Our sea side

פרד רצה להבין למה לעזאזל הוא רוצה לפגוש את הרמיוני. הוא היה אמור להתרכז בציד חתיכות, לא בציד החברה הכי טובה של אח שלי, זה היה יכול להיות מביך אם היה בקטע שלה.
הוא פרד ויזלי והוא שקול למחצה, יש לו מספיק שכל לא להתעסק עם הרמיוני, לא משנה כמה מזלזלים בו. יש דברים שפשוט לא עושים, וזה אחד מהם.
פרד הכין לעצמו את הנאום הזה למקרה שיתקל בהרמיוני בטיילת, איפה כל החתיכות האחרות שהובטחו לו שנמצאות שם? לא שהרמיוני לא חתיכה, היא כן, אבל יש דברים שפשוט לא עושים, הרמיוני היא אחד מהם.
פרד יצא מהמיזוג והריח המלאכותי של המלון אל הרחוב. זה היה ליל קיץ חמים ודביק, לא לילה אידיאלי לטיול בחוץ. פרד קיווה שזה ירתיע את הרמיוני מלצאת החוצה. מצד שני, שתצא, מה אכפת לו? הרי הוא פרד 'השקול למחצה' ויזלי והיא הרמיוני 'דבר שפשוט לא עושים' גריינג'ר, לא צריך להיות לו כל כך אכפת ממנה. שתעשה מה שהיא רוצה, לפרד לא אכפת.
הוא חלף ליד שיח היביסקוס אדום והבחין בכמה תיירות ספרדיות נאות נועצות את פרחי ההיביסקוס בתיקי הקש שלהם. פרד הרגיש מעט מתוח להתחיל עם חבורה של בנות לבד ללא אחיו התאום. הוא החל ללכת לעברן. הוא ינסה עכשיו את שורת הפתיחה שניסה בטעות על הרמיוני.
"שלום בנות, אולי תזדקקו לעזרה בהבנת המנהגים הבריטיים המוזרים שלנו"
הן ציחקקו אליו, "זה יכול להועיל, פיספסנו את ארוחת הערב היום במלון, מתי מגישים אותה אצלכם?"
"בשעה שמונה בדרך כלל"
"אתם בהחלט עם מוזר" הכריזה אחת הבנות, "אצלנו מגישים בשעה עשר"
פרד גיחך, "אתן רציניות? זאת השעה המושלמת למאנץ' לילי מול נטפליקס"
אותה אחת הנידה בראשה, "השעה המושלמת היא שתיים בלילה מול העונה החדשה של בית הנייר"
"עם כל האלימות לא יוצא לך התיאבון?"
"זה מעודד רצון לאכול נאצ'וס ברוטב עגבניות"
"דם עושה לה את זה" לחשה אחת מהן.
"תסתמי" קראה אותה בחורה בעלת חיבה לדם, "אני לטיסיה, ואלו קמילה, אלגרה וקלרבל"
"אני פרד" הציג את עצמו, "אתן מספרד?"
לטיסיה, שאותה פרד סימן כבחורה הדומיננטית, הינהנה, "איך ידעת?"
"יכול מאוד להיות שיש לך מבטא ספרדי קליל"
לטיסיה צחקה, "שקט, אז קצת לא חשבתי"
"מתי חשבת בפעם האחרונה?" שאלה קמילה בעוקצנות אך כולן צחקו כאילו שההערות האלו הן עניין בשגרה.
"הו, שקט, קמילה, גם לך תהיה הזדמנות לדבר עם הבריטי החתיך" חייכה אליה לטיסיה, "בכל אופן, יש לך מסעדה להמליץ לנו עליה?"
פרד הינהן, הכל הולך נפלא, "אני אשמח לקחת אתכן אליה, גבירותיי הנאוות"
הן ציחקקו, "בשמחה" הסכימה לטיסיה.
 
החבורה העליזה צעדה לכיוון המסעדה שפרד הוביל אותם אליה. פרד הספיק לקלוט את הטיפוסים שכל אחת מהן הייתה: לטיסיה הייתה החברה הבולטת ומלאת הביטחון ויופייה זהר יותר משל כולן, קמילה הייתה חריפה, מצחיקה ומעט מעצבנת אבל זה היה חלק מהקסם שלה, אלגרה הייתה שקטה ומסתורית אבל היה בזה משהו מסקרן ומושך, קלרבל הייתה יפהפייה וטובת לב אך לא חכמה במיוחד.
'אבל אף אחת מהן לא באמת מעניינת' המחשבה הזו לפתע צצה בראשו של פרד והוא מיד הדחיק אותה למעמקי מוחו. זה לא כאילו שהייתה לו אפשרןת טובה יותר לבילוי הערב הזה וחוץ מזה, ג'ורג' יהיה המום כשהוא ישמע שהוא בילה ערב עם ארבע ספרדיות מהממות.
 
"זאת מסעדה לה בליסימה" אמר פרד במבטא ספרדי שחילץ מהן כמה ציחקוקים.
"יכול להיות שזה היה המבטא הספרדי הכי עלוב ששמעתי" העירה קמילה.
"אל תהיי רעה, קמילה, נבלה שכמוך" נזפה בה לטיסיה בשעשוע.
"אני בסדר, אני אתגבר על זה יום אחד" אמר פרד בדרמטיות, "אבל עכשיו, הבה ניכנס" פרד נעמד מול הדלת החשמלית ופתח אותה עבורן.
"ממש ג'נטלמן אמיתי" הוא שמע קול מוכר לפניו, "אתה מביא גאווה להוד מלכותה"
"הרמיוני, כמה חביב לראותך בערב סגרירי שכזה" חייך פרד, "בנות, תכירו, זאת הרמיוני, חברה מאוד מאוד טובה שלי"
"מכרה, אל תגזים" גילגלה הרמיוני את עיניה
"שלום!" חייכה אליה לטיסיה, "אני לטיסיה ואלו קמילה, אלגרה וקלרבל"
"נחמד להכיר, זאת אלייזה, היא, בניגוד לפרד, חברה מאוד מאוד טובה שלי"
אלייזה חייכה אליהן בביישנות מסוימת, "שלום"
קמילה הזדקפה, "אני קמילה"
"כן, אמרתי את זה כבר" גיחכה לטיסיה, "Relájate, travieso"
קמילה הסמיקה.
"אולי נוכל לשבת ביחד, זה יהיה נפלא" הציעה לטיסיה, "אני מאוד אשמח להכיר חברה מאוד מאוד טובה של פרד, הוא בחור נחמד מאוד"
"מכרה, מכרה בלבד" תיקנה הרמיוני.
"זה היה גס ואני נעלבתי" הכריז פרד.
"אני מבטיחה לך שתתגבר על זה מתישהו" השיבה הרמיוני ופנתה אל המארחת, "שלום, יש לכם מקום לשבעה אנשים?"
"אפשרי לחבר שולחנות מבחינתכם?" שאלה.
הרמיוני הינהנה, "כמובן"
"חכו שנייה" אמרה המארחת וםקדה על כמה מלצרים לארגן עבורם שולחן, שתוך זמן קצר, התיישבו כולם אל השולחן.
"אז, מתי הכרתם?" שאלה הרמיוני.
"ממש עכשיו, עמדתי ללכת לטיילת אבל לא יכולתי להתעלם מחבורה כזאת של בנות" השיב פרד.
"ומי יכןלה לסרב למבטא בריטי? זה כל כך לוהט" חייכה לטיסיה.
"Limpiar el moco" מילמלה קמילה וגרמה לפרצי צחוק בין דוברי הספרדית שבשולחן ולפרצוף זועף מכיוונה של לטיסיה.
"אחראים ונהנים אני מבינה" עקצה הרמיוני.
"אני פרד ויזלי, אני שקול רק למחצה"
"אני תוהה כמה ספרים אני אצטרך לקרוא כדי להחזיר לי את האיי קיו אחרי הערב הזה" אמרה קמילה.
הרמיוני מיד זינקה על הטרף, "את קוראת ספרים?"
קמילה הינהנה, "כולן צוחקות עלי בגלל זה, אבל שישרפו"
"גם אנחנו אוהבןת אותך" ענתה קלרבל.
"איזה ספרים את קוראת?" שאלה אלייזה.
"כמעט את כל הסגנונות, אבל יש לי חיבה גדולה לספרות אנגלית" חייכה קמילה, "מגיל צעיר, אני אוהבת רומנים היסטוריים"
"קראת את 'בתו של סוחר המשי'?" שאלה הרמיוני.
קמילה הינהנה נמרצות, "כמובן, זה ספר מצוין"
"ומה לגבי 'מנספילד פארק'?" הוסיפה אלייזה.
"זה ספר כזה עמוק, מתוחכם וביקורתי, הרמזים הספרותיים המתוחכמים של ג'יין אוסטן השאירו אותי חסרת מילים"
כמעט מיד, הרמיוני, אלייזה וקמילה פתחו בדיון סוער על הביקורת החברתית שיש ב'מנספילד פארק'.
"אני תוהה כמה פרקים של 'היפים והאמיצים' אני אצטרך לראות כדי להוריד לעצמי בחזרה את האיי קיו" אמר פרד בנימה זהה לזו של קמילה.
לטיסיה ציחקקה, "דודה שלי רואה את זה, היא בפרק 8675"
"יש לזה כל כך הרבה פרקים?" התפלץ פרד, "זה מטורף!"
לטיסיה צחקה ופתחה את פיה להגיב על דבריו של פרד אך התפריטים הגיעו וכבמטה קסם, דממה שררה בשולחן.
"הו, השבח לאל" נאנחה קלרבל, "אני לא יודעת מה היה גרוע יותר, השיחה המפגרת שלכם על היפים והאמיצים או זה ששלושתכן התלהבתן כל כך מספר אנגלי שנכתב לפני 400 שנה"
הפנים של כמעט כולם סביב השולחן הזעיפו.
"ממש סגרירי פה" העיר פרד.
הרמיוני נשפה בחדות, "אתה ממשיך להגיד את זה כל הזמן. אני לא חושבת שהמשמעות של זה היא מה שאתה חושב שהמשמעות של זה" 

"אבל זאת חיה! זה רצח!" התפלצה אלייזה כשראתה את מנת הצלעות העצומה שקמילה פירקה מבלי לחשוב אפילו על החיה המסכנה שהיא אוכלת.
"תקשיבי, אלייזה, החיה הזאת הייתה מתה גם ככה, היא פשוט מתה כמה זמן לפני ולפחות הייתה תועלת מהמוות שלה"
"מוות אכזרי בייסורים זה לא נחשב תועלת" שילבה את ידיה.
"ברור שלא" הסכימה קמילה, "אבל הבטן המלאה שלי ושל עוד אנשים זה לגמרי תועלת"
אלייזה כבשה את חיוכה במאמץ רב, "רוצחת"
"רוצחת סדרתית" תיקנה קמילה באדיבות וחזרה לפרק את הצלעות שלה.
"קמילה! נימוסי שולחן!" הזדעקה לטיסיה, "את מזעזעת את הבריטים!"
"דברי חלש, את מחרידה את הבריטונים" השיבה.(הערת הכותבת: רק מעריצי ארץ נהדרת מושבעים כמוני יבינו את הרפרנס)
"היי, ראיתי כמה דברים מזעזעים בטליוויזיה, זה לא כזה מחריד אותי, אני יכןל להתמודד עם זה" חייך פרד, "אבל אני, אלייזה והרמיוני מעריכים את הדאגה, נכון הרמיוני?"
"הדבר היחיד שאני מעריכה פה זה את הניוקי הזה"
"ומה איתי?"
"עם הרבה אמונה והרבה רצון, אני אעריך גם אותך" השיבה הרמיוני.
פרד בחן את המנה של הרמיוני, "הניוקי שלך נראה טוב"
הרמיוני נשמה עמוקות, "תודה, תודה רבה, אני מעריכה את זה"
"אז את מעריכה אותי אחרי הכל?"
"לא, אני מעריכה את זה שאמרת שהניוקי שלי נראה טוב, כנראה כי אתה רוצה לטעום ממנו"

פרד חייך בסיפוק, "את מכירה אותי כל כך טוב"

"אני לא מכירה אותך עד כדי כך טוב, אני מכירה את רון מספיק טוב כדי לדעת שהשיטות שלכם להשגת האוכל שלי לא משתנות" הרמיוני הגישה לו ניוקי טבול בשמנת, פרד טרף אותו מיד.

"תמיד חשבתי שבמשפחות גדולות, כל ילד הוא גרסה טובה יותר של השני והשיטות שלו להשגת משתכללות" אמרה הרמיוני.

פרד הניד בראשו, "לנו יש אבולוציה הפוכה במשפחה, הצאצאים מתדרדרים יותר ויותר בסולם האבולוציוני"

"אז למה זה הופך אותך?"

"צ'ארלי וביל הם הומו ספייאנסים אז זה הופך אותי ואת ג'ורג' לניאנדרטלים- זה גאוני, אני חייב לשתף אותו בתגלית מסחררת החושים שלי"

"איפה הוא באמת? חשבתי שאתם מתחילים ביחד עם בנות"

"זה היה בתקופת טרום אנג'לינה, עכשיו הוא במלדיביים, נופש לו בכיף עם אנג'לינה במקום לבלות שם איתי, בשר מבשרו, דם מדמו, שריר משרירו, קיבה מקי-"

"הבנתי את הנקודה" קטעה אותו, "אז לכמה זמ-"

"שמעתי את השיחה שלכם ולא יכולתי שלא לשאול, יש לך אח תאום?" שאלה לטיסיה.

פרד הינהן, "אבל הוא, בניגוד אלי, תפוס חזק מאוד"

"חבל, עוד אחד כמוך זה היה נפלא" לטיסיה חייכה חיוך יפה במידה מעצבנת.

"לא ממש" מילמלה הרמיוני.

"אמרת משהו?" שאלה לטיסיה.

"אמרתי שזה לא ממש נפלא שפרד וג'ורג' ביחד"

"את רצינית? פרד הוא ממש מדהים, מדהימות כפולה זה אף פעם לא עניין רע"

"אבל ביחד הם נבלעים אחד בשני, הם לא מצליחים להציג את הבן אדם שהם באמת"

לטיסיה גילגלה עיניים.

"אל תגלגלי עיניים, זה נכון, לפרד סוף סוף יש הזדמנות להכיר מישהי שלא רק תכיר אותו ואת אחיו התאום כיחידה אחת-"

"ואולי הוא אוהב להיות יחידה אחת עם אחיו" התפרצה לטיסיה, "את אמרת בעצמך, את לא מכירה אותו טוב אז אל תתיימרי להכיר אותו טוב כשנוח לך"

שתי הנשים נראו שהן לגמרי מוכנות לתקוע מזלג בתחת של השנייה ושהן משתמשות במלוא השליטה העצמית שלהן לא לעשות את זה.

"את לא היית רוצה להכיר את פרד ולא את הפרסונה של התאומים הזהים שהוא מראה לכולם?"

"זה לא כאילו שעמד לצמוח מזה משהו רציני"

"זה היה נראה שאת מאוד רוצה שזה יקרה" סנטה בה הרמיוני ולטיסיה מיד קמה מהשולחן בעיניים רושפות אש, "אני הולכת לשירותים"

הרמיוני נהמה משהו וחזרה לניוקי שלה.

למען האמת, פרד לא ממש ידע מה להגיב או מה לעשות, מצד אחד, היה משהו במה שהרמיוני אמרה: הוא וג'ורג' תמיד הציגו חזית משותפת אל העולם- תאומים בלתי נפרדים, גאונים מרושעים, מותחים חסרי מצפון ואהובי הבנות, אבל מתחת לזה, לכל אחד מהם היה בן אדם אחר, שונה כל כך מהשני שזה היה כמעט לא טבעי להם לדבר בתור מי שהם, בלי הפרסונות שהם ניפנפו בהן מול כל העולם.

"זה היה יכול להיות נחמד אם היית מביע דעה ולא שותק כמו גולם" לחשה הרמיונו בארסיות.

"אני מסכים עם שתיכן" משך פרד בכתפיו, "לכל אחת יש נקודה. אני באמת מדהים אבל גם לפעמים נמאס לי להיות 'אחד התאומים', את מבינה?"

"אם היית אומר את זה במקום להיות מבועת מלטיסיה אז זה היה מועיל"

לטיסיה חזרה מהשירותים, "אני חושבת שהערב מוצה עד תום, אנחנו צריכות לחזור לחדר המלון שלנו- מלצר, אפשר בבקשה חשבון?"

קמילה הרימה אליה מבט מופתע, עד שהיא סוף סוף הצליחה לדבר עם אלייזה ורק עם אלייזה. לטיסיה הינהנה והיטתה את סנטרה לכיוונה של הרמיוני. ה

"בסדר" נאנחה קמילה וניגשה לאחד המלצרים, שהביא לה עט. היא קרעה את המפית וכתבה עליה את מספרה.

"זה המספר שלי, אלייזה, תתקשרי אם את רוצה" היא חייכה חיוך זורח.

אלייזה חייכה בביישנות בחזרה והינהנה. החשבון הגיע וכל אחד מהם שילם על מנתו ויצאו איש-איש לבית מלונם. חלק כועסים, חלק קצת מאוהבים, חלק אדישים וחלק רעבים לקינוח שוקולד מתוק. (הערת הכותבת: לא, אני לא מדברת על עצמי פה)

פרד הגיע לחדר המלון שלו ובדק בפעם האחרונה שלא שכח משהו חשוב במסעדה. לפתע, הוא הרגיש שולי נייר דוקרים את אצבעותיו. הוא שלף את הפתק הקטן, שעליו היה כתוב המספר של לטיסיה, שהצטרף למקומו על השידה ליד הפתק של הרמיוני, שהזמין אותו לארח לחברה בזמן שהיא מחכה לצונאמי שיבוא.

פרד גיחך כשהוא קרא את הפתק הזה, אותו זלזול הרמיוני ידוע בפסיכולוגיה. הוא ידע שהיא חושבת שזה שטויות אחרי שרון אמר ש'פסיכולוגיה זאת תורת הבולשיט'. פרד ידע שאין מצב שרון חשב האם פסיכולוגיה זה מועיל או לא בזמנו החופשי, אן שהארי אמר את זה (הארי כמעט ולא אומר שום דבר בימינו, הפה שלו תמיד עסוק עם זה של ג'יני) והרמיוני היא היחידה בעצם מחבריו של רון שיש לה יותר מדי זמן פנוי בשביל לחשוב האם פסיכולוגיה זה מועיל או לא. לפרד יש את הכישרון הייחודי להעביר נושאים בצורה כל כך מוצלחת שהוא אפילו לא שם לב אליה. חוץ מזה, לטיסיה והרמיוני לא צריכות להטריד אותו יותר, הוא יכול לפגוש את הרמיוני בחוף כדי שהיא תוכל לנאום לו כמה נאומים חוצבי להבות על זה שלפסיכולוג שלה יש מוח בגודל של מסטיק ואילו לטיסיה כנראה תרכל על מה שקרה היום בערב או תנסה למצוא עבורם נושאי שיחה משותפים.

הולך להיות יום מעולה ועסוק מחר, הוא באמת צריך להפסיק לחשוב כל כך הרבה.

אני יודעת שלא המשכתי נצח נצחים אבל פתאום נהיה לי חשק להמשיך את זה, אזאז, המשכתי! אני מקווה שתאהבו את הפרק החדש, אם כי הוא יצא פחות טוב ושנון לטעמי. בכלל, הדמויות של לטיסיה וכולן לא היו אמורות להתקיים, הן פשוט הופיעו לי ואני הייתי כזה וטפ. אין לי שליטה על איך שהפאנפיק הזה מתקדם, אני כותבת הכל באותו רגע.

חוקים רגילים: עוד שלוש תגובות ואני אמשיך. אוהבת אתכם!

הפרק הקודם