פרצה אחת קטנה- Loophole

*כל זכויות היוצרים שייכות לקיארה קאס , ריק ריורדן וכותבת הסיפור, אני לא מתכוונת להרוויח כסף מפרסום פאנפיק זה* 

זה היה יום שישי, כשמצאתי את עצמי מצטנפת במתח על ספה וקוראת ספר בספריית הארמון.הספר היה אמור להרגיע אותי.

להעביר אותי לעולם אחר.אבל קראתי את אותו המשפט שוב ושוב בעודי חושבת על ההחלטה שקיבלתי לפני שבועות ספורים.

גם הספרייה, גן העדן הפרטי שלי , הנחבאת מהחיים הכאוטיים שבארמון , נועדה להשרות עליי תחושת שלווה.

היו בה מדפי ספרים רבים שנמתחו מהרצפה עד התקרה, והיו עמוסים בספרים עתיקים ושחוקים לצד ספרים חדשים ומצוחצחים, שהדיפו ריח נהדר.

תמיד הייתי קרובה אל הספרן, שהיה גם המורה שלי, כירון. הוא תמיד עודד אותי להשאיל יותר ספרים משהתכוונתי.

עצמתי את עיניי ופלטתי אנחה. לא הצלחתי שלא לחשוב על כך. הבחירה הייתה הזדמנות של פעם בחיים לכל נערה בין הגילאים שש עשרה עד תשע עשרה לנסות ולהיבחר,

ואם אכן נבחרה, תוכל המועמדת  לבוא לארמון ולהתחרות על לב הנסיך. השנה נחגג יום ההולדת השמונה עשרה של הנסיך פרסאוס, כלומר, הוא יקיים בחירה משלו בארמון.

ובזמן שהנחתי את הספר על הרצפה ומשכתי את השמיכה עד לסנטר, הוא, במרחק של חדרים ספורים בלבד, יגריל שלושים וחמש שמות בשידור חי.

ובשם האלים,האם אני צריכה להמשיך ולהתפלל שאחד מהשמות הללו יהיה שלי?

לפני מספר שבועות, נשלחו טפסים לכל הנערות באילאה. באותו זמן, בהיתי בטופס שנח על שולחני ותהיתי האם כדאי שאמלא אותו.

הבעיה הראשונה שעלתה בדעתי הייתה, האם הייתי זכאית להגיש מועמדות? ספר החוקים קובע בבירור ש"כל אדם שעובד בארמון אינו רשאי להגיש מועמדות תחת שום תנאי ומצב".

אבי, גנרל פרדריק צ'ייס עבד בארמון כאחד מהיועצים האמינים ביותר של המלכה סאלי ובעלה פול. כך הייתה גם אימא שלי, אתנה צ'ייס, לפני שמתה כשהייתי תינוקת.

אני חייתי בארמון כל חיי, אבל מעולם לא עבדתי בו, ואילו החוק קובע בבירור שכל עובדי הארמון לא יוכלו להגיש מועמדות.

מצאתי פרצה אחת קטנה.

אז מילאתי את הטופס בידיים רועדות ושלחתי אותו. התמונה שלי נלקחה בסניף הדואר באנג'לס, וכך מצאתי את עצמי תוהה מי מהמחוז שלי נבחרה כדי להתחרות על ליבו של החבר הכי

טוב שלי.

שם הנסיך הוא פרסאוס ג'קסון, הידוע בכינויו פרסי, והוא היה חלק מחיי החל מיום היוולדו, שלושים וחמישה ימים אחרי. גדלנו ביחד כחברים הכי- טובים, ובגיל שתיים-עשרה,

פיתחתי עליו קראש קטן. הקראש הקטנטן הזה גדל לאחד גדול, ועכשיו, בגיל שבע- עשרה, רק המחשבה שהוא יתאהב במישהי אחרת גורמת לי לכאב לב.  וזאת הסיבה שהגשתי

מועמדותלבחירה. אני רוצה להתאהב בו.

בערך רבע שעה אחרי ששידור הריפורט, תוכנית הטלוויזיה השבועית המאורחת בידי משפחת המלוכה, הסתיים, הנסיך בכבודו ובעצמו צעד לתוך הספרייה כשפרצופו צבוע אדום עמוק.

שיערו השחור הכהה היה מבולגן יותר מהרגיל, כנראה בגלל שהעביר בו את אצבעותיו שוב ושוב בדרך הנה, ועיניו, שהיו בצבע ירוק ים יפיפה, סרקו את הספרייה וחיפשו אחרי מישהו.

הוא לבש חליפה שחורה, אבל העניבה הירוקה המשוחררת והג'קט הלא רכוס גרמו לו להראות חמוד ביותר. הסמקתי במקומי רק מעצם המחשבה.

הוא המשיך לסרוק את הספרייה במבטו עד שעיניו התבייתו עליי. הוא תמיד ידע היכן למצוא אותי.

הוא צעד לעברי, באגרופים קמוצים. מה קרה? נבחרתי?

"תיזהר על הספר!" הצבעתי על הספר שנח על הרצפה.

הוא הזיז את רגלו בדיוק לפני שדרך עליו, והתיישב על הספה לצידי. הכתפיים שלו קפוצות כל כך שיכולתי לראות את שריריו מבעד לג'קט שלבש.

הנחתי יד מהוססת על כתפו, והוא דחה אותה במהירות.

"מה קרה? איך הלך השידור?"

"הו, את יודעת, בסדר." הוא אמר, וקולו נוטף סרקזם. הדבר הראשון שצריך לדעת על פרסי, הוא שכל חלק וחלק בגופו נוצר מסרקזם טהור. "פשוט יש משהו שאני צריך לבשר לך,

בהנחה שלא צפית בריפורט."

הנדתי בראשי לשלילה. "לא, לא צפיתי. מה קרה?"

הוא הסתכל עלי לרגע, ואז הסיט מבט אל מאות הספרים המסודרים בשורות על המדפים. "את הנבחרת מאנג'לס."

הלסת שלי נשמטה בתדהמה. "הא?"

"שמעת אותי," לא יכולתי להבחין אם היו בקולו שמחה, חרדה או כעס. "נבחרת."

"א-אני, די אימורטאלס." ידי עלתה לפי בתדהמה כשאלף מחשבות התרוצצו בראשי. זאת מתיחה? אלפי נערות הגישו מועמדות, ואני נבחרתי, מתוך מזל טהור?

"כן, די אימורטאלס. למה בכלל הגשת מועמדות?" הוא שאל, והסתובב כך שישבנו פנים אל פנים. נראה שנרגע מאז שנכנס, אבל אני הכרתי את החבר הכי טוב שלי.

כל ישותו צרחה שזאת רק העמדת פנים. שבעצם, הוא לא כל כך רגוע.

"א-אממ.. טוב." לא הייתי חסרת מילים כל כך אף פעם בחיי. מה קורה לי? התחלתי לפתל את אצבעותיי זו בזו וניסיתי שלא ליצור קשר עין.

"היה לי קראש עליך מאז שהיינו בני שתיים עשרה." פלטתי במהירות.

רגש שלא יכולתי לזהות הפציע על פניו לרגע אחד בלבד, לפני שהפכו לאבן.

"ואז, כשהיינו בני חמש עשרה והתנשקנו, פיתחתי כלפיך רגשות רציניים יותר מאיזה קראש קטן ומטופש. אז כשאמרת לי שהבחירה תתקיים השנה בארמון, נבהלתי.

חשבתי, שאף אחד לא צריך לדעת אם אגיש מועמדות, ואם לא אבחר, אצפה בחבר הכי טוב שלי מתאהב, אבל אם אבחר, חשבתי שאולי אני אהיה זו שתתאהב.

מצאתי פרצה אחת קטנה.החוקים אומרים שמי שעובד בארמון, לא יכול להגיש מועמדות. אבא שלי עובד כאן, אבל אני לא."

ניסיתי להוציא ממנו תגובה כל שהיא, או הבזק של רגש, אבל לא הצלחתי. הוא פשוט קם, והסתלק.

קללות שונות הידהדו בראשי כשצפיתי בדמותו הולכת ומתרחקת. האם הרסתי הכל? האם המבוכה תהיה שלובה בחברות שלנו מעכשיו והלאה?

בשם האלים.

האם פרסי מרגיש אותו הדבר? או שאני היחידה במערכת היחסים הזאת שרוצה יותר מאשר להיות חברים? מה אם הוא לעולם לא יאהב אותי באופן הזה, ואני הרסתי הכל? מה אם זה

בלתי ניתן לתיקון?

שמעתי את דלת הספרייה נפתחת שוב. מחיתי במהירות את הדמעות שברחו מעיני, והרמתי את מבטי, בתקווה לראות שפרסי חזר, אבל לא. זאת הייתה אימא שלו, המלכה סאלי.

היא נראתה מדהים בשמלה גדולה שצבעה ירוק אזמרגד ונזר קטן ונוצץ שנח על התלתלים החומים והעבים שעל ראשה, השזורים בלבן. בידיה, היא נשאה חבילת ספרים גדולה.

היא נגשה לשולחנו של כירון ושמטה את הספרים בקופסה המסומנת כ"החזרות". היא הסתובבה במקומה, ועיניה פגשו את שלי. ניסיתי לזייף חיוך, שיצא חלש ולא משכנע, וסימן לה

שלא הייתי במיטבי.

"אנבת', מתוקה, מה קרה?" היא שאלה, והתיישבה באותו המקום בו ישב פרסי לא יותר מעשרים דקות קודם לכן.

"פרסי".

"אוי. מה הוא עשה עכשיו?" היא פתחה את ידיה לקראתי, בציפייה לחיבוק.

"אני זאת שעשתה משהו מטומטם הפעם." הסברתי, והתחושה החמימה והאימהית שהקרינה שטפה אותי.

סאלי תמיד הייתה הדמות האימהית הרלוונטית ביותר בחיי, במיוחד ברגעים שבהם הזדקקתי לאימא יותר מהכל. 

אימא שלי, אתנה צ'ייס, נפטרה באופן טרגי עוד לפני שחגגתי יום הולדת שנה. אבא שלי תמיד אומר שקיבלתי ממנה את המראה והאינטליגנציה.

את השיער הבלונדיני אמנם קיבלתי מאבי, אבל העיניים האפורות, צורת הגוף והעור השזוף הם מאמי.

"מה עשית?" היא עיסתה את גבי בתנועות מעגליות, ואני נשענתי על כתפה. נשכתי את שפתי התחתונה בניסיון לחסום את גל הדמעות שעמד לפרוץ מעיניי בכל רגע נתון.

"הבחירה."

"אה כן, ככה חשבתי. היית צריכה לראות את הפנים שלו בטלוויזיה הארצית, בשידור חי, כשהוא ראה את השם שלך. זה היה די מצחיק."

צחקתי קצת, ודמיינתי את פניו בראשי.

"רוצה לשמוע סוד?" היא שאלה. השתחררתי מהחיבוק כדי שאוכל לראות את פניה. הנהנתי חלושות בעוד היא חפנה את פניי בידיה ומחתה את דמעותיי באצבעותיה.

"מספר שבועות לפני שהטפסים נשלחו, הוא התפרץ למשרד שלי ושל פול, ודרש שנבטל את הבחירה."

קימטתי את מצחי בבלבול. הוא רצה לבטל את הבחירה? חשבתי שהוא רצה שהיא תתרחש.

היא הנהנה, וחיוכה התרחב. "כן, הוא אמר שהוא לא רוצה אותה, שהיו לו רגשות חזקים כלפי מישהי אחרת. בסופו של דבר, הצלחנו להרגיע אותו ולשכנע אותו לספר לנו מה קרה.

הוא אמר שלא משנה מה, הוא יחזור למען הבחורה הזו. שאלתי אותו לשמה, והוא הסתכל עליי ואמר את השם שלך."

בהיתי בה, בהלם.

"כן, אנבת', גם לו יש רגשות כלפייך."

עיסיתי את רקותיי בעוד מילותיה מצטלצלות באוזניי. גם הוא רצה להיות יותר מאשר חברים.

"איך יכולתי להיות כל כך לא מודעת?"

"שניכם לא הייתם מודעים. זה היה די קשה לצפייה." היא צחקה. "רציתי כל כך להושיב אתכם זה מול זה ולדרוש שתספרו זה לזה איך אתם מרגישים.

פול הכריח אותי לא לעשות את זה, אבל אפילו הוא התחיל להיות יותר ויותר מתוסכל."

צחקתי. באמת לא היינו מודעים.

"אבל הוא כל כך כעס עליי. התוודיתי בפניו על הרגשות שהיו לי מאז גיל שתיים עשרה ואז כשהתנשקנו-"

"רגע, מה?" היא קטעה את דבריי.

"אה.. התנשקנו כשהיינו בני חמש עשרה?" משכתי בכתפיי, ופניה של סאלי הוארו.

"יש!" היא צווחה בהתרגשות.

"בכל אופן," , מיקמתי את דאגתי לסאלי באחוריי מוחי. למה היא כל כך התרגשה כששמעה שהתנשקנו?
"אחרי שהתנשקנו, התחלתי לאהוב אותו יותר ויותר, ועכשיו אני לא בטוחה מה הוא מרגיש, או חושב."

"אוי, מתוקה," , היא הניחה יד מנחמת על ברכי. "אם יש דבר אחד שאני יודעת בוודאות, זה שהוא לא יכול לשנוא אותך, אפילו אם הוא ינסה.

אני חושבת שהוא פשוט מפוחד וכעוס."

כשהבחינה בבלבול שאפף את פניי, היא הסבירה. "טוב, הוא מפחד כי עכשיו הוא צריך לקבל בברכה שלושים וחמש בנות לביתו, ואני חושבת שהוא כועס על הבחירה.

כועס שאולי הוא ימצא מישהי שהוא יאהב יותר ממך."

ניסיתי כמיטב יכולתי לעכל את המידע החדש. פרסי ג'קסון אוהב אותי כיותר מידידה?

"נסי לנוח קצת, מתוקה. את תזדקקי לה. החודשים הקרובים יהיו מטורפים."

נתתי לה עוד חיבוק אחרון. "תודה סאלי, הייתי זקוקה לזה."

"אין בעיה, אנבת'." היא קמה, נישקה את קודקודי ועזבה לחדרה.

הרמתי את הספר מהרצפה, עדיין מסוחררת קלות, נופפתי לכירון לשלום ועזבתי את הספרייה.

בדרך חזרה לחדרי שבקומה השלישית, כל שיכולתי לחשוב עליו היה פרסי. באמת יש לו רגשות כלפיי? או שסאלי אמרה את זה רק כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר?

מה אם הוא יבחר להתחתן עם מישהי אחרת? מה אם הוא יתאהב במישהי אחרת?

פתחתי את הדלת לחדרי והנחתי את הספר בעדינות על השולחן. החלפתי במהירות את הבגדים בפיג'מה שנחה על מיטתי, והחלקתי אל מתחת לסדינים.

לפני שכיביתי את האורות, אחת התמונות התלויות מעל שולחני תפסה את תשומת ליבי. תמונה שלי ושל פרסי. היא צולמה בחוף הים, באחת ממסיבות יום ההולדת של פרסי.

חזהו היה חשוף והוא חייך אל המצלמה, ואני לצידו, מנשקת את לחיו.

ואז החלטתי. אני אלחם למעננו. אני אלחם עבור מערכת יחסים רומנטית בינינו, ואם אכשל, אלחם כדי שהוא יישאר חלק מחיי. אפילו אם יינשא לאחרת, לא אוכל לאבד אותו.

הוא מוח האצה שלי, ותמיד יהיה לי אותו, בדיוק כמו שלו תמיד יהיה אותי.

ממש בקצה המסדרון, על מיטתו, פרסי שכב ובהה בתקרה ואותה מחשבה העסיקה את שנינו.

האם אוכל להתאהב בחבר/ה הכי טוב/ה שלי?

*פרק ראשון באוויר!

אני ממש לא חשבתי שלתרגם זאת עבודה כל כך קשה. מסתבר שהיא כן...

שבת שלום לכולם! מקווה שאתם נהנים בחופש (ומשלימים שעות שינה)...

טוב אז, תודה רבה ל- Riva Ash, Alice and Wondeland ולנטע ולדאס על התגובות 3>

תודה רבה גם לdorery', george weasly, מלורי, הרמיוני215 ולנחמדות שצויינו למעלה שהצטרפו למנויי הפאנפיק בעקבות הפרק הקודם (3>)ותודה רבה לכל הקוראים

באופן כללי.

גם אם טכנית זה לא בדיוק הפאנפיק/ הרעיון שלי, אני ממש מתרגשת שאתם אוהבים- זה עושה לי חשק לשבת ולתרגם...

מקווה שתיהנו מהפרק!

ובבקשה תגיבו ותתנו ביקורת- אם אהבתם- אז תודה רבה! ואם לא- אז אשמח לשמוע למה! ביקורות תמיד יתקבלו בברכה :)

אשתדל להעלות פרק בשבוע הבא,

עד אז- סיונרה!*

הפרק הקודם