזרה למעלה, ארגז הבגדים שנמסרו לו מרחף אחריו בצייתנות.

הוא מולל באצבעותיו את הבד הגס בצבע ירוק זית, מהרהר בכל המקומות המופלאים שהתיק הזה ביקר בהם במהלך המשימות והמסעות בהם הוא ליווה את הארי פוטר. מעביר את אצבעותיו על תחתית התיק, הוא הבין שיש בפנים משהו. הוא היה כל כך מרוכז בתגלית הזו שכמעט נתקל בדלת חדר העבודה.

הוא נכנס פנימה, ובעוד הארגז מניח את עצמו על הרצפה, אלבוס פתח את התיק וחיטט בנבכי הבד הנוקשה והישן. בתחתית הוא מצא חפץ מרובע וקשה. זה היה ספרון, או פנקס – לא, יומן. על כריכתו הוטבעה השנה הנוכחית, מעל לכתובת של בית דפוס בהוגסמיד.

אלבוס פתח את הכריכה, והיומן לקח אותו ברשרוש דפים מהיר אל התאריך הנוכחי. היום הכיל תזכורת יחידה ובודדה לישיבה כללית של משרד הקסמים בבוקר. התזכורת זהרה בדיו אדומה, ולנגד עניו עלו על הקלף המילים הנוזפות, 'לא הגעת לפגישה!'.    

אלבוס דפדף לאחור. עשרת הימים האחרונים היו עמוסים פגישות ותורים אותם בעל היומן פספס. הוא חיפש אחר היום בו נמצאה גופתו של אביו, לא יודע בדיוק מה הוא מחפש, אבל סקרנותו דוחפת אותו הלאה. תחושה מטרידה התמקמה בו כשגילה ששעות ספורות לפני מותו, לאביו היו תוכניות שמומשו.

העמוד של ה-13 בספטמבר היה ריק, מלבד הערה קטנה שאביו שרבט בתחתית העמוד, 'סיביל טרלוני, שבע בבוקר'.

חמש שעות לפני מותו, אביו היה נוכח בפגישה. האם אף אחד לא מצא את זה חשוד? או שמא איש לא ידע?

היה קשה לו להאמין שאביו יכול לצאת לפגישה מוקדם כל כך בבוקר בלי שאימו תשים לב לכך. או שאולי מותו הפתאומי של בעלה השכיח ממנה את המקרה הזה?

סיביל טרולוני – השם צלצל מוכר. הוא חש ששמע את השם מתי שהוא, לפני זמן רב, אבל לא היה יכול להגיד מתי או איפה. היא לא נשמעה כמו אחת מחברותיהם של הוריו, אם כי, להארי פוטר היו מכרים וקשרים רבים, ואלבוס היה משוכנע שהוא לא יודע על קיומם של רובם.

הוא המשיך לדפדף לאחור ביומן בחיפוש אחר אזכור נוסף של השם. לא – נראה שאביו לא נפגש עם האישה הזו קודם לכן באותה השנה. הוא שב אל ה-13 בספטמבר. אילו רק צוין מקום המפגש, או מטרת המפגש...

אלבוס התיישב בכיסא של אביו והחליק את היומן על השולחן מולו. מוחו, שמאז גיל מוקדם אומן בפתירת חידות ובעיות, סרק את המצב בצורה שיטתית ורציונאלית. עד מהרה הגיע למסקנה הברורה שהפגישה הזו הייתה מוכרחת להיות קשורה באופן ישיר להתאבדותו של אביו.

הוא פסל כמעט מייד את האפשרות שמדובר במאהבת. אם לאביו אכן הייתה מאהבת, דבר שהוא הטיל בספק, הוא לא היה מציין פגישה איתה ביומן שלו. הפגישה גם כנראה לא נגעה לענייני עבודה – אף אחד במשרד הקסמים לא התחיל לעבוד כל כך מוקדם בבוקר.

כמו כן, ברור היה שבעת הפגישה, הארי פוטר כבר ידע שבאותו היום, או במועד קרוב מאד אחר, הוא ייקח את חיו. במכתבו הוא ציין במפורש שהרהר בעניין זמן רב מאד. אזי – הפגישה הייתה קשורה, באופן ישיר או עקיף, להתאבדותו.

בארוחת הערב אלבוס חשב לשאול את אימו מי היא סיביל טרולוני, אך ברגע שהארוחה החלה הוא החליט שזה בברור לא הזמן המתאים. בפעם הראשונה מאז ההלוויה, נראו חיוכים מסביב לשולחן, והמשפחה שוחחה שיחות אמיתיות, לא רק העמידה פנים כמו בימים הקודמים.

צופה בלילי ובאימו מחייכות בעודן מקשיבות לסיפורו של ג'יימס, שהתאושש באופן מוחלט מתקיפת הגולות, אלבוס החליט שאסור לו בתכלית האיסור להעלות לשיחה נושא שקשור במותו של אביהם. אם יעלה את האפשרות שיש יותר למוות הזה מאשר שנראה עד עכשיו, הפצע שהחל להגליד יפתח שוב, ומשפחתו תשקע בתהום שחורה בשנית. אם הוא מעוניין לדעת מה הקשר של סיביל טרולוני למותו של אביו, יהיה עליו לגלות זאת בכוחות עצמו.

בסוף הארוחה, בעוד צלחות וסכו"ם עושים את דרכם בריחוף אל הכיור המלא מים וסבון, אלבוס אמר, "אני חושב שאני אצטרך להישאר עוד שבוע. לא חשבתי שיהיו בחדר העבודה של אבא כל כך הרבה דברים."

"תישאר כמה שאתה רוצה, אל," אמרה לו אימו, מרוצה בברור מהחלטתו. "כמה זמן שאתה צריך."

"העניין הוא שהאחראי שלי לוחץ עלי להמשיך את המחקר. אני אצטרך להמשיך לעבוד עליו בזמן שאני פה. זה יהיה בסדר?"

ג'יימס, שבדיוק התעניין בקטלוג של צמחים אקזוטיים ממקום העבודה של לילי, נע בכיסאו והציץ באימו לפני שהשפיל את עניו אל התמונה שלילי הראתה לו.

"ובכן, בסדר גמור," אמרה אימם, שכנראה הבחינה בתגובתו המוזרה של ג'יימס, והביטה בין שני האחים. "אני מבינה שאתה לא יכול לקחת חופשה ארוכה כל כך מהעבודה..."

"תודה, אימא," אמר אלבוס ונשק ללחייה של אימו המבולבלת, מקפיד שלא להסתכל לכיוון ג'יימס.

"אתה ממזר ערמומי," הוא אמר לו לפני שעזב באותו הערב, מבקר אותו בחדרו.

אלבוס הרים את ראשו מהספרים וגיליונות הקלף שהיו מפוזרים על שולחן העבודה שלו, תחת מדף שעדיין הכיל את הספרים הישנים שלו מבית הספר.

"סלית'רין," הוא השיב לו בחיוך. "למה ציפית?"

ג'יימס חייך, מבין שהובס במערכה הזו. "נתראה, אל."

"לילה טוב, ג'יימס."

הפרק הקודם		הפרק הבא